http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821חופש לא שווה כלום, אם הוא לא כולל את החופש לטעות.heCopyright 2026 בֵּל.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11556702<div align="right" dir="rtl">תנסו לדמיין את זה, אתה חי משהו. חי אותו כל רגע ורגע. צוחק, בוכה, מדוכא, מאושר, נלהב, מרוגש, עולה ויורד. ואתה אוהב את זה. ולפעמים גם שונא. אבל זה ככה, וככה אתה רגיל. וככה טוב, גם כשרע. אולי תקראו לי בכייניתאבל איןדרך טובה יותר להעביר את זה אבל כשזה השתנה פתאום אתה חי בתפקיד ראשי של מופע איום ונורא. איך הזמן עובר וכאילו הוא נתקע ואתה שונא את עצמך יותר מיום ליום את הקיום הזה וכל מה שמסביב אתה מרגיש צבוע כשאתה משתדל להיות אופטימי כאילו שאבו מתוכך כל דבר חיובי ונשאר רק חושך הם לקחו הכל, הכל הם לקחו אותי ואת מה שהייתי את מה שקיוויתי להיות הם לא השאירו כלום אפילוקמצוץ קטנטן ממני אבל רק ביצת זכרונות שאני שוקע בה מיום ליום ריק מתוכן וכבד מבדידות שוקע מיום ליום הייתי, בטח שהייתי בשבילם, הכי בעולם. וכולם המשיכו וטוב להם וזה טוב אבל לא לי אני? אצלי הכל בסדר אבל בסדר זה לא מספיק אז היה מאד טוב גם כשהיה קצת רע ובסדר זה לא מספיק!!!!!!!! אתם רוצים להיות בסדר? תהיו אני עשיתי לכם טוב וגם אתם לי אבל כשנגמר לי אתם ה</div>Fri, 29 Jan 2010 21:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11556702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=11556702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11453031<div align="right" dir="rtl">הרומנטיקה לא מתה? העניין של חיפוש בן זוג תמיד נמצא אצלנו בראש בן זוג ללילה, לחודשיים, לכל החיים. הזמן תמיד תופס את המקום החשוב, אבל הוא ממש לא הפואנטה. לאחרונה יצא לי לטעום קצת וכתוצאה מכך להתעמק בכל העניין הזה אהבה, רומנטיקה, מערכות יחסים? והרגשתי אשמה ונאיבית כשהבנתי שבאופן רציונלי הן לא מגיעות יחד אבל עדיין דבקתי בעמדה שזה לא אמור להיות ככה. המהות מערכות יחסים תמיד סיקרנה אותי אולי כי מעולם לא ראיתי מערכת יחסים בריאה והגיונית של אנשים בוגרים לא גדלתי לאחת כזאת ומעולם לא הייתה לי השארה או כל קו מחשבה בגיוני בנושא. השירים והסיפורים כותבים ש"אין גיל לאהבה" תמיד הסתכלתי סביבי בגיל טיפה יותר צעיר, ולא הבנתי מה הפואנטה ב"חבר וחברה" בבית הספר כשאנחנו עוד לא יודעים מי אנחנו ולמה כולם רודפים אחרי זה למה כולם צריכים מישהו אחר שיאהב אותם במקום עצמם? ולמה אחותי בת ה27 אומרת שבגיל שלה כבר לא מרגישים פרפרים בבטן? הרי אין גיל לאהבה. העניין הוא, שאנחנו כבני אדם מאד מרובעים הרבה אנשים בוגרים חוזרים שוב ושוב שלחפש ריגושים והתאהבות זה קטע של צעירים שהרומנטיקה מתה עוד בתקופה שס</div>Sun, 13 Dec 2009 16:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11453031http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=11453031http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11367932<div align="right" dir="rtl">הוא מנגן לו קטע אינסטורומנטלי קצת פסיכודלי עושה בי מה שבא לי שולח בי מבט חד וקורא לי בואי אליי כאן עכשיו, מעליי בלי לחשוב יותר מידי אני רוצה להרגיש את החום שלך את הכי יפה כשאת מחוייכת את הכי שלי כשאת מרוסקת. בוקר ואת הפוכה כיף לישון ככה אחת בתוך השני אני הולך כאילו לא הייתי כאן אל תפחדי אני אחזור, מטונף מהשגרה אל עוד זמן של קסם בידייך עוד יגיע היום ואציע לך לזרוק שניים-שלושה בגדים מרופטים אל תוך תיק גב ישן עם דורס, פינק פלויד או מה שתרצי ברקע שימלא לנו את הריק שיש בנינו נסע לארץ רחוקה, עזובה, חדשה נחפש שם את החופש נצא למסע ארוך שיעשה פלאים נחזור לזמנים שבהם לא היינו קיימים בואי ונעז, נתפרע בלי להתקע אציע לך הצעה כל כך מפתה נצא למסע את ואני כל אחד בנפרד את שוכבת מתחת לסמיכה ומאזינה אני מנגן לך איזה קטע מוכר פנומנלי עושה בך מה שבא לי את הכי יפה כשאת מחוייכת את הכי זרה כשאת מאופקת. ואיך עד עכשיו הייתי בטוח ואת כבר לא שלי.</div>Thu, 05 Nov 2009 04:58:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11367932http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=11367932http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11365745<div align="right" dir="rtl">על כל שנה של ביחד, תקבלישבע עשרהשל לבד. על כל חודש של רוגע, תקבליאחד עשרשל בלאגן. על כל יום של שקרוב לאושר, תקבלי יומיים של עצב. על כל לילה של צחוק, תקבלי שישה של בכי. על כל שעה של אהבה, תקבלי עשרים ושלוש של שנאה. על כל דקה של אופטימיות, תקבלי חמישים ותשע של פסימיות. על כל שניה של ביחד, תקבלי הרבה של לבד. ובמצטבר, על כל החיים תקבלי הרבה מוות. אז מה נשאר? במצב כזה אין טעם אין משמעות אין ערך ורק רוצה ללכת וללכת אולי למצוא את ההפך. על שבע עשר שנים של ביחד, לקבל שנה לבד. על אחד עשר חודשים של רוגע, לקבל אחד בלאגן. על יומיים של אושר, לקבל יום שקרוב לעצב. על שישה לילות של צחוק, לקבל אחד של בכי. על כל עשרים ושלוש שעות של אהבה, לקבל אחת של שנאה. על חמישים ותשע דקות של אופטימיות, לקבל אחת של פסימיות. ועל הרבה ביחד, לקבל שניה אחת של לבד. </div>Wed, 04 Nov 2009 00:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11365745http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=11365745http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11306244<div align="right" dir="rtl">אני על פסגת הר מזה זמן רב שניווטתי אליו מכרים רבים יעידו כי הזמן הזה היה לי נצח נצח שלם של דרך של חשש, עצב וכמיהה אל יעד אשר הייתי בטוח שיעשני מאושר. אני על פסגת הר בדרכי עליתי על תלים קטנים שסיפקו לי הרבה שמחה וכאב. אך, אףלו אחד מהם הביאני על סיפוקי. אבני הדרך הרבים לימדו אותי איך לאהוב את הפשטות את הנופים הדלים חסרי הצבע את הקור החודר לעצמותיי את הבדידות שמציפה אותי בכל רגע כשאני פוקח עניים מסתכל סביבי ורואה רק מישור מישור שאני מתהלך בו כמו גוף ללא צלם אנוש. כשנצטרכתי למעט חום מצאתי אותו במשלים ישנים שסיפרו עוברי אורח. חלק מהםכבר בדרך לפסגת ההר שלהם חלק רק מחפשים וחלקם כבר מזמן מצאו. חלומתיהם היו זיק תקוותי והעניקו לי את השלווה להאיחז בדממה המשתוררת סביבי בכובכים הכובשים את השמיים כשחושך מוחלט יורד ומנצחים את האפלה. באוויר הקריר כשאני פוקח את עניי וקול הטבע שמפיג את בדידותי. נצח עבר. מצאתי את ההר, אני בצלמו. הוא נראה כה גבוה הכי גבוה שראיתי מימיי. הדרך למעלה לא נראת קשה והאושר מתעצם בכל צעד וצעד. ואין עוד תחושה שמשתווה לכך ושום דבר לא</div>Fri, 09 Oct 2009 19:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=11306244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=11306244http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10999418<div align="right" dir="rtl">הפעם זה לא קטע מיוחד. לא משהו בשביל אף אחד. רק בשבילי. ובשבילך. רציתי לספר לך שהילדה הקטנה של אבא היא כבר לא קטנה אבל עדיין רוצה להיות ילדה. וכמה אני רוצה לחזור שוב להיות כזאת, הילדה הקטנה של אבא. זה מעבר לכסף, ולפאר. כשמסיימים תיכון ורואים הורים עם אושר בענייהם קצת קשה שאין את הנשיקה שלך על המצח ואת העניים הגאות של "ידעתי שתיהי הגאון של אבא" ואיך כל כך רצית לראות אותי גודלת תכננת בשבילי תוכניות להגשים את עצמך אני פתאום מבינה שאני כמעט ולא זוכרת איך ההרגשה של היד שלך מלטפת את הראש, את הקול שלך. איך הוא נשכח לאט לאט. "בל, אל תעשי צרות לאמא, את ילדה גדולה, ילדה של אבא" והחיוך שהיה עולה כשהיית מתקשר והיית שרה לך שירי פסח בטלפון. כולם אמרו שאני הילדה של אבא מפונקת. כולם אמרו שאותי אהבת הכי הרבה אהבת את יוסי ודיה כמו את חייך ואותי אהבת קצת יותר. כי הייתי הילדה הקטנה של אבא השארתי אותך צעיר נתתי לך את התרוץ לשגעונות שלך שאף אחד לא הבין כמו ילד אדם מבוגר עם ציפור בנפש היית משמיע לי פינק פלויד וטוען שאני עוד אדקלם את השירים אפילו על שערי גן עדן היו בכיסך</div>Thu, 25 Jun 2009 19:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10999418http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=10999418http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10991979<div align="right" dir="rtl">דקה לפני. לילה טוב בתוך מערבולת חושים. להתעורר לחיים ברכבת הרים. פחד וציפייה התאבלות ושמחה על הדברים שעתידים לקרות. לעצום עניים אולי כשאחייה בחלוםהסיפור שיסופריהיה עליי. על ילד שאינו גודל שתמיד חי דקה לפני. התפקיד הראשי בהצגת חייו שבסופה נפשוט את התחפושות וכל העולם יריע ולכל פינה שתסתכל תפגוש בחיוך לבבי של איזהילד שקיבל את מה שכמהה לו כבר מזמן. דקה אחרי אני מתעורר מסתכל על תמונות שבהם כולם חייכו אותם רגעים שעתידם להישכחבעקבות הזמן. ואיך אתה כמהה לחזור לאותןדקות אלו מכנה אותם תקופות של בגרות. הכשהתעוררת הבוקר הפנמת, שכשאמרו לך לחיות את הדקה חיית את הרגעים שבאים הרבה אחריה במקרה הטוב את הדקה שלפני. אתה מתאבל על כך משכתב לעצמך את דקותיך הקודמות מתכנן את את הבאות בקפידה שתוכל לחיות אותן באותו הרגע אך מנמנם בין דקה לדקה. והנה הזדקנת, יש כמה שמכנים דקות האלו כדקות של התבגרות. דקות שנמגות במהירות ואתה מחזיק בהן לנצח. ואיך שוב אתה סכ"ה ניצב במחזה על ילד שכבר אינו ילד מסביבו כולם כבר בוגרים והוא רק</div>Tue, 23 Jun 2009 14:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10991979http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=10991979http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10951738<div align="right" dir="rtl">יורד הלילה, ואנחנו מחובקים. השיער שלה מדגדג לי את האף, אני כל כך אוהב את זה. אני חושב לעצמי, כמה אני אוהב אותה. היא כל כך משונה, חיה בדרך מסויימת שלה. ואני כל כך אוהב אותה. תמיד אני אומר לה שזה בסדר להתנהג בילדותיות לפעמים, היא אומרת שזוהי הדרך שלה להחיות את הנפש למנוע ממנה לכבות, כמו כל הגדולים ששכחו איך זה לחייך. תמיד היא אומרת לי שזה בסדר לבכות, כי זוהי הדרך להתעלות על הכל למנוע הצטברות של פחדים, כמו כל הזומבים שחיים במציאות שלנו. ואני תמיד מחבק אותה, כמו ילד קטן דובי. מרגיש בטוח בין ידייה, כאילו העולם עוצר מלכת, רק אני והיא. תמיד אני אומר לה שזה בסדר לצחוק כי ככה היא מרפאה פצעיים שנחרטו עמוק בליבה. היא תמיד מספרת במבט מושפל ולחיים סמוקות, על דברים ששכחה ואיך רצתה לברוח לברוח למקום אחר שיהיה רק שלה. ושלי. איך היא מאחה את פצעייה, עם עניים אדומות מלילות חסרי שינה היא תמיד אומרת שהיא ילדה של לילה ואני תמיד טוען שהיא ילדה של כל היום. הילדה שלי, איך היא צוחקת בשניה ורגע אחר בוכה. אני כל כך אוהב את הרגישות שלה, איך היא מפגינה אותה כלפי כולם חוץ מעצמה. </div>Fri, 12 Jun 2009 02:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10951738http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=10951738http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10713892<div align="right" dir="rtl">אני זוכר אז את הפעם הראשונה שנפגשנו אחרי חודשים או יותר שחפרנו אחד לשניה בטלפון. אמרת לי שאת עסוקה, דחית אותי קצת יותר מידי עד שהסכמת, כמה טוב שהסכמת. היית כמעט כולך בשחור אבל זהרת. צחקתי עלייך שאת נמוכה, למרות שאת לא. זה רק היה.. בכדי להפיג את המתח. הלכנו לים, אמרת שאת הכי אוהבת אותו בלילה. סיפרת לי קצת על כמה שאת אוהבת את החוף הזה כמה טוב ונחמה את מוצאת בו. הייתי קצת חסר סבלנות כי היית קצת קרה את נשמעת כל כך אחרת, משונה. מפה לשם הפוזיציה השתנתה נגעתי בך ממש, בפעם הראשונה. הרסתי לך את השיער, זה עם האישיות משלו. סיפרת לי על תיאוריות, כוכבים, ים בזמן שאני מביט בך מהופנט, מוקסם. אני זוכר את הפעם הראשונה שהתנשקנו. את יזמת את הפגישה בוהה בך מגלגלת עניים בבית של ההורים עם דלת לא נעולה. אמא שלך ישבה בסלון אבל לא יכולתי להתאפק התנשקנו כשאת כורכת את רגלייך סביבי ואני בישיבה. מרגיש אותך ומחייך מספר לך שזה מרגיש הכי נכון הכי כיף. התחלו לדבר על תוכניות איך אקח אותך לנשף סיום תיכון. את תיהי מדהימה בשמלה שקנית הקצרצרה שתלויה לך בארון. דיברנו על ה</div>Tue, 07 Apr 2009 00:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10713892http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=10713892http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10699159<div align="right" dir="rtl">מכה. כואב, לא כך? הכי כואב בעולם. אפשר לעבור, לא קרה כלום. עוד מכה. כואב? לא בטוח. כאב או בהלה. לא לשקוע, הדרך למעלה יותר קצרה. מכה. עוד אחת. &nb</div>Fri, 03 Apr 2009 18:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (בֵּל.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=19821&blogcode=10699159http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=19821&blog=10699159