http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980Take the plan, spin it sidewaysheCopyright 2026 מעוייפת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=13665783<div align="right" dir="rtl">Be careful with what you wish for.I'm so shit-scared of everything, I'm even shit-scared to write these words.But I have the exact words to describe the way I feel. It's as if my hands are tied to a car from one side, and my legs are tied to a second car from the other side. The engines are running all the time constantly threatening to tear me the fuck up.We all have a purpose in this world, or so we like to believe. Walking by that line I'd say that I was put on this earth as a whore. Meant to please and satisfy, the "eat-me drink-me" type. The only difference is that whores at least get paid, I don't. I'm just stuck between two hot engines, and... that's it.What is the meaning of life? is it a mold for us to pour in what we think is our meaning? because if so, this is all my fault. I did this to myself. I tied myself in these chains and now, and I'm extremely ashamed to ask this, am I allowed to regret? to withdraw? I this a question or rather a call for help?I'm too scared to loose</div>Sat, 09 Feb 2013 01:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=13665783http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=13665783http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=13506364<div align="right" dir="rtl">בא קצין ואמר:החיילת אינה בוגרת, אינה עומדת בזמנים, לוקחת דברים 'יותר מדי ללב' ונוטה לבכות הרבה, ביטחון עצמי גבוה מדי שגורם לחיילת לשכוח את מקומה ולעיתים אף להיות מעט 'פעורה', חצופה ולעיתים יהירה ובטוחה בכל מילה שיוצאת לה מהפה, צריכה להפריד בין מחשבותיה לבין הדברים הנאמרים לרמ"מ.אז אמר.צדק, אגב.היו זמנים שכשהייתי בוכה הייתי הולכת ומשתגעת איפשהו, שותה המון ומשתינה על עצמי [לפעמים גם בקשת]. הייתי כותבת דברים יפים ומטומטמים לגמרי וכולם היו מוחאים כפיים ולא מבינים כלום. התגאיתי בעצמי וחשבתי שאני משהו רציני, הסיפור האמיתי, מאחורי הקלעים של מה שהולך בחוץ. שמעתי איפשהו שלא כדאי למות ללא צלקות ויצרתי לעצמי המון. נופפתי בהן כדגל, כאוטוביוגרפיה של ניסיונות קשים ולימודים על הבשר: הנה זה מה שיש לי, אני יודעת מה זה קשה, אני יודעת מה זה כואב. אתם אלה שלא מבינים. אתם אלה שלא כואבים לעולם.וזה בולשיט כי כולה הייתי בת 14 עם איזה אחד חרמן בן 21 שהתאהבתי בו חשה עלק לוליטה ואמא ששיקרתי לה המון.הכל בסדר.ויש לי אחות קטנה בת 15. מתנדבת במד"א הילדה, במכבי צעיר יש לה חניכים פעולות ועניינים.. כל מיני. ניסתה להכנס</div>Fri, 12 Oct 2012 16:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=13506364http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=13506364http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12984769<div align="right" dir="rtl">כשפוקדים עליו לחפור הוא חופר. היא מתפנקת בזרועותיו, מבקשת שילטף את שיערה. ערפה מתחכך במפרק כף ידו. כשהיא מבקשת הוא מקיים. אצבעותיו נטמנות בחום המנצנץ בחשיכה של שיערה הארוך, שוחות אל הקרקפת ומבקשות מעט מחוֹמה. היא מחייכת ועוצמת את עיניה, גבה מתעקל בהנאה ונצמד אליו. הוא צולל עמוק יותר בשיערה עד שהוא נעצר. כאן הוא ישן הליילה. במעיל אחד בלבד למדיו, ניתנות לו כמה שעות לישון. הנשק צמוד לגופו, אחוז חזק בידיו ובציפורניו שפס בוץ שחור צובע בהן. עיניו מתרוצצות על פני חבריו, חוששים ודרוכים כמוהו להקפצה, לירייה, לניסיון הבא להכשיל. עיניו ירוקות כמו השיחים המעטרים את הגבעות מסביב בחושך, ובחושך הזה הן נעצמות ונפקחות שוב מולה. היא ישנה בשפתיים פשוקות מעט כשידה הימנית אחוזה בידיו ועיניה הגדולות מתרוצצות מאחורי וילונות עפעפיה. על מה את חולמת, אני גם חולם. טבורה מבצבץ משולי חולצתה והוא שולח אצבע מתגעגעת. הוא מצייר סביבו אליפסות וקווים והיא זעה באנחה לוחשת. כמה חלק העור, העור הזה... אור חזק פוגע בעיניו והן נקרעות לרווחה: איפה? איפה? קריאות מפקדיו מזרזות, קשות כחצץ, רימונים מתפוצצים של פקודות וצרורו</div>Mon, 09 Jan 2012 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12984769http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12984769http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12810975<div align="right" dir="rtl">כבר לא מה שהיה פעם. ועלי לנשל עצמי מהמילה "פעם" כי פעם אינו קיים. קשה לי לומר שאני לא הפייטרית שהייתי, אז אני אגיד שאני כבר לא הפייטרית שהאמנתי שהייתי. הפיל שרצה להיות הכי. ויתרתי, נכנעתי. ויתרתי על המים שמסביבי שבהם יכולתי לשקוע בזמנים שהייתי צריכה לבחון את מעמקיי ביגוני וכאבי. אותם המים שעליהם צפתי באושר כשבעמל רב השגתי את מבוקשי. ויתרתי על המים והנחתי לשמש ליבש אותם ולשטרות הכסף לספוג אותם. נכנעתי על המזבח בו נשחטת התמימות והרצון המשווע לאינדיבידואליות. כרעתי על ברכיי לנוח בין כולם, בין מי שכבר הספיק למעוד ולוותר ולשקוע בחול התובעני של החברה. והנה, האידיאולוגיות בהן השתעשעתי בעברי- you are not a unique snowflake- נדמים כמתממשים מול עיניי. -we are the all singing all dancing crap of the world- מה שפעם היה נדמה לי כסאטירה על האנושות הפך לסטירת לחי קהה. וקהות היא המילה. קהות כי היא היחידה המתארת את מה שאני, את מה שאנחנו. אנחנו התאגיד, אנחנו החברה, אנחנו הכלל ולא מי שחשבת שאת. האינדיבידואל מת. מה שחשבתי שהייתי הוא אובסליט, זיכרון נוסטלגי שאין לי זמן להתעסק בו ולמעשה אין לי זמן להתעסק</div>Mon, 17 Oct 2011 03:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12810975http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12810975http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12689225<div align="right" dir="rtl"> -I wake up in the morning and run off to work. There, I deal with numbers and they dwell with me. They line up and crash down.Twelvedigit numbers, thirteen, even fourteen...Allwaiting to be memorized and transformed into percents, prices, worker codes. 28474 That's me right there. I get to work, I swipe my card, I type in numbers for 7 hours, I swipe my card againand I cango home. I make money- more numbers that grind themselves into my bank account, to airplanes and airports and shiny eyes. Nevertheless, as I walk through the pearly gates to the dilapidated Bulgarian airplane, my heart sinks slightly inside my chest: I'm coming for you, my Europe. Two hours later I'm walking along the pavement of the Bulgarian airport parking lot and I just can't help myself. I'm inlove with this continent, this province, this land. But inlove is such a clich&eacute;...My strong feelings cannot be described by wordsand my eyes are too heavy to seek the right ones. The air is differ</div>Tue, 16 Aug 2011 23:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12689225http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12689225http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12625765<div align="right" dir="rtl">אצבעות יבשות. אצבעות יבשות מציירות בי פיתולים של מה שידוע ומוכר, מה שמנחם ומרגיע ומרדים. ציפורנייםאדומות מלטשות כל פיתול על גבי וכתפי ומוסיפות לו עוד עלה או פרח או ניצן סגור. לעולם לא ננעצות ולעולם לא חורצות פסי שנאה, רק שרטוטי הכרה מלאה. והעיניים אותן עיניים, מבקשות תשובה, מספרות תשובה, חודרות דרך הקירות והאבנים והעצים ומחוררות את הירח המלא. זאבה. רעבה לדברים המצפים לה וצופים בה מצפה להם אך עדיין היא עומדת דרוכה וסבלנית. פרווה משוננת ושרירים מתוחים. כדור בקצה הקנה.שיניה מושחזות ולסתה בנויה להנעל על כל דבר שתחפוץ, אך היא בסבלנותה דרוכה. מחכה. כוהנת. נביאה אל-מותית, שליחת אל של אמת לאמיתה גם כשהיא הכי דוקרת. בידה האחת- צדק ושלום. בידה השנייה- אומץ ונחישות. לעולם אינה יורדת ממקדשה, תמיד מקומה הוא קדושתה ומקומה הוא בליבי. גשר. גשר מעל מים סוערים. החיבור המהווה חבל טבור בין היקום לביני, בין האנושיות לביני, בין השפיות לביני. מזינה אותי ברוגע ובאמת ובמציאות. לעולם לא מתמוטטת אולם מסוגלת להתנדנד בסערה ולכן אני מים סוערים שגם מסוגלים להכיל גשרים וחבלים ומסוגלים להניח אותה ואת דעתה. חל</div>Sun, 17 Jul 2011 02:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12625765http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12625765http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12564592<div align="right" dir="rtl">I remember when הייתי רק קו על דף. דק, אפור, שכיח. השמש שמחה אותי באימפריית השמיים. נולדתי בוואקום שבין הכוכבים, נולדתי בחיקו של הירח. I lost my mind, I knew too much אני לוקחת בידי את האת, את הסכין ואת האיזמל. הרבה זמן שלא חפרתי עמוק, הרבה זמן שלא הבטתי בקרקעית החשוכה. הרבה זמן שלא חתכתי בבשר החי.ועכשיו,השעה דוחקת. הסכין מלטפת ועכשיו תזכרי Who do you think you are? אני הרימה המתרפסת. אני המתלעלעת בשלוליות בוץ, מבקשת שיחוסו על חיי שוב שוב כאשר למעשה הנעליים דורכות מועכות שבילים אחרים משלי. My heroes had the heart to lose their lives out on a limbAnd all I remember is thinking, I want to be like them הזבובים מסביבי צוחקים עליי בזמזומם, בזגזוגם הלהוט והלועג: עוד לא צימחת לך כנפיים? עודך מתהפכת בעיוורון בשלוליותרפש! קומיותזחליאל האור ואולי הגאולה תדפוק גם על דלתך. אני מרימה אגרוף זועם בפניכם זבובים. הניחו לי להתבוסס בזוהמתהרחמים העצמיים הבאים יש מאין. הרי זהו טבעי... סכין שננעצת, איזמל מוכן רעלים נוטשים את הגוף. רעלים בלתי נראים, שקופים מטפטפים החוצה כי כבר אין צורך בהם. הנ</div>Sat, 18 Jun 2011 00:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12564592http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12564592http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12490448<div align="right" dir="rtl">I can escape my gray prison cell of thoughts to the sunny orgasm-filled jail yard that awaits me just outside the doors, but the whores and dicks can wait for five more minutes. For now, I think. I feel. I can see myself moving. the rest seems pointless. I look at my eyes and my mascara-brushed eyelashes look like spider legs wrapped around a green round bug. I open the faucet and wait for the water to heat up, and like a distant childhood memory they drip human-like temperatures over my face, my neck, my collar bone. The spider melts into dark tears that disappear in the whirlpool. The green bug is free again. I ask myself: Diamond or Gold? Icy purity against hot power? What would define me and do I need to be defined? Or actually, just which earring to put on... At this very moment, I could be defined by the word: pear. Lush. Ripe. Ready to be bit. ready to... drip down skin and throat satiate uncontrollablehunger slake the thirst of a thousand men. But, I'm a pear. </div>Sat, 14 May 2011 03:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12490448http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12490448http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12397067<div align="right" dir="rtl">I'm a fool of Love. I'm a slave of Lust. Both of them laughing at me as they drive away in their big red car, leaving meas acarcass with my shameful blood splattered all around me, smeared flat across the road behind their roaring wheels. Every inch of me is filled with yearning; every single bit of me is full of love. The bees in my head make my brain hum and hum and hum: call me call me call me... I've guarded my fortress for too long. I was never bullet proof to that shot of bright brown eyes, not when I was fourteen and definitely not now. That shot was aimed straight to the left side of my chest and it hit the beating spot. I can't help myself from falling for those eyes. I can't help my big tumbling machine from recycling all those warm dusty feelings from far far away. I can't help myself from crying for you... I miss you, these words always had their impact on me; they always burned from the inside. I don't want to sink down my throat for much longer. I want to discard all t</div>Mon, 28 Mar 2011 22:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12397067http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12397067http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12325816<div align="right" dir="rtl">בחוף מסולע אני שוכנת, במטרופולין א-סימטרית, משוננת ואימתנית, בין שכבות של אבנים שנדבקו זה לזה בחול ומלח ויצרו ביניהם חורים ומשקעים שבהם נחים מי הים כשהגלים מתרסקים בשגעונם. בין הסדקים והחורים אני שוכנת, זוג עיניי מציצות בפחדנות. הבעיה היא שקללה הוטלה עליי. קללת הקונכייה. פעם הייתי נהר גועש ואהבתי, פעם נסחפתי אל ולתוך החורים והסדקים שבאדם ומילאתי אותם במים מתוקים לאט ואז לרוויה עד שנחנקו מאהבתי. פעם חשבתי שהכל תחת תפיסתי ושאוכל להשיג את כל מבוקשי. התאמצתי והזעתי והשגתי אך משפט חכם אומר, הזהר מפני מה שאתה מבקש. רציתי יציבות, בור ריק ואינסופי שיזדקק לישועתי ואוכל לנתב את עצמי אליו בלבד ולמלא אותו עד כלות... אך הסכר שבניתי לעצמי ייבש אותי, הפך אותי לבוצית, מזוהמת, יבשה. כל הפסולת שהצלחתי להסתיר עמוק בתוכי צפה ועלתה בחזרה ואני תולה את האשמה באותו הסכר האטום ובו בלבד. ונִקמָתי היא מטבעי. התעוזה גאתה בי ובעֹצמתי שיברתי לשברים ופירקתי לחתיכות והפכתי סֶכר לסוכר שנמס ונעלם. אך מי שנותרה היא קללת הקונכייה והיא רובצת ולוכדת ומענישה אותי. אני נטמעת בקירותיה ומתירה לה בלית ברירה להכיל אותי ו</div>Wed, 16 Feb 2011 14:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (מעוייפת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=213980&blogcode=12325816http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=213980&blog=12325816