http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317המעבר לאוניברסיטה זה כמו להיוולד מחדש. אני נשבעת. אז..אממ..אלו הולכים להיות החיים השלישיים. אני בטוחה בזה. ואולי הרביעיים? עכשיו הבנתי למה מתכוונים כשזורקים את הביטוי NineLives...heCopyright 2019 NineLives. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/17/73/19/197317/misc/9647960.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=12728663<div align="right" dir="rtl">מחשבות מטרידות עוטפות אותי. במהרה אני מתחילה ללגום מהקפה כדי לשכוח דוקומנטרי קשה במיוחד שבדיוק סיימתי לראות. אבל המחשבה נשארת ולכן אחלוק. המוות הקשה, המדכא והמייסר ביותר הוא מוות הנגרם כתוצאה ממחלות פרוגרסיביות (=מחלות שכוללות התדרדרות הדרגתית ואיטית בתפקוד עד להגעה לסוף המוחלט, שהוא הרי המוות). בראש ישר עולות המילים פרקינסון, אלצהיימר, ניוון שרירים אבל לאמיתו של דבר יש גם סוגי סרטן שמתאימים לקטגוריה וכנראה גם מחלות אחרות נכנסות לריבוע. אנחנו פוחדים מאובדן השליטה, מחוסר האונים ומאובדן היכולת להנות מהחיים. הרבה אנשים יעדיפו למות במוות מהיר וחלק מאשר לעבור מוות שכולל ייסורים. ועכשיו נשאלת השאלה (היא קצת מורבידית אז תכינו את עצמכם): אם אנחנו כל כך מפחדים מתהליך פרוגרסיבי ארוך אשר מוביל אל המוות מדוע אנחנו לא פוחדים מהחיים עצמם? החיים הם הרי, לפי הגדרה, לא פחות מתהליך התרדרות ארוך טווח המוביל אל המוות. והמוות בלתי נמנע. אין תרופה כדי לרפא את המחלה הנקראת "חיים". אז עכשיו אני צריכה הסבר- מדוע רובנו לא מבועתים מעוצמת החיים? * לכותבת הקטע כבר יש תשובה</div>Sun, 04 Sep 2011 17:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=12728663http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=12728663http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11851303<div align="right" dir="rtl"> (על היהדות, אגב,כבר ויתרתי מזמן). זה הפוסט החצי פוליטי היחידי שהיה פה ואולי גם היחידי שיהיה פה. עכשיו, לאור ביטול הופעת חו"ל שהייתי אמורה ללכת אליה ביום רביעי, אני נסערת מתמיד. אז איכשהו יוצא שאני אומרת כמה מילים בנושא- כרגע אני ממש לא נהנת לגור בישראל. למען האמת אני לא זוכרת מתי נהנתי לגורפה ומתי בדיוק הרגשתי שייכת... אולי אז בפעם ההיא שדנה אינטרנשיונל זכתה בארוויזיון וכל תל אביב צהלה ושמחה בכיכר רבין כאות לגאווה לאומית הרגשתי סוג של התעלות אבל היי... ממתי בוחנים מדינה על פי אירועים יחידניים? את הזיקה למדינה ואת טיבה בוחנים לאורך זמן ועל פני תהליכים מתמשכים. רק אז אפשר באמת לראות את נקודות השיא ונקודות השפל, מה הרווחנו, מה הרווחתי ומה היו העלויות... ועל פי אלו דעתי על ישראל עומדת בפני שוקת שבורה. באופן עקרוני יש לי דעות מאוד פרו-ציוניות ואני באופן מוחלט מעודדת את המאבק על מדינת ישראל. מדינת ישראל היא אבן פינה עיקרית וחשובה לקיום העם היהודי וסבתא שלי זכרונה לברכה לא היתה מתביישת באמירה שכזאת. יחד עם זאת, ישראל יוצרת בי כל כך הרבה אנטגוניזם... הן בחינוך, בערכים, בחברה והן בפ</div>Tue, 15 Jun 2010 00:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11851303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11851303http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11825551<div align="right" dir="rtl">זו עובדה טהורה ולצערי אין הרבה כרגע שאפשר לעשות בנידון. אז לפחות שיצא מזה עדכון... ת'אמת שיש המון מה לכתוב ואני בהחלט מרימה גבה לעבר עצמי בנוגע לשאלה "למה לעזאזל לא עידכנתי אם יש כל כך הרבה מה להגיד?" כנראה שלא ידעתי מאיפה להתחיל. ואולי מה שקורה באמת זה שהבלוג הזה נהפך למטרד. מה שבטוח... הוא כבר לא מספק את הצרכים שלשמם הוא נוצר ולכן זה קצת חבל. אני מניחה שאני אמשיך לכתוב בתדירות הסטנדרטית של השנה האחרונה וככל הנראה זה יהיה בעיקר מתוך הרגל. אבל מי יודע... אולי בעתיד תיכנס רוח חדשה ל"תחביב" הזה שתניף אותי איתה וביחד נעוף לגבהים חדשים... או בנימה פחות קיטצ'ית - אולי מתישהו בעתיד יתחשק לי קצת יותר לכתוב. לפני משהו כמו 3 שבועות כתבתי קטע שדווקא דיי ריגש אותי על משמעות החיים ואיך כל אחד צריך לתפוס את מהות הקיום שלו. קצת עמוק, קצת מתפלסף אבל כשאני רוצה אני יודעת לעשות את שניהם מאוד יפה. על כל פנים, הקטע נמחק בחלקו ומכיוון שלא ראיתי טעם בלשכתב דברים שנכתבו בלהט הרגע הקטע נגנז. עמכם הסליחה אבל כל עוד המודעות לגבי מה שנכתב ברורה וזכורה לי אין מרוצה ממני. ולקטע השערורייתי של</div>Wed, 02 Jun 2010 20:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11825551http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11825551http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11641830<div align="right" dir="rtl">אוקי גבירותי ורבותי התוצאות של הבדיקות דם הגיעו ולמזלי הן טובות כך שהחלק הרע ככל הנראה מאחורי (אלא אם כן הם טעו בבדיקה ואז אני ואבא נתבע אותם על רשלנות רפואית... ולאף אחד לא כדאי להתעסק עם הידע המשפטי של אבא שלי). יחד עם זה, עדיין הבעיה לא נפתרה. כל עוד יש בעיה זה חמור לאללה וזה בכלל לא משנה מה הבעיה. אני תוהה איך לפעול. אז איך פועלים כשיש בעיה אבל הרפואה המודרנית לא יודעת ממה היא נובעת (ולכן גם הטיפולים בה הם חסרי משמעות ממשית)? אשמח לעצות.</div>Thu, 11 Mar 2010 16:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11641830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11641830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11637692<div align="right" dir="rtl">כבר הרבה זמןלא הייתי במצב כזה איום של לחץ. אני יושבת כאן ומחכה לתוצאות של בדיקות דם חשובות ומכריעות מאין כמוהן. לפני רגע הצהרתי שאני מוכנה להיכשל בכל אחד מהמבחנים שנשארו לי ולהיות חייבת לעשות עוד שנה שלמה, שנתיים, חמש... בטכניון רק בתנאי שאני לא אכשל ב"בחינות דם" האלו. אני צריכה נחמה, אני צריכה וודאות.</div>Tue, 09 Mar 2010 15:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11637692http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11637692http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11635308<div align="right" dir="rtl"> הדרך שלי לפתור בעיות היא לירות לכל הכיוונים. כבר הצהרתי על זה בעבר הלא כל כך רחוק ואני לחלוטין עומדת מאחורי ההצהרה הזאת. כשיש בעיה על הפרק רוב הסיכויים שלא אשקוט ולא אשתוק עד שלא ימצא לה פתרון. זה מפריע לי אישית כשיש איזושהי בעיה או דילמה לא פתורה בשטח ועל כן אני ממש מרגישה מחויבת לחשוב על כל דרכי הפתרון האפשריים (ולבצע אותם). אני חושבת שעכשיו, כמו בעבר, אנהג בדיוק באותה הדרך. בעיה ניצבת על הדרך ואין סיכוי שאתן לה להתנופף שם מולי כמו דגל אדום לעיני שור זועם. זו הכרזת מלחמה. </div>Mon, 08 Mar 2010 10:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11635308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11635308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11626350<div align="right" dir="rtl">יש איזה בעיה בריאותית שמטרידה אותי בחודש האחרון. כבר כמה חודשים קודם לכן שהרמתי גבה כי משהו לא נראה לי אבל התעלמתי כי זה לא נראה לי משמעותי במיוחד. בחודש האחרון זה כבר ממש הפך להיות נורא. פתאום הכל הרבה יותר מפחיד (במיוחד מנטלית). כל שאר הבעיות פתאום מתגמדות. לקח לי חודש להבין שהמצב לא הולך להיות טוב יותר וכנראה שיש בעיה עמוקה הרבה יותר שצריך לטפל בה לפני שבאמת זה יהיה חמור מדיי. ועכשיו מה? עכשיו בירוקרטיות רפואיות. הידעתם שיש רק 5 אנדוקרינולוגים בלבד בחיפה? לקבוע תור זה כמו נצח. הידעתם שכל רופאי העור (גם משהו כמו 7) החליטו להעדר מהמרפאה בדיוק באותוזמן (מה שמזיז את התורים בפנויים היחידים לתחילת אפריל)?אם אדם רוצה לקבוע תור לרופא מומחה עדיף לו למות קודם. וכל זה תמיד מתחיל לרקום עור וגידים לפני חופשה מתוכננת. לעזאזל עם זה. אלך לטיול עם זה או בלי זה. עריכה מאוחרת: חשבתי על זה ויהיה בסדר. אולי אתם כבר יודעים ואולי לא אבל אני עושה עניין גדול מאוד מהמשמעות של חמשת החושים בחיי האדם. כמה וכמה פעמים כבר אמרתי שחיים הם לא חיים ללא חמשת החושים. כדי לתפוס את החוויה שנקראת חיים אד</div>Thu, 04 Mar 2010 11:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11626350http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11626350http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11623869<div align="right" dir="rtl"> עדכון: אז שלחתי שוב מיילים לאותם פרופסורים שאצלהם אני מעוניינת לעשות תואר שני. הפעם מתוך 4 מיילים שנשלחו התקבלו 2 תשובות (ואחת מהן בכלל היתה הודעת "מחוץ למשרד"). יש לי כמה תובנות- 1. התשובה השניה היתה בסגנון של"אני אשמח לדבר איתך, בואי נקבע פגישה". נחמד מאוד, כבר היישג. לפרוטוקול יש לציין שב- reply שהפרופסורית עשתה להודעה שלי רואים בפירוש ששני המייליםששלחתי הגיעו אליה ושההודעה בעברית לא כתובה בג'יבריש. אני לא מתכוונת להתעמק בזה יותר מדיי אבל עובדה היא עובדה. יצאתי מטרידנית אבל המטרידנות משתלמת (לעת עתה). 2. שתי תשובות מתוך ארבע זה כבר שתי תשובות יותר ממה שהיה לי. סיבה לנחמה. אני צופה שיהיו כמה פגישות (3) לקראת סוף חודש מרץ. 3. עדיין לא יודעת מה אעשה עם המיילים שלא זכו לתשובה. ככל הנראה אתקשר לאותם פרופסורים רק אחרי שכבר יהיו לי תאריכי פגישות עם אלו שכן החזירו תשובה במייל. זה נותן להם מספיק זמן כדי להרהר בהפסד שיגרם להם אם הם לא יחזרו אליי. 4. על כל פנים אלו היו ימים טובים בסצנת שליחת המיילים. יש מקום לשיפור אבל אני קצת יותר מרוצה. עדכון: למי שלא ידע- אני היפוכונדרית. ב</div>Tue, 02 Mar 2010 23:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11623869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11623869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11620502<div align="right" dir="rtl">לקראת סיום התואר הראשון מגיע זמנו של כל סטודנט לביוכימיה לחפש תואר שני. במקרה שלי הזמן הזה הוא עכשיו. שאיפות: לעשות תואר שני בנוירוביולוגיה במסגרת הפקולטה לרפואה בטכניון או לכל היותר במסגרת אוניברסיטת חיפה (יש להם שם מסלול לא רע בתחום). ככל הנראה אני מעדיפה להישאר בחיפה ולא לחזור לתל אביב מסיבות כאלו ואחרות (ייתכן ולאוניברסיטת תל אביב היו יכולים להיות דברים מאוד מעניינים להציע לי אבל לא תודה כרגע). בכל אופן, אז בשעה טובה התחלתי לשלוח מיילים לפרופסורים שאיתם הייתי רוצה לעבוד. באמת יש דברים מעניינים למדיי. הנה הקונפליקט: מתוך חמישה מיילים ששלחתי רק אחד החזיר לי תשובה (וגם הוא טען שפגישה נוכל לקבוע רק לקראת סוף מרץ). אז מה עכשיו? מדובר באנשים שהייתי רוצה שינחו אותי בתואר ומלבדם אני לא רואה ממש טעם להמשיך לחפש. אם לא אקבל תשובה מהם כנראה שלא יהיה לי הרבה מה לחפש בפקולטה לרפואה בטכניון. אז מה עושים? הייתי מצפה לפחות לקבל תשובה... כלשהי. בסיטואציה אחרת (שהתרחשה בדיוק באותם ימים בהם שלחתי מיילים לפרופסורים) יצא ששלחתי מיילים (לא מעט מיילים) לבתי הארחה בגרמניה ואוסטריה. אני והחבר יוצאים</div>Mon, 01 Mar 2010 14:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11620502http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11620502http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11618564<div align="right" dir="rtl">*צלצול טלפון* **צלצול טלפון** *צלצול טלפון* "הלו" אני מוצאת את עצמי עונה בחוסר רצון משווע לאחר שהטלפון בישר ליכי אין בכוונתו להפסיק לצלצל. "גב' לב הכהן" מזמר לו הקול מהצד השני "מדברים מאל מקיאג'. הפנתה אותנו חברה שלך שאמרה שהיא מעוניינת להעניק לך סדנאת איפור אישית חינם אצלנו". "וואו" אני עונה. בהתחלה נדהמת. נחמד. מעכלת את המחשבה ושוב אומרת "וואו". הפעם זה כבר וואו של 'איך לעזאזל אני הולכת להיפתר מכם עכשיו?'. חברות הקוסמטיקה הפכו למתוחכמות יותר ממה שהיו פעם שכן... לכו תמצאו את הבחורה שתגיד "לא, אני לא מעוניינת בטיפול אישי חינם" כשמציעים לה אחד כזה ועוד אומרים לה שאחת החברות שהיא מחשיבה כנעימת שיחה ונהדרת באופן כללי "העניקה" לה את המתנה הזאת. בחורה טיפוסית היתה מפרפרת משמחה ומשתוללת בזעקות "יההאוווו איזה יופי, איזה חמוד מצידה, איזה נחמד מצידכם, ברור שאני אבוא" למשמע הזכייה ואילו אני (לאחר עיכול המחשבה) הבלחתי נהמת "אוי ואבוי" מבין שפתי. טוב אני דיי מגזימה פה... בפועל לא אמרתי שום "אוי" ושום "ואבוי" אבל נורא לא התחשק לי להסכים לכל העיסקה הזאת. כן, אומנם זה מאוד נחמד למי שא</div>Sun, 28 Feb 2010 17:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (NineLives)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=197317&blogcode=11618564http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=197317&blog=11618564