http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719בגולת עיר המלאכים, במרחק אוקיינוס או שניים מהמזה"ת המהביל, קורים דברים. חלקם משונים, חלקם משעשעים, חלקם אפילו - למה להכחיש - אמיתיים (למחצה). הוליווד טרם קנתה את זכויות הסרט, אך זוהי רק שאלה של זמן, אולי כסף, לפני ששפילברג ירים לח"מ טלפון (או לא).heCopyright 2026 אבא של מאיה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/19/07/20/200719/misc/26246432.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=13941950<div align="right" dir="rtl">במסגרת חזרתי לארץ (אל תכעסו עלי, יש לי נסיבות מקילות לצעד התמוה) נאלצתי להצטייד במספר גלגלים, עד שהרכבת הקלה בת"א תקרום עור ומסילות. היות וישראלי אמיתי נמדד ביכולתו לנגב חומוס, לצפור בכל רמזור ולנהוג על מאזדה, החלטתי גם אני להשתייך לעדר. החלפתי דולרים לשקלים והשתלטתי על מאזדה שחיפשה בעל בית חדש. מאזדתי נזקקה לטיפול קל והיא ואני נשלחנו ע"י סוכנות הרכב אל מעבר לקווי האויב, כלומר המרכז התעשייתי של בת ים. לשמחתי אנשי המוסך היו אדיבים וקיבלו אותי בפנים מאירות, למרות גוון עורי החיוור משהו. התבקשתי להמתין כשעה עד לסיום הטיפול והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולאכול צהריים. המסעדה הקרובה היתה ריקה כשהגעתי והעובד היחידי במקום שמח לקראתי. איש יקר, הוא קיבל אותי בכמעט התרגשות, מה אני יכול להציע לך? הלכתי על אי אלו שפודים והוא הציע לי במקום ארוחה עיסקית. אני, שמאז ומעולם אוהב לחשוב על עצמי כאיש עסקים משופשף, לא יכולתי לסרב להצעה המפתה. תפוס לך שולחן איש יקר, כך הוא, ותוך זמן קצר אגיש לך את המנה. התיישבתי לי ליד שולחן אלא שהיה חם בפנים ורציתי לעבור ולשבת בחוץ. בשלב זה חששתי שאם אצא החוצה</div>Fri, 18 Oct 2013 20:16:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=13941950http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=13941950http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=13476961<div align="right" dir="rtl">אף אחת לא תאהב אותך כמוני, היא אומרת, ואתה יודע את זה. נכון, אני מאשר בעצב, אין לי ספק שאת צודקת. מכאן אני רק הולך ומתדרדר, שוקע. המקום שלך הוא איתי, רק איתי, היא חוזרת וקובעת. אף אחת לא יכולה להחליף אותי, אתה יודע. יודע. רק לא יכול. לא יכול לחזור מארצות הניכר, גם לא עבורה. או, יותר נכון,עבורי. הכרנו לפני כשנתיים, בעת שהגחתי לביקור מולדת נדיר. בגילי המאוחר קרה משהו שלא אמור לקרות, לא בכזו מהירות. לא בכזו עוצמה. ועכשיו אני משלם את המחיר. כן, גם היא משלמת אותו, אבל מי סופר אותה כשכואב לי. כשהלב מחשב להשבר אין מקום לרחמים על הזולת, גם אם זו האשה שאתה אוהב. בחורה משקיפה על נהר - מוזיאון ירושלים התאהבנו בעוצמה ובנחישות שהפתיעה אותנו והדהימה את בני המשפחה, שלה ושלי. כאילו ידענו שזהו הצ'אנס האחרון. מין חסד נדיר, חמקמק, שזכינו בו מן ההפקר. התאהבנו בלי לעשות חשבון, לועגים לגיל ולמרחק הפיזי. היא בתוככי המזה"ת המהביל, ואני מעבר לים, נהנה ממטעמי סיר הבשר האמריקאי. היא באה לכמה ביקורים ואני החזרתי באחד שנמשך חודשיים מאושרים. אח"כ לקחה חל"ת</div>Mon, 24 Sep 2012 14:48:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=13476961http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=13476961http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=11540251<div align="right" dir="rtl">איך היתה הדרשה, הוא שואל אותה כשהוא מתמרן בזהירות את המכונית בין נחשולי התנועה. היא שותקת לרגע, מביטה בו באהבה ועונה לו שהיתה הרצאה משגעת, האנשים היו מהופנטים ובית הכנסת היה שלו, נתון בכיסו הקטן. היא יודעת שהוא יודע, אבל יודעת גם יודעת את הצורך שלו בחיזוקים, והיא מעניקה אותם בשפע, בשמחה.הוא האיש שלה, או כמו שהיא קוראת לו בחיבה – הרבי הפרטי שלה. מזה שלושים שנה הוא משמש כרב הקהילה, כריזמטי ומקסים, שמצליח שוב ושוב לסחוף את האנשים בהרצאותיו. לא אחת הוא מדהים אותם בידע העשיר שצבר הן מימיו כבוגר אחת האוניברסיטאות היוקרתיות והן מהיותו תלמיד חכם ומבריק שחבש לא מעט שנים את ספסלי הישיבה הגבוהה בניו-יורק ובישראל. עילוי נדיר, גמרו עליו הלל ראשי הישיבה, ניבאו לו עתיד מזהיר. ואכן משניתנו לו המושכות בבית הכנסת הגדול הוא ניער את הקהילה מקיפאון, גייס תרומות לשיפוץ המבנה והכנסת ספרי תורה חדשים. שמעו יצא למרחקים ויהודים מהעיר הגדולה ומקהילות סמוכות עלו אליו לרגל, פתחו את ליבם וארנקם בפניו. תפוסת בית הכנסת עלתה פלאים ומחירי המושבים לחגים הוכפלו ושולשו בתוך זמן קצר.שנתיים אחרי שנפטרה אישתו הראשונה, בתאונה</div>Fri, 22 Jan 2010 05:25:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=11540251http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=11540251http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=8694335<div align="right" dir="rtl">ערב יורד על כוחותינו ואני והקטנה מתמקמים כהרגלנו על הספה בסלון, מתכוננים נפשית לבהות בטלוויזיה בה מוצג הערב לא-חשוב-מה, כשהיא פונה אלי ומשחררת פצצה שיכלה למחוק את הירושימה, תל-אביב וכפר שמריהו גם יחד.– אתה יודע שיש לי חבר– אני יודע, מתוקה, יש לך לא מעט חברים– לא, אני מתכוונת לחבר כמו בן-זוג, כזה שמציע חברות אם היו כאלו דברים בזמנך, בעידן הקרח– מצחיק מאד, מאיולה - ממש מצחיק– מה מצחיק?– שיש לך כאילו חבר, את לא היית עושה לי את זה– תגיד, אתה בסדר? זה לא כאילו ואני לא עושה לך דבר– רגע, את רצינית?– אתה רואה אותי מחייכת?משתררת שתיקה טעונה ואני משחרר טיפה את הצווארון, מנסה להיטיב את זרימת החמצן למוח. החדר מתחיל להסתחרר ואני עוצם עיניים, מנסה להכניס מעט סדר בתוהו ובוהו שנוחת עלי.– לא הבטחת לי שלא יהיה לך חבר כל עוד את קטנה?– תגיד, אתה ער לעובדה שאני בתיכון, בת חמש עשרה וחצי?– מצד שני את עוד לא בת עשרים וחמשהיא מביטה בי בעיון, מנסה להבין מאיזו פלנטה הגעתי למערכת השמש, ובאיזה עולם דמיוני אני חי היום.– רגע, מה את מתחממת? אני אבא שלך, אני אמור להגן עלייך– ממה?– בין השאר מגברים, גברברים וילדים מגוד</div>Sun, 24 Feb 2008 05:13:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=8694335http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=8694335http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=7986184<div align="right" dir="rtl">היא בוהה בו בעיניים חלולות, מתקשה בעליל לזהות את האדם מולה. הוא מושיט יד אוהבת ומלטף את ראשה, רוכן אליה ומדביק נשיקה על לחיה המצומקת. פניה מוארות באחת, והיא מצמידה אליה את פניו, מכסה אותם בנשיקות רבות ומהירות, ממאנת להניח להן.אמא, אמא'לה שלי, הוא מפטיר ומחייך אליה כשהוא מושך כסא, מתישב מולה בחדרה הקטן, אותו היא מחלקת עם חולת אלצהיימר אחרת. הוא מביט בה ולבו נכמר, מתכווץ. בדמות השברירית ובפנים המקומטות הוא אינו רואה שריד וזכר לאשה החזקה והדעתנית שהטילה עליו צל ארוך, כבד, במשך רוב שנות חייו. האשה שבמידה רבה עיצבה את דמותו בד בבד עם היותה קשה ותובענית, שהצליחה לא אחת למרר את חייו בהצלחה בלתי מבוטלת אך שפעה אהבה גורפת, נראית כעת חסרת אונים ואבודה. עתה היא בקושי מצליחה להגיע לשרותים, תוצאותיה הקשות של השבץ הקל בו לקתה לפני מספר חדשים, נזקקת לתמיכתה של האחות התורנית. רוב שעות היום היא מוטלת במיטתה, בוהה בתקרה, מנסה מן הסתם להמלט אל תוך ערפילי השינה הגואלים, מנחמים.אמא'לה, מה עשית היום, הוא שואל ואוחז בכף ידה הגרומה, המנומרת כתמי זיקנה. כף היד שלפני שנים רבות לטפה וחבקה, עודדה והרגיעה ילדון מב</div>Thu, 22 Nov 2007 05:20:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=7986184http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=7986184http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=5784480<div align="right" dir="rtl">תרקוד, היא אמרה לי, תרקודהברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכותאביגדור נבוך, מיוזע וסמוק ממאמץ. אחרי הכל הוא כבר לא ילד, כמו שהוא נוהג להשיב כשנשאל בדבר גילו, מבלי להכנס לפרטים מיותרים ולא מחמיאים. המאמץ מזכיר לו את גילו המתקדם, וכל צעד שהוא מבצע, כל גרירת רגליים כמעט ומסגירה את סודו. שיעור הטנגו הזה גובה ממנו מחיר לא קטן, הוא מהרהר תוך שהוא מנסה לייצב את נשימתו ושיווי משקלו. אף פעם לא שיער שמחיר האהבה יכול להתבטא בצעדי מחול כושלים, בסיבוב פירואט שמעמת אותו במפגש כואב ומשפיל עם המראה הגדולה שצמודה לקיר.ממרומי סוף שנות החמישים שלו הוא יודע שהוא בר מזל לא קטן. אחרי הכל כבר השלים עם העובדה שיסיים את הקדנציה לבד במיטה, עם ספר טוב, בקבוק יין וסרט טלוויזיה. האהבה היא מותרות, נהג לספר לכל מי שהיה בטווח שמיעה, מצרך לא חיוני ומיושן. מזלי הטוב שהתפטרתי מהצורך הנואש בבת זוג, ניסה לשכנע את הסובבים ובעיקר את עצמו. הרבה יותר טוב ביחידות, שינן לעצמו מזומנות, קל לספק את הציפיות שלי מעצמי, אני חף מתלונות ומהאשמות עצמיות.והנה עכשיו, באמצע החיים, אולי יותר נכון לקראת הישורת האחרונה במרוץ אל חוט המטרה הסופי</div>Sun, 04 Feb 2007 05:02:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=5784480http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=5784480http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=5738764<div align="right" dir="rtl">הקטנה מביטה עלי במבט עויין כבר מספר דקות ואני חש בסערה הממשמשת ובאה – השמיים מאפירים, רוחות מתחילות ליילל ועננים שחורים הולכים ומתקדרים מעל לראשי ועתידי. "מה העניינים", אני מנסה לברר איתה את גודל הטרגדיה, "מה עשיתי עכשיו". היא שותקת ברגש מספר דקות ורק אחרי שאני מתפתל בחוסר נוחות היא משחררת תשובה, "זה לא משהו שעשית, אלא מה שלא עשית". אני בולע רוק, מנסה לאמוד את גודל הצרה בה אני שרוי. "למה את מתכוונת", אני מנסה לברר איתה בדיפלומטיות, לפני שאנו ממהרים לאחוז בנשק חם ולסיים את הסכסוך באלימות ברוטלית. למותר לציין שתמיד עם תום היריות ושוך הקרבות אני הוא זה שנזקק לטיפול רפואי, כולל פיזיותרפיה וסיוע נפשי. לא פלא שאני מתמיד בנסיונותי לפייס אותה מבעוד מועד, לפני שצפירות עולות ויורדות נשמעות ברחבי האזור ושכנים יורדים בפאניקה למקלטים."תגיד, מתי כתבת לאחרונה בבלוג המשעמם שלך", כך היא , "כמה זמן אתה יושב על התחת ולא מייצר שורה לרפואה". אני מביט בה בחוסר אמון, מתקשה להבין מאיפה היא יודעת את הפרטים ומעל לכל – למה זה בכלל חשוב לה. "אל תסחף", היא עונה לי ביובש, "זה לא ממש חשוב, אבל מה עם שלושת הקוראים</div>Sat, 27 Jan 2007 21:13:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=5738764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=5738764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=4405387<div align="right" dir="rtl">הוא שוב לא ישן הלילה, כמו לילות רבים בזמן האחרון. מחשבותיו נדדו אל אשתו-אהובתו השוכבת בבית-החולים המקומי מזה חודשיים, במצב אנוש. ליבה חלש מידי, בשרו לו הרופאים בהבעת צער, והמצב הולך ומתדרדר. נראה שהוא לא יעמוד במשימה עוד זמן רב, והוא יכרע תחת העומס, יפסיק לדחוף דם הדרוש לקיים את הגוף השביר. בגילה המתקדם, הם הצטערו לומר לו, היא לא מועמדת טובה לניתוח, וממילא היא נמצאת בתחתית רשימת המועמדים להשתלה. הם כל כך מצטערים, הם הנידו לו ראש, אך הדבר לא בידיהם.מזה חודשיים הוא מרגיש שחייו נעצרו, שנשימותיו הן מכניות ותו-לא. והוא – כאילו העולם עצר מלכת. אין לו כל חפץ בחיים ללא גרטה, אין בהם שום עניין או ספוק. הלוא הם כבר יחד מזה 63 שנים, הוא אינו מכיר חיים בלעדיה, כשהיא אינה לצידו. הם הכירו והתאהבו בברלין, לפני המלחמה הארורה, כשעוד יכלו בבטחון לצעוד שלובי ידיים בשדרת אונטר דר-לינדן. הוא היה מהלך כטווס, נפוח מגאווה, בכיכר אלכסנדר- פלאץ, מלכסן מבטים ונהנה ממבטי ההערכה שזורקים לעברה הגברים היושבים בבתי הקפה. או אז הוא היה מבליט, כמעט מבלי משים, את חזהו, ומהדס לצידה של היפהפיה שלו, שרק אותו היא אוהבת,</div>Sat, 15 Jul 2006 21:45:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=4405387http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=4405387http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=4299895<div align="right" dir="rtl">אמא קראה לי למטבח, רוצה לדבר איתי. כשאמא קוראת לי למטבח זו לא שיחה סתם, זה סימן שלאמא יש משהו חשוב לומר לי. משהו מאד חשוב. היא כבר ישבה שם, ליד שולחן הפורמייקה במטבחון הקטן, מורה לי לשבת לידה. שולפת סיגריה מהחפיסה שהיתה מונחת שם דרך קבע, ומציתה אותה בגפרור, מנפנפת בו עד שיצאה נשמתו. התיישבתי בחשש מה, איני יודע למה בדיוק לצפות. מנסיוני ידעתי ש"שיחת מטבח" לא היתה דבר של מה בכך. היא נועדה למקרים מיוחדים, אם לא קשים.אמא מוללה בידיה בריכוז רב את הסיגריה, שואפת עשן בקולניות ופולטת אותו בהנאה רבה, עוקבת במבטה אחר העשן הנפלט מפיה, יוצר גלים כחלחלים באוויר. היא מביטה בי בעיון, ואני נע בחוסר נוחות מסוים בכסאי."אתה יודע שאמא אוהבת אותך", היא אומרת חרישית מבלי להביט בי, "אמא רוצה רק מה שטוב עבורך". "אני יודע", אני ממהר לאשר את דבריה, "אין לי ספק בכך". נופלת שתיקה קלה, ואמא מוצצת בהנאה מהסיגריה. "חשבתי על זה בזמן האחרון, ואני חושבת שהגיע הזמן", היא מפנה אלי את מבטה, כמו ממתינה לתגובה ממני. אני מביט בה מהופנט מהמעמד הדרמטי, נרגש וחושש כאחת, מרגיש את הלמות לבי מבעד לחולצה.אמא לוקחת את הזמן שלה באיטיו</div>Sun, 02 Jul 2006 11:26:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=4299895http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=4299895http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=4202118<div align="right" dir="rtl">הקטנה קופצת כנשוכת-נחש מהספה, מביטה בי בעיניים פעורות לרווחה. שותקת לרגע קט, ואז תוקפת חזיתית. – אבא, מה לא בסדר? – מה, מה קרה? <FONT color</div>Mon, 19 Jun 2006 12:11:00 +0200itsmehon@hotmail.com (אבא של מאיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=200719&blogcode=4202118http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=200719&blog=4202118