http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434רגע לפני הוא שם של סיפור המתאר את אותו רגע נורא ונפלא שעבר עליי לפני שהפכתי למי שאני כיום. זהו רגע של שינוי, רגע הנמצא עדיין בהתהוות ואין לדעת לאן יוביל. זהו הרגע בו נוצר בי הבלוג, ומטרת מימושו מחוצה לי היא קבלת פרשנותכם על פרשנותי את עולמי והעולם בכheCopyright 2026 קוגיטו. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434http://f.nanafiles.co.il/upload/112005/IsraBlog/190434/misc/4293596.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3442771<div align="right" dir="rtl">סיפור בראשית (הגרסה המצונזרת) אחר כך יומני היקר! אני קיים מאז שאני זוכר את עצמי. מידי פעם אני מבחין בשינויים. אינני יודע כיצד הם קורים, איני שם לב לכך, אך פתאום, כאשר עוברת בי מחשבה שונה, אני מבין כי הנה חל בי שינויי נוסף. למשל, הרגע בו גיליתי כי אני נאה. נדמה לי שתחושה זו החלה כאשר גיליתי את הגומות שלי. עד אותו הרגע, ידעתי כי יש לי קרחת נחמדת וגוף של אל יווני (מזדקן), אך לא ייחסתי לכך חשיבות. השינוי הגיע כאשר ניסיתי לחטט באף. רציתי לנסות לפסל דמות בצלמי על מנת שאוכל להביט בעצמי, אך ברגע בו עמדו אצבעותיי להיכנס לאפי ולחפור להן חומר גלם למלאכה, התעטשתי. האצבעות סטו ממסלולן ונתקעו עמוק בלחיי וכך נוצרו הגומות שלי. במשך תקופה ארוכה נהגתי להשתעשע בגומות. נהגתי לתקוע בהן את אצבעות רגליי, ניסיתי להופכן מן הפנים אל החוץ וכאשר הייתי חומד לצון הייתי מנפח לחיי עד שהיו נעלמות, תר אחריהן ומחפשן מסביבי, ולבסוף, כאשר הייתי מואס בזאת, משחרר את לחיי ונוזף בגומות אשר צצו חזרה. הגומות כמובן לא ענו לי, אבל אני בטוח שהן חשו אומללות ולו במעט. הרי הן לא אשמות בהיעלמותן...<SPAN style="mso</div>Fri, 24 Feb 2006 03:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3442771http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=3442771http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3163196<div align="right" dir="rtl">"אני רוצה למות" "די, די לדבר שטויות. מה רע לך? למה שתרצי למות?" אני לא אוהבת לחיות." "די! אסור לדבר ככה. מחר את צריכה לקום לעבודה, גם אני צריך לקום. איזה יום הולך להיות לי מחר..." והוא מתחיל להתלבש, רוכס את מעילו, וממשיך. "תמיד ביום א' יש הרבה עבודה..." 'האם אני באמת לבד לגמרי? האם אף אחד לא שומע אותי? חושך. הדמעות שלי שקופות. אם לא נוגעים לא מרגישים אותן. הן קיימות רק אצלי. רק שלי.' "ואז אני אמור ללכת לפגוש את ההוא, נו, מה שמו? זה עם הטיקים באף..." 'ואם הוא ישים לב, מה אז? החיים עדיין ימשכו.' "בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא בדיוק פיזר פלפל על הפיצה, חשבתי שנכנס לו לאף..." 'זה תמיד</div>Sun, 08 Jan 2006 02:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3163196http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=3163196http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3087498<div align="right" dir="rtl">הפשע המושלם אני כועסת. מאוד. עליך, עולם. עליי, חלק ממך. אני כועסת על אי הידיעה ואני כועסת על חוסר היכולת לחמוק מידיעת אי הידיעה. זו בדיחה מעולה- מתוחכמת ביותר! אני חייבת להודות שעם כל הכעס שבי, יש בי גם הערכה. זה הפשע המושלם, זה שלא נתפסים בו, וזהו גם הפשע האכזרי מכל כיוון שהוא מותיר אחריו רבבות של נפגעים ללא שום מטרת רווח. לשם החוויה בלבד. מזה זמן רב שאני מנסה לפתור את החידה הזו, ובכל פעם מגיעה למבוי סתום. השלמתי עם חוסר התכלית של הקיום. את חוסר המשמעות הפכתי לתחושת חופש. נהדר!!! אבל איזה מן חופש זה כאשר הוא מגיע מתוך כפייה? כאשר אין שום אפשרות לחמוק ממנו? ניסיתי לברר מהי נשמה עבורי. המסקנה העגומה אליה הגעתי היא שאין דבר כזה. אפילו הרגשות והמחשבות שלנו הם אוסף של כימיקלים שמהווים חלק מן האטומים שמרכיבים את העולם. אז אנו חלק מן העולם. נהדר!!! כמו הצמח שמתוכנן לנבוט בעונה אחת ולקמול בעונה הבאה, גם אני מתוכנתת לנבוט, לקמול, להצמיח עלים לכאן ולכאן, מידי פעם לתת לעלה כותרת להציץ ואולי גם לשאת פירות. <FONT size=</div>Tue, 27 Dec 2005 01:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3087498http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=3087498http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3063069<div align="right" dir="rtl"> הנכם קוראים סיפור אשר נכתב על ידי המלך החזק בעולם, העשיר בעולם, סיפור אשר נכתב על ידי מלך העולם. מלך אשר את פיו לא ניתן להמרות. מלך כל יכול. מלך המקושט בכתר עשוי מחשבות וגלימה בלתי נראית. ללא שום סיבה מיוחדת החלטתי להביא בפני מישהו את סיפור הפיכתי למלך הממלכה שלי. מספר נתינים- אין סופי ולא ידוע. אחיזת השלטון- טוטאלית- המלך יודע על כל שמתרחש בממלכה. חוקי הממלכה- אינם קיימים. כל הנתינים חופשיים לעשות כרצונם. יום אחד השמש נפלה. אני חייב להודות שזה לא היה הכי נעים בעולם... מרשים? כן. מיוחד? זה בטוח.</FO</div>Thu, 22 Dec 2005 23:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3063069http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=3063069http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3022234<div align="right" dir="rtl">לכל דבר יש סיבה (?) הסיפור הזה עוסק בפחדן. וכשנכתבת המילה הפחדן, היא נכתבת במטרה להעלות בעיני רוחם של הקוראים את דימוי הפחדן הכי מפוחד אשר יוכלו להעלות על דעתם. הכוונה היא לאותו פחדן הרועד למראה זבוב, שכן הוא חושש כי אותו זבוב קטן, שגורלו בוודאי להימחץ על ידי מחבט זבובים*, יטיל ביצים מיקרוסקופיות אל תוך נקבוביות עורו, אשר יהפכו לתולעים רשעיות שיזחלו להן לאיטן תחת שכבות עורו... הכוונה היא לאותו פחדן אשר תמיד ישא שני קרטוני ביצים בעת עריכת הקניות, כיוון שהוא כבר יודע כי אחד מהם יישבר ברגע שייבהל ויפיל אותו מידיו למשמע קריאה לאחראי במערכת הכריזה בסופר.. וכן, הכוונה היא לאותו פחדן אשר שכר לעצמו ממ"ד על מנת להגן על עצמו בפני גנבים, שרצים, גשמים, התקפות אב"כ ובכלל, בפני כל רעה העלולה לתקוף כל אחד מאיתנו בכל רגע ורגע, ובמיוחד- אותו. בעב</div>Fri, 16 Dec 2005 02:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=3022234http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=3022234http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2982536<div align="right" dir="rtl">אנריקו היקר והשתוי שלי! למרות שקיבלת תגובה למייל, החלטתי לפרסם את התגובה שלי לתגובה שלך על הסיפור "לחשוב מחוץ לקופסא" בשביל הסיכוי הקטנטן שיש מישהו נוסף חוץ ממך שקורא את הבלוג המוזר שלי וכמוך, תוהה- "על מה לעזאזל היא מדברת???" הסיפור מדבר על כמה דברים- בראש ובראשונה על מציאת חופש הנובע מן הפנימיות. הסוהר, הוא אמור להיות האדם החופשי, אך למעשה הוא שבוי בקטנוניות הרגלי ה"עבד כי ימלוך" שלו, עוסק בדילמות חסרות משמעות (מאיזה תא לתלוש את התמונה...). לכן קראתי לדמותו עבד.דרור, לעומתו, (דרור = חופש) אמור להיות האסיר, אך למרות שהוא מתגורר ב"קופסא", חייו האמיתיים מתבצעים בנפשו- מחוץ לקופסא, מקום בו אין גבולות. ישנה אנלוגיה ניגודית בין הדמויות (היום למדנו את המונח הזה במבוא לסיפורת!)- כלומר- ישנם דברים דומים במאפיינים שלהם-דרור שדד גלריית תמונות ועבד "שודד" תמונות של אסירים, דרור סופר שיערות ועבד סופר תמונות- אך נקודות דמיון אלו באות להדגיש את השוני.השערות מסמלות את הגיל- דרור הופך להיות צעיר ככל שהוא נמצא בכלא זמן רב יותר, ועושה זאת על חשבונו של עבד, המזדקן- בשל הפיכתו של דרור לצעיר וחופשי יו</div>Fri, 09 Dec 2005 02:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2982536http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=2982536http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2947646<div align="right" dir="rtl">אנשי המופת הוא עמד מאחוריה בתור לקופה בסופר. בדיוק באותו היום הוא שכח לשים דאודורנט, ועל כן רב האנשים פינו לו את הדרך. כך קרה שהוא הגיע לעמוד בתור בדיוק מאחוריה, היא, שחיכתה כבר עשר דקות, מפנטזת על הרגע בו תזכה לשמוע את המשפט הנכסף- "כרטיס חבר מועדון יש?", והוא, שרק רצה לברוח משם מהר ככל האפשר. הרי יש בכך משום האי נעימות, הוא מהרהר, בחור מצודד עם נתוני פתיחה מרשימים כשלו, נתפס מצטופף בקרבם של אותם מסכנים אשר אין ידם משגת לאכול מידי יום במסעדות פאר, ועליהם לבשל לעצמם את הארוחות. ואם לא די בכך, הרי ניתן גם לומר בפירוש כי היום, אך רק היום, הוא מריח ככבשה אשר הצליחה לחמוק מכלבו המאומן של רועה הצאן ויצאה לתור בשדות ולהתפלש בסקרנות בין גללי בהמות אחרות. הוא ניסה להביט מעבר לכתפה, לחשב כמה זמן ייקח עד שתחבר הקופאית את מחיר כל המוצרים, תנכה מהם הנחה זעומה הודות לכרטיס חבר המועדון שיש, תציע מבצעים, תוסיף גם אותם למחיר, תעביר את כרטיס חבר המועדון, תקרא ברמקול לאחראי המשמרת לאחר שהכרטיס יתקע בתוך המכונה, האחראי יבוא לתקן, וכולי וכולי, עד שלבסוף, יזכה גם הוא לשמוע את המשפט המקולל- "כרטיס חבר</div>Sat, 03 Dec 2005 05:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2947646http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=2947646http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2941217<div align="right" dir="rtl">לוח מודעות כהרגלי, אני מביט סביבי, והתשדורות חולפות על פני. למטה יש כמה שקעים אפורים, צורתם מעוקלת, עולה ויורדת, עד שפוסקת בשוליים. מולי ריבועים, צבעים עגולים, ילד עוצם עיניו וחוצה את הכביש, ולפתע ראשי נחבט, אני נושא עיני ומולי ניצב לוח מודעות: "להשכרה..", "שיעורי אנגלית...", "עזרו לי!", "למכירה...", "אבד..." הנה הגיעה המכולת, והחלב בסל, לצידו מונחות קופסאות גבינה עגולות, כתובות כחולות עוטפות את תוכנן. בצעירותי נהגו הכתובות הכחולות לקפוץ אל מול עיני- "גרד וזכה!". מידי שבוע הייתי קונה בדמי הכיס את כרטיס הגירוד, כסוף ונוצץ, ומטבע המזל שלי חושף כתובת צהובה דהויה- "אין פרס". רק פעם אחת זכיתי- סכום פעוט אשר הספיק לי לקניית מכונית צעצוע. היה זה מערבל בטון קטן, אותו אני נושא על צרור מפתחותיי עד היום. בצעדים נרגשים ניגשתי אל חנות הצעצועים, ושלל תכולתה עבר מול עיני, המהירות מסחררת כאותה רכבת שאקח יום אחד, רכבת למקום זר, בו אפגוש באנשים זרים, ואשוב כעבור זמן מה. אמצא עצמי מתבונן בתשדורות שונות- קווים וצלילים המתגבשים אט אט לכלל משמעות. זהו רחוב</div>Fri, 02 Dec 2005 00:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2941217http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=2941217http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2912709<div align="right" dir="rtl"> בחינה אחרי שפגעה בי המכונית, מצאתי עצמי במקום מוזר. מסדרון ארוך שאת סופו אין לראות, ריצפתו אפורה וקירותיו כסופים, ובמרכזו ניצבת שידת מגירות ברזל ארוכה החוצה אותו לשני חלקים. התחלתי להלך לאורך המסדרון, אוזניי קולטות את נקישות צעדיי, ומבטי עובר על השמות הרשומים על כל מגירה. אני קורא- "יש פה מישהו?", אך אפילו הד אין כאן. כמה לבד אפשר להיות? אני שואל את עצמי, ומבין, שאפילו צל אין כאן. רק אני, כפי שאני, ואין איש שרואה אותי, ואין איש שיוכל להוציאני מן המקום המוזר הזה. <P class=MsoNormal dir=rtl style=</div>Sun, 27 Nov 2005 02:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2912709http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=2912709http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2912177<div align="right" dir="rtl">זו הפעם הראשונה שאני כותבת כאן משהו, ולא רק מוסיפה קטעים שכתבתי בעבר... קשה לי לומר כיצד אני מתייחסת לקטעים שפורסמו בבלוג עד כה, כיוון שמבחינה רציונלית אני מסכימה עם רב הדברים, אך התחושה כבר נעלמה. רב הדברים נכתבו כביטויי לרגש שאני משתדלת למחוק בחיי היום יום שלי, ומצד שני לקבל כחלק ממני. אינני יודעת מי אני- זה השינויי עליו אני מדברת בכותרת הבלוג, והקטעים המצורפים מתארים את הדרך שאני עוברת במהלך השינוי הזה. אני מניחה שפרסום הבלוג הזה הוא שלב נוסף שאני עוברת בנתיב להגדרה והקבלה העצמית. הדרך שלי לומר- "כזו אני", ולא אוכל יותר לנסות להיות מישהי שאני לא, מישהי שאולי יחבבו יותר, מישהי שהייתי רוצה להאמין שאני. לא אוכל יותר לנסות לשנות את עצמי, כי מעתה רק אבחן את השינויים שאני עוברת- מכח החיים וההוויה, ואולי אגלה כי אלה אינם שינויים כלל, אלא גילוי העצמי שלי. אינני מתביישת יותר במי שאני.</div>Sat, 26 Nov 2005 23:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (קוגיטו)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=190434&blogcode=2912177http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=190434&blog=2912177