http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649heCopyright 2026 גַל. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14936801<div align="right" dir="rtl">היה מגניב וטוב שהיה.</div>Fri, 29 Dec 2017 23:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14936801http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=14936801http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14819305<div align="right" dir="rtl">אני מתגעגע לכתיבה. אין לי באמת זמן או בעיקר את הכוח לעשות את זה, אבל הלוואי שהיה. אני חושב שאני מתגעגע בעיקר לקתרזיס. לילות ארוכים של כתיבה שמסתיימים בבכי שעוזר למשהו מכל זה לעבור. אני חושב שאני צריך לחזור לטיפול, למרות שלפעמים אני בכלל לא בטוח שזה דיכאון אלא סתם אדישות. עדיין די קל להכעיס אותי, ובכלל נדמה שכעס הפך לרגש נוכח הרבה יותר עם השנים. מניח שזה עניין של התבגרות, או אולי נכון יותר לומר הזדקנות. אני זוכר שפעם פחדתי לעדכן כאן כי חשבתי לעצמי שאנשים יקבלו על זה מייל ויראו. מניח שהמייל וואלה שלכם ישרוד עוד הודעה שלא תקרא. זה מה שכל כך מוזר כאן. זה מרגיש קצת כמו ללכת בבית קברות. קצת כמו לחזור לעיירה שלך עשר שנים אחרי שעזבת ולגלות שהזמן קפא, אבל לא ברמת השום דבר לא השתנה, אלא ברמת הלא נשאר כלום. זה היה דימוי מאוד מוזר, אבל בראש זה הסתדר לי איכשהו. בראש זה תמיד מסתדר לי איכשהו, לפעמים אני גם מצליח להעביר את האיכשהו הזה למילים. הלחנתי בחודשיים האחרונים יותר שירים מבכל שאר חיי. אני אפילו מחבב פלוס חלק מהם, אבל לא מאמין שאעשה איתם משהו, או עם עניין המוזיקה. זה היה במסגרת איזה סדנא</div>Fri, 22 Jul 2016 02:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14819305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=14819305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14005199<div align="right" dir="rtl">אני אוהב להיות לך סלע יציב ובוטח משענת מצפן להיגיון וזה נכון, בתוכי אני חלול דמעות דמעות נקוו וחלחלו פינו לך מקום ליצוק בי משמעות.</div>Tue, 31 Dec 2013 09:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14005199http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=14005199http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14002798<div align="right" dir="rtl">עשרת הספרים אשר ירדו על הפייסבוק בשבוע שעבר גרמו לי להרהר בספרים האהובים עליי, ובעיקר להבין שאין מספיק כאלו. למעשה אפילו לא הצלחתי להעמיד עשיריה אשר תרגיש לי ראויה לפרסום, בלי להרגיש שאני חוזר על עצמי או על אחרים. כך או אחרת, איש משום מקום בטח היה מופיע שם, והתחשק לי לחזור ולכתוב עליו. את איש משום מקום (של אלכסנדר המון) קראתי פעם וחצי. בפעם הראשונה נעצרתי בסביבות האמצע, ובאותו הזמן הוא היה הספר האהוב עליי, ללא עוררין. הימים היו ימי סוף התיכון, יא-יב שכאלו, ניצני העצבות כבר התחילו לנבוט, ואני הרגשתי שמר המון מצליח לתאר אותה באופן כל כך מדויק ועם זה כה יפה. הוקסמתי. ההחלטה דאז היתה לא לסיים את הספר. אני לא בטוח אם רציתי לשמור משהו ליום סגריר או שפשוט הרגשתי מגניב מזה שאני יכול לומר שלא סיימתי את הספר האהוב עליי, כמו זה עושה אותי כה עמוק ומיוחד בדרכי. אולי פשוט פחדתי להתאכזב. אני חושב שבסופו של דבר, משחזרתי אליו, האפשרות האחרונה התממשה. זה עדיין נותר מן הספרים האהובים עליי, העצב של המון עדיין יפה להכאיב, אבל זה לא היה יפה כמות שהיה כשלא היה גמור. ואולי זו תמיד הבעיה שלי עם ס</div>Sat, 28 Dec 2013 16:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=14002798http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=14002798http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13992795<div align="right" dir="rtl">הרבה הרבה זמן. אני לא יכול להרגיש כל כך רע שוב. יש כל כך הרבה דברים שלא יוצאים לי מהראש (מעניין כמה פעמים ובכמה הקשרים כתבתי את המשפט הזה). כך או אחרת, חורף זה טריגרי מדי. יותר מדי זכרונות. דווקא לא קר לי. אבל כל דבר מחמם מרגיש הרבה פחות כיפי. היה לי בחור בצבא שאיכשהו נתן לי לא פעם כדוגמא לאהבה, את העובדה שאביו נתן לאמו להקיא לו בידיים בעת שכרעה ללדת. איני יודע מה גרם לו לדבר על סיפור זה כל כך הרבה פעמים ולהטמיע אותו (אני מניח שזה נעשה בו עוד קודם לכן) ואני אפילו לא בטוח שזה באמת מלמד על אהבה. אצלי זה היה כמעט אינסטינקט, לפני חודש, כשהיא היתה כל כך גמורה במונית. ידעתי עד כמה זה יביך אותה (ואותי, אם להיות כנים) אם היא תקיא בכל המונית. אפילו לא חשבתי על זה. אני עייף מדי.</div>Mon, 16 Dec 2013 03:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13992795http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=13992795http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13986154<div align="right" dir="rtl">אני חושב שאני חייב לחזור לכתוב כדי לנסות ולהוציא משהו מכל זה. אבל אני לא קרוב למצוא את המילים. אני לא בטוח שנוח לי עם זה שיש אנשים מפעם שאולי עדיין מקבלים מייל כשאני מפרסם משהו. אני מניח שלהוריד את המייל למנויים עשויה לפתור את הבעיה. לא מאמין שמישהו עוד בודק את הבלוג הזה באופן קבוע יותר. דיברתי אתמול עם גל שהזכירה את השיר מלנכולי של החברים של נטשה. לא יודע איך בארבע וחצי בבוקר, היסטרי ומולי שולחן מלא כדורים, החלטתי להיזכר בו, אבל הטלתי מטבע. יצא להישאר. יעל אמרה שאני לא צריך יותר מלשבת בפאב עם הבלייזר והזיפים וכל השאר, ושהעובדה שאני חתיך ואבוד תביא בנות שירצו להציל אותי. באיזשהו מקום זה כל מה שאני מחפש, במיוחד שעכשיו הולך להיות קר כל כך, ולא נראה שחוץ מהמזגן תהיה מי שתחמם אותי. אבל הפעם ברור לי שבחורה לא יכולה להיות הפיתרון. גם לא אהבה. בשבועות האחרונים התחלתי לחשוב שאני בדיכאון כבר הרבה מאוד שנים. ברמת העשור פחות או יותר. ושהקשרים לא היו יותר מפלסיבו (או מהווי מזור אמיתיים) אשר סייעו לי להתמודד. העובדה שאני חוזר לאותו מקום פעם אחרי פעם, מטרידה במקצת. אז עכשיו מנסים להתמוד</div>Sun, 08 Dec 2013 15:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13986154http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=13986154http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13938427<div align="right" dir="rtl">כלום זה לא סתם.</div>Mon, 14 Oct 2013 18:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13938427http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=13938427http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13937918<div align="right" dir="rtl">אני חושב שהתחושה הכי מדכאת בלהיות מדוכא היא שאתה פשוט לא יכול לא להרגיש מעיק. נדמה שהאנשים מתחלקים בין אלו שלא נעים לי לדבר איתם כי אני מרגיש כעול לבין אלו שאני פשוט לא רוצה להעציב ולא יודע למצוא את המילים. וכרגיל, הרצון לדבר עם האדם הכי לא נכון לסיטואציה. אני חושב שכבר ההרס העצמי בגרסתו הכלכלית הוא עדיף. אני כבר באמת לא בטוח. מדהים שכלום לא השתנה מגיל 16. עדיין לא מסוגל להיות לבד, וזה כל כך מיותר. לפחות אני שוב מצפה לרביעי הבא. גם זה הרבה יחסית ללפני כמה דקות.</div>Sun, 13 Oct 2013 23:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13937918http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=13937918http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13932593<div align="right" dir="rtl">חמקתי מבין זרועתייך רפה ותשוש. עוד רגע שלושה שבועות. אבל שנינו יודעים שכבר לא נחזור (לעולם(?)).</div>Tue, 08 Oct 2013 04:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13932593http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=13932593http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13915363<div align="right" dir="rtl">הסברתי כבר לא פעם למה אני נכנס לוואטסאפ כל הזמן. זה לא השתנה. כל כך קשה לא לשלוח הודעה. אבל נעבור גם את זה.</div>Sat, 21 Sep 2013 02:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (גַל)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=20649&blogcode=13915363http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=20649&blog=13915363