http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797"I would rather have three minutes of wonderful than a lifetime of nothing special" heCopyright 2026 דניאלה המקורית. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=14103723<div align="right" dir="rtl">אפשר לדעת מה זה הקטע הזה שרק כשאת זורקת את האקס שלך לאלף עזאזל הוא הופך להצלחה מסחררת? פתאום הוא יוצא למסעדות, לפאבים, לטיולים... פתאום אין לו בעיה לנסוע לתל אביב ולכל אזור אחר שיוצא מתחום חולון-ראשל"צ, וגם לחפש חניה לא מפריע לו, הוא ספונטני, הוא זורם. פתאום יש לו חשקים מטורפים ללכת לים, פתאום הוא לא מתעצל להזיז את התחת שלו מהספה בימי שבת. פתאום הוא מתחיל לקנות בגדים ולא עושה את המוות שאין לו כסף ושהוא אוהב להיראות מוזנח. פתאום הוא מתגלח, פתאום הוא משנה סגנון, מחליף מסגרת של המשקפיים. פתאום אכפת לו מהגזרה שלו, אז הוא מפסיק לאכול דברים שמנים ולהראות כמו כדור צמר. פתאום הוא נהיה חברתי, קובע עם חברים, מפתח קשרי חברות ולא מזלזל בהם כמו פעם, אלא מבין שזה חשוב. ואני לא אומרת שאני רוצה לחזור אליו, כן? מודה שלא קל לי. מודה שלפעמים אני חושבת עליו ועל דברים שעברנו ביחד וקצת מתגעגעת. מיד אחרי זה יש לי פלאשבק של זכרון דוחה שהיה לי ממנו, כמו פלאשבק של השתיקות שלנו במסעדות או הסקס הגרוע. ואז אני נזכרת שעשיתי את הדבר הנכון. אתמול גיליתי עם מי הוא יוצא. הוא בן 27.5, היא חיילת שהתגייסה לפני שב</div>Sun, 04 May 2014 18:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=14103723http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=14103723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=14020702<div align="right" dir="rtl">בתקופת מבחנים אתה מוצא את כל הסיבות והתירוצים האפשריים כדי לא ללמוד - מוציא את הכלב לטיול של שעתיים וחצי, מסדר את הארון לפי גוונים וקטגוריות, מנקה את הרווחים בשלט עם מקל אזניים או במקרה הכי נואש - מעדכן פוסט בבלוג. אז הנה אני, רובצת כאן מול המסך בזמן ש- 678,095 פסקי דין ממתינים בסבלנות שאקרא אותם, אשתעמם למוות ואירה לעצמי בראש. מפתה, חייבת להודות, בהחלט מפתה. עם זאת, למרות תקופת המבחנים הרעה, קשה, נבזית ומלוכלכת שעוברת עליי אני דווקא מרגישה זיק של תקווה, כאילו אני מתחילה למצוא את עצמי מחדש. נשמע ממש פתטי, אם הייתי אשכנזיה הייתי מפרסמת עכשיו קישור ליוטיוב של השיר "משהו חדש מתחיל אצלי". אבל אני לא, אז נבצר מכם. נכון שיש עוד מספיק תחומים אפורים בחיי שעדיין לא התפתחו כראוי, אבל יחסית לשנים האחרונות התקועות שהעברתי אני מרגישה שדברים קצת זזים. הלימודים, תוך כדי שהם שהם גוררים אותי לפינות אפלות וגוזלים ממני את הרצון או היכולת לחיות, נותנים לי עניין בחיים. כלומר, מלבד העובדה שהם מלמדים אותי להיות כלבה לעתיד שתעשוק יתומים ואלמנות הם גם נותנים לי ערך מוסף, מוסיפים לי מסגרת מועילה נוספת</div>Sat, 18 Jan 2014 21:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=14020702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=14020702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=13996264<div align="right" dir="rtl">זה די נפלא שבמקום לעשות עבודה במשפטים אני מחליטה לחזור לכתוב בבלוג. מדהימה אותי הקיצוניות שבלהיות סטודנט, מצד אחד אתה מרגיש חכם בטירוף, כי אתה יושב בהרצאות כמו נאד נפוח עם הלפ טופ הענק שקנית בגודל 15.6 אפילו שאמרו לך לא לעשות את זה, כי יום אחד תהיה סטודנט וזה יהיה לך כבד מידי. אתה מקשיב למרצים ומנסה להיות הכי מרוכז שאתה יכול, גם כי אתה רוצה להוכיח לעצמך שאתה לא אותו מפגר שהיית בתיכון, וגם כי כל החארות שמסביבך מקלידים בטירוף חושים ונדמה שתמיד כולם מקבלים 100 בעבודות, ורק אתה 65, אז אתה מרגיש צורך להתאים את עצמך ולהיות חרשן כמותם. מצד שני, אתה יושב לכתוב עבודה על אלוהים יודע מה, שצריך לקרוא בה מאמר על אלוהים יודע מי, אתה צריך להשתמש בכללים משפטיים הזויים שאין לך מושג עד עצם היום הזה מה הם על אף שכבר עברו חודשיים מתחילת הלימודים, ונוסף לכל זה, אתה גם מוגבל בפאקינג 750 מילים. ואז, בשיא הפוציות שלך, אתה מממש את היותך סטודנט פלצן למשפטים ומתחיל להרהר בעובדה ש750 מילים זה לגמרי פגיעה בחופש הביטוי. חוק יסוד מישהו? תוך כדי הניסיון הכושל לכתוב את העבודה אתה מבין כמה אתה מפגר ולא יוצלח, כמה</div>Fri, 20 Dec 2013 14:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=13996264http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=13996264http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=12817283<div align="right" dir="rtl">אין ספק שגולת הכותרת של החג הארוך הזה היא לא אחרת מאשר החזרה המרגשת של גלעד שליט. כלומר, היו הרבה אירועים מרגשים בחג, כמו למשל שסבא שלי (שהוא פרסי גזעי ומקורי היישר מטהרן) החליט לפנק לכבוד החג ב100 ש"ח חדשים (שזה, רבותיי, אירוע לא פחות מרגש שגם כן קורה פעם בחמש וחצי שנים), אבל קשה לתאר את ההרגשה כשרואים לראשונה, בהילוך איטי ומתפרק, את שליט, פוסע בעייפות והלם מוחלט, מוקף באנשים שתומכים בו בשני ידיו. מסכן. הבחור הזה בסך הכל התגייס לצה"ל במטרה לשמור על המדינה שלנו, לסיים כמו כל אזרח בישראל שנתיים מלאות של שירות כדי לא להידפק בהמשך בהצעות עבודה ומבטים עוינים. יכול להיות שהוא גם סוג של נשמה טהורה וצהובה שהשתוקקה "לתרום למדינה", על כל פנים, לא נראה לי שהכוונה שלו הייתה לתרום לחמאס שק חבטות חדש או טמגוצ'י אנושי שאפשר ודווקא נחמד להרעיב ולהתעלל בו ולראות איך הוא מאבד צבע מהפנים ויורד לתת משקל. מה שכן, הוא חזר הביתה. קשה להאמין, אבל אני חושבת שהרבה מזה זו המלחמה האין פוסקת של ההורים שלו, אביבה ונועם, שעמדו נחושים בחזית כמו אריה ולביאה. שום דבר לא עצר בעדם, שום דבר לא מנע מהם להתקדם, הם י</div>Wed, 19 Oct 2011 19:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=12817283http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=12817283http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=12767332<div align="right" dir="rtl">הידעתם? חייה של מלצרית הינם קשים, טראומתיים, בלתי נסבלים ומעוררים חשק עז לקציצת ורידים והתקפות בכי בלתי נשלטות. אני לא מאמינה שסיימתי תיכון, סיימתי את השירות הצבאי שלי, ואני פאקינג 4 שנים כבר ממלצרת. כל משמרת מתחילה באופטימיות מסוימת. "או.קיי, היום אני שחרור ראשון." "או.קיי, תהיה עבודה והרבה, והזמן פשוט יחלוף לו!" "או.קיי, הזקן הזה לא באמת מחטט באף ואוכל את זה ואני לא באמת רואה את זה, והיום הזה פשוט הולך להיות ורוד מהרגיל". אבל לא!!!!! כל יום הוא פשוט סיוט מתמשך, ארוך ואין סופי של ייסורים קשים, התעללות מסיבית נפשית ו\מינית, שלא נאמר השפלה פומבית נרחבת שמתממש כל פעם מחדש. פשוט עונג צרוף של 30 שקל לשעה. למה, קוראיי היקרים (או מה שנשאר מכם, לאחר היעדרות של שנתיים מישראבלוג, האם מצאתם תחביבים\חיים\חוג יצירה בזמן הזה?) האדם הפשוט, או יותר נכון, הישראלי הדוחה והריפשי של ימינו, מזלזל עד כלות, בנו המלצרים התמימים המנסים להרוויח לחמם בכבוד? להלן תרחיש יום א': בהמה: "מלצרית!!!!!!!" אני: "שלום! בוקר נפלא ושטוף שמש היום, הלא כן??" בהמה: "הילד שלי הקיא על הרצפה את כל הפסטה שלפני דקה הגשת ל</div>Mon, 26 Sep 2011 21:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=12767332http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=12767332http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=12762148<div align="right" dir="rtl">לא מאמינה שאני פה. אבל אני כאן בשביל להישאר.</div>Fri, 23 Sep 2011 23:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=12762148http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=12762148http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10913023<div align="right" dir="rtl">שיעורי ריקוד עלולים להיות מחזה טראומתי למדי. במיוחד בהתחשב בעובדה שמדובר בכעשרים בנות צעירות, שכפי הנראה הפעולה שהכי קרובה לריקוד שהן עשו זה לשלוח יד לפופקורן בעת הצפייה ב"רוקדים עם כוכבים". אם זה לא מספיק, תמיד אפשר לספר שמדובר בטקס סיום עם תקציב עלוב למדי שבית ספר עמוס בערסים רצחניים משכונות סמוכות מימן. נפלא. מה שעוד יותר נפלא, הוא המורה הבת- בת זונה שלנו לריקוד. לא, רגע תקנו אותי..כאורוגרפית. חראגרפית אולי! התחת שלה היה כל כך גדול שיכולתי לראות את פעימות הלב שלה דופקות מתוכו. משנייה הראשונה שהיא נכנסה לאולם הספורט עם המכנס הקצרצר והקוקו עגבניה, ידעתי שמדובר פה בביץ' רצינית. היא התעקשה לכרוך צעיף סביב צווארה אפילו שקיץ, ונשארה עם משקפי השמש בתוך האולם (רמז: אין באולם שמש). חוץ מלברבר על כמה שאצלה לא מאחרים שאין לה בעיה להעיף בנות מריקודים, היא גם הצהירה בקול על כמה שהיא 'פרפקציוניסטית', 'רצינית', 'חרוצה' ו'הומוגנית'- וואט דה פאק שזה לא אומר- או בקיצור: פרח"ה. (מהשורש יש.לי.תחת.גדול.שדורש.בעיטה). בשיעור המי זוכר כמה שנכנסתי לכיתה, היא עמדה שם באמצע, היא והתחת וזקפה מבט אל המר</div>Sun, 31 May 2009 23:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10913023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=10913023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10596669<div align="right" dir="rtl">ווהו. 18 איזה גדול וחוקי זה D:איזה יופי.יומהולדת שלישי עם עומר,החמוד הזה בצבא.. והוא דאג לשלוח זר פרחים יפה יפה שהפסקתי להנמס ממנו ולספר עליו לכל העולם..מחר הוא חוזר.היום כנראה משהו עם חברות למרות שיש לי שפעת רצחנית הו, וול. מזל טוב לי ! כנראה.בינתיים התחדשתי ב: פרחים,2 זוגות של נעלי בית [חילזון והיפופוטם XD],דיסק חדש של יוני בלוך. אם יהיה דברים מעניינים אני אעדכן</div>Wed, 04 Mar 2009 16:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10596669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=10596669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10412357<div align="right" dir="rtl">אחרי שנתיים ושלושה חודשים, החלטנו להפריד כוחות. מוזר, גם עכשיו אחרי שאנחנו פרודים שבועיים ונדמה שזה הסוף של כל הסופים, אני עדיין מרגישה שעוד ניפגש. זה קשה. אולי הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם, לתלוש אותך מהחיים שלי. בהתחלה זה היה כל כך מוזר. רציתי לדבר איתך ולא יכולתי. לשתף אותך במה שעובר עליי, במה שקורה לי. אבל לא יכולתי.הימים עברו, והצורך לשתף פחת. התחלתי ללמוד איך זה בלעדייך. זה לא כיף. אבל עם כל הכאב באה גם סוג של אופטימיות. כבר שבועיים שלא בכיתי לחברות שרבנו, שאנחנו בהפסקה.. שהשתנית, שאנחנו מתווכחים, שצריך לסיים את הקשר. שבועיים שאני לא בוכה מסבל ומכאב לב. אני בוכה, אבל על הגעגועים אליך. על משהו טוב. לא על ריב או וויכוח. על רגש אמיתי. לפעמים אני מתחרטת וחושבת שזה היה צעד מטומטם. עד עכשיו אני מידי פעם תוהה אם תחזור, ומחכה לראות אותך שוב. לגעת בך, להריח אותך. לדבר איתך. אבל אני מבינה שעדיף שתשאר שם, ואני פה. כמעט כל חפץ בחדר שייך לך, או היה שייך לך, או שהבאת לי אותו במתנה.. או שאהבת. כל שרשרת שנייה היא ממך, וכל תמונה שאי פעם צילמנו תלויה לי באיזור אחר בחדר. יש אחת, שנחה ל</div>Tue, 13 Jan 2009 15:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10412357http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=10412357http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10399166<div align="right" dir="rtl">"תושיבי את התחת הענק שלך ושימי פליי" "אפשר לדעת למה פאקינג לקחנו את הסרט האידיוטי הזה?" "ברגע שאני אסיים להקיא את הפופקורן הזה, אני אשמח לספר לך" "כאילו, הספקתי ללכת ולחזור 5 פעמים לשירותים, העלילה עדיין(!) לא התקדמה, ו! יש לי פיפי שוב" "כוס אוחתו אני לא עוצרת את זה עוד פעם, תפסידי" "נו דני יש לי שלפוחית רגיזה" "שלפוחית רגיזה בתחת של..." "לא, זה באיזור הבטן. ותעצרי את זה" א' התפנתה לה לכיוון השירותים, ואני נשארתי עם דלי הפופקורן ביד אחת, וקופסת טישו ביד השנייה. בהיתי בדמויות המרצדות על המסך, תקועות במבט אינפנטילי של הpause, וחשבתי לעצמי- כמה יכל להיות העולם נפלא אילו באמת יכולתי לרגע לעצור אותו. ככה, בלחיצת כפתור. ואז לשם שינוי עומר היה סותם ת'פה שלו מידי פעם. "את יודעת, קראתי באיזה עיתון שקומדיות רומנטיות מזיקות לקשר" "אהא" אמרתי ודחפתי חופן תירס מקורגל לגרון, בלי ללעוס. "באמת. זה מעלה את הציפיות שלך או משהו מבן הזוג" "טוב את יודעת, יותר נמוך מזה הרי אי אפשר לרדת" "נו דני אני רצינית!" היא חבטה בי, "אולי הגיע הזמן שניגמל באמת מהסרטים המטופשים האלה". "בבקשה, אני אתן לך</div>Sat, 10 Jan 2009 00:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (דניאלה המקורית)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=209797&blogcode=10399166http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=209797&blog=10399166