http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701כי בסך הכל כולן שרמוטות.. כל אחת והסוג שלהheCopyright 2026 קצת יותר מסתם שרמוטה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701http://f.nanafiles.co.il/upload/42006/IsraBlog/188701/misc/5686088.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=12074363<div align="right" dir="rtl">אני עצובה, אני פורחת, אני מתגעגעת, אני סולחת אני מתרגשת, אני מתאהבת, אני מחייכת, אני זוממת אני מדמיינת, אני חולמת, אני מתקרחנת, אני שוב מדמיינת? אני מקשיבה, אני מאמינה, אני מנסה, אני במנוסה! אני בורחת, אני חוזרת, אני מתעלמת, ואני מוצפת! ושוב, אני מתאהבת. אני מתארסת, אני הורסת! אני מתפטרת? אני קורנת! אני מאושרת? 'את תתאהבי מחדש' ככה הוא אומר לי ומה תגיד אם לא הפסקתי להתאהב? אם מעולם לא הפסקתי לאהוב? אם אני עדיין חושבת באמת ובתמים שאתה בעלי המיועד למרות ששנינו יודעים שזה לא ימשך לעד. וגם אם ימשך, לא תהיה נרעד.</div>Fri, 01 Oct 2010 03:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=12074363http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=12074363http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11984397<div align="right" dir="rtl">מקדישה עוד סטטוס I'm your biggest fan -עוברות 19 דקות תמימות- מקדישה שיר לפייסבוק ששורת הפזמון שלו- "ספרתי 12 סיבות ספרתי 12 סיבות ללמה לא, ואחת שתעלם אם לא אגדיר אותה בשם כשישבה מולי הרחוב נהיה דומם" ואז אני קולטת, שכל אחד מהם רשום ומוקדש לאדם אחר. לאקס הבעייתי, או לבחור הבעייתי עוד יותר. מה יותר בעייתי מהאקס אתם שואלים? כן, יש דברים בגו. הבחור, בחור מקסים, לא מקסים מעצם היותו מוכיח את עצמו ומחלק מחמאות ללא הרף, לא. לא מקסים כי משתדל יותר מדיי בכל סיטואציה אפשרית, לא לא. מקסים מהיותו הוא, בהתהוות שלו עצמו. שלא נדבר על יופיו האדיר, עיניים מקסימות, חיוך נבוך וביישן, משולב בשפתיים קטנות צנועות עם רצועת שיניים לבנה וישרה שיער שחור שמדגיש עוד יותר את העיניים (כאילו הן לא מספיק בולטות) ואיפה הגוף איפה, וואלק על הגובה, וואלק על היד השרירית, ווואלק על כל הצלקות שמסמנות כל שלב בחייו. והחיוך הנבוך. איי. צובט כמה טוב זה יכל להיות רק שזה לא יכול לקרות מסיבה מאוד פשוטה- העולם לא יקבל את זה ובטח שלא ישראל, ובטח שלא האמא הפולנייה, והסבתא הדתייה. כן, נפלתי חזק יותר. התאהבתי בדר</div>Wed, 18 Aug 2010 03:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11984397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=11984397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11935704<div align="right" dir="rtl">אומרים די להתעללות הנפשית אני לא יודעת מה יביא לי המחר איתך פ את ט י ת ! פראיירית. פחות לוחמנית? יותר לחמנייה. פחות אתה יותר אני. </div>Sun, 25 Jul 2010 00:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11935704http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=11935704http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11925003<div align="right" dir="rtl">בוקר טוב נסיכים שלי, היום אני רוצה להראות לכם את התמונות הראשונות שלי ושל אבא ביחד, את התמונות מהשנה-שנתיים הראשונות שהכרנו, אז בשנות ה20 לחיינו בערך. הנה זו התמונה הראשונה, היא בשחור לבן וגם קצת מטושטשת. כאן אבא שלכם הגיעה בפעם הראשונה מאילת לבית שלי בצפון, מתנשקים ומצלמים. ילדים נו מה התלהבנו גם אנחנו מנשיקות פעם. זו תמונה מאותו היום.כאן יש צבע וגם רואים את הפלאש של הפלאפון שהיה לי אז. כן אנחנו ערומים *מסתירה לילדים את העיניים* פה אנחנו ביגור, יצאנו למסיבת חיילים כמו בכל שבוע, אני קוראת לתמונה הזאת 'עוגיפלצת' כי אבא דומה פה למפלצת. זאת תמונה מהאפטר של השחרור שלי, היינו במועדון על החוף היינו כ"כ שיכורים שלא היה אכפת לנו מה הולך ומי רואה מה. כולם נעלמו מתישהו (כי אנחנו נעלמנו להם) ונשארנו שנינו לבד, הצלחנו ללכת עד החוף שקרוב לבסיס ונרדמנו שם על רצפת עץ (שהשאירה סימני חריטה בגב שיעידו על מה שהיה) זה חודשיים אחרי בערך, כשחברות השתחררו ובאנו לעשות להם שמח. אני ואבא בדיוק רבנו במסיבה הזאת, בגלל זה אני הייתי רק עם הבנות והוא סתם נדחף פה לתמונה כדי לעשות דווקא. כאן זה שוב א</div>Mon, 19 Jul 2010 23:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11925003http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=11925003http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11886669<div align="right" dir="rtl">האצבעות שלי עומדות על המקשים הנכונים בפלאפון כדי לרשום את הסמס הזה. אבל עדיף לשים את האצבעות על המקלדת ולהקיש פה את הסמס הזה. את המיוחל הזה. את המילים שאסור לי להגיד לפחות לעוד חצי שנה ומקווה שאחזיק מעמד. "מצטערת, אני עדיין אוהבת אותך. כנראה תצטרך להנות ממני כל שארית חייך ;)" ככה אתה אפילו לא יכול להגיב. למרות שבטח רק תשלח סמיילי קורץ ואחרי שבוע תתקשר אליי לשיחה החודשית שלנו "אז מתי חוזרים? אני יודע ומרגיש שיהיה לנו טוב ביחד. תמיד. בגלל זה אני משאיר אותך לסוף, את המקום הבטוח" אני לא יודעת איך ואם אצליח להגמל ממך. בספירת החודשים.. כבר מלאו 13 חודשים מאז שנפרדנו, ו17 מאז ההכרות הראשונית. הלב עדיין אומר את מה שאמר בהתחלה. הראש כבר חושב לגמריי אחרת. אז מי ינצח בסופו של דבר? הראש או הלב? מי ינצח את האהבה מי ינצח אותה? מי הכי אמיץ באהבה? אני או אתה? אה? הא? מי בסוף יודע מה זאת שמחהמי ינצח את האהבה </FON</div>Fri, 02 Jul 2010 01:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11886669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=11886669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11699096<div align="right" dir="rtl">גברים שבגברים, הגבר של חיי אני יושבת אתמול בשעה די מאוחרת בלילה, עם בחור במיטה, בחור ששמו מאוד דומה לשלך רק אשכנזי יותר מיטה שלא זרה לי- לפחות מהשבוע האחרון ולפני שכל העניין מתחיל אני מתחילה לפתוח את ליבי נפלתי במבחן, אמרתי שאני עדיין אוהבת אותך למרות שעבר כל כך הרבה זמן- 10 חודשים בזמן האחרון ניסיתי לשים לנו סוף, העזתי ועשיתי צעד אמיץ שלא עשיתי עוד לפני כן- מחקתי מספר טלפון, מחקתי פייסבוק. ניסיתי לצמצם את הזמן שאני אראה אותך בסביבה הוירטואלית. וכמו תמיד, ידעת להגיע אחרי שבועיים-שלוש ולהגיד את מה שאני תמיד אוהבת לשמוע "אני מרגיש שאני חייב לדבר איתך, אני רוצה שיחה עמוקה, אני פשוט חייב, הייתי חייב להרים טלפון" ואני בשלי. לא מעוניינת, עם קול פגוע וחלש, אבל עדיין עומד על שלו. "הקטע הכי מוזר, שהתחלתי לצאת עם מישהי, ואני לא מפסיק לחשוב עלייך, אני מתגעגע" ** "נו בבקשה תגידי משהו" "אין לי מה להגיד, אין לי כוח לזה יותר" וכשאני במיטה עם האשכנזי, אני איתו כי אין לי כוח לשיחות, אני לא רוצהשיחות עמוקות, אני לא רוצה געגועים חסרי תכלית, אני לא רוצה כאבי ראש ודמעות, אני רוצה -שקט- </div>Tue, 06 Apr 2010 01:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11699096http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=11699096http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11657680<div align="right" dir="rtl">אני מקווה שיהיה בי את הכוח להגיד לך "לא" אם אי פעם תציע לי להתחתן. אני מקווה שיהיה בי אי פעם את הכוח להגיד לך "די". מקווה שיהיה בי הרצון להאמין שזה נגמר, שלא עוד, שלא כדאי בכלל לנסות שוב. אהוב שלי, אירוני שדווקא איתך אני מתפללת לא להתחתן, איתך הא? הבנאדם שתמיד אחרי השם שלו יבוא המשפט "אתם עוד תראו בסוף אנחנו נתחתן!" מה אוכל לעשות? אם אהיה אשתך, לא אהיה מאושרת באמת. רק תגרום לי לסבול, רק תגרום לי להיות כל מה שלא ציפיתי להיות. אני מוכנה להקריב המון למענך, אני מוכנה לסלוח על מאה ואחד דברים, אבל לספוג ממך כאבים גדולים פעם אחרי פעם, עוד מכה ועוד בום בלב, אלה לא התכונות שציפיתי להם בהיותי "אשת-איש". רציתי משפחה אוהבת, מאושרת, עם כבוד הדדי, עם אווירה מיוחדת בבית, עם בעל שחי את חייו בחופש האישי שלו, ועם אישה שלא דואגת האם יש עוד בחורות בחופש האישי שלו, וככה להפך. אמנם תמיד נהיה מיוחדים כשנהיה ביחד, אבל כנראה שתמיד גם אסבול. תמיד אתן יותר, וככל שאתן- גם תזלזל יותר, ואפגע יותר. אז באמת אהוב שלי, יש בי כל כך הרבה תקוות, וגם אם זה יקח חודש או יקח שנה זה יקח זמן, אבל בסוף ז</div>Fri, 19 Mar 2010 01:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=11657680http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=11657680http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=10983926<div align="right" dir="rtl">אז אחרי תקופה של 4-5 חודשים מצאתי את עצמי שוב רווקה מתגעגעת לבנאדם, נזכרת בבלוג ובאה לכתוב עוד קטע... אולי אחד הקשרים הכי טובים והכי רעים שהיו לי. בפעם הראשונה אני מבינה את המשפט- קשה איתו ועוד יותר קשה בלעדיו. או שמא קשה בלעדיו וקשה יותר איתו? את זה עוד נבדוק.. למה היה הכי טוב? כי פשוט נהנתי. הכרתי בנאדם שלעשות מה שבראש ומה שעכשיו זה סגנון חיים ולא סתם מוטו שמנסים להתחקות אחריו. שלא חושב יותר מדיי קדימה, שעכשיו רוצה- אז עכשיו מה שיהיה! לא רוצה עכשיו? אז ביג דיל. לא לדאוג למה שיהיה או עלול לקרות, "יהיה בסדר אל תדאגי!" ואת יודעת מה... גם אם קורה משהו... אז קרה משהו? הכל קורה לטובה, אין מה להתבאס, רק ללמוד, ולנסות להנות מהמצב החדש. לקחת את הטוב מכל ריתוק, מכל עונש, מכל הזין שנכנס לך על הדרך בחיים הנהדרים שלך. אין סיבה להיות עצוב, שום סיבה שבעולם, אין סיבה להיות עצבני.. כי בשביל מה? נחפש את האושר. אפשר להיות מאוכזב, אפשר להיות עצוב כי ליקירים שלך כואב אבל אתה? אז יום אחד תתפרש על הספה- מה יצא לך מזה? תהנה מכל מצב קיים- בין אם יצרת אותו, או בין אם יצרו לך. זה נשמע חלומ</div>Sun, 21 Jun 2009 03:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=10983926http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=10983926http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=10592658<div align="right" dir="rtl">שיחה מלפני כמעט שנה... עם ההוא שיצאתי איתו כאמור, דיברנו כרגיל אכשהו הגענו לנושא הסקס שבהתחלה אם להזכיר מאוד הפריע לי, לאט לאט התאים לי, ועכשיו כבר נראה לי די בסדר בדיוק הגעתי לבסיס החדש ואמרתי שיש אותנו הבנות- ואת ה'לוחמים' שלנו. ותמיד יש את הקשר הזה בין הבקשיות לדבורנים, ושיש מצב שבשלב כלשהו בשירות שלי אני אהיה עם דבורן למרות השנאה כלפי הטמטום שלהם, למרות הזלזול הגדול מאוד בהם, וואלה יש מצב שאני אשכב עם דבורן. הכאמור ההוא התעצבן ואמר 'לא הכרתי אותך ככה, בגלל הסטיגמה שכל בקשית חייבת לצאת עם דבורן תעשי את זה?' 'לא נשמה, אני לא יעשה את זה בגלל הסטיגמה, אתה יודע כמה אני שונאת אותם, אבל רק חשבתי על זה... יש מצב שזה יקרה' 'וואי אם זה קורה אין לך מה לדבר איתי, מושפעת!' 'מותק זה לא קשור לסטיגמה, אולי זה סתם יצא בטעות כי אני אכיר אותו' 'בסדר בסדר.. מושפעת!' אז הנה, עם כל השנאה, עם כל הזלזול, עם כל הבוז לחברות שמצאו עצמן עם דבורנים מהפלגה שלנו, אני- גברתכם הנכבדת, גאה בזאת להגיד- יש לי דבורן! דבורן, מהפלגה שלנו, הקטנה הרכלנית הזאת שתמיד קיללתי אותם. דבורן, שלא רק שיש לי אותו, הו</div>Tue, 03 Mar 2009 03:39:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=10592658http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=10592658http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=10377712<div align="right" dir="rtl">תנו לצה"ל לכסח! תן את הכבוד לצה"ל! מוות לערבים! על כל אלה הרי גדלנו,להגיד לכם שטעינו?אני לא חושבת. כי הרי בדיבורים זה לא יפתר, האמת, אולי בכלל ה463 הרוגים שלהם אפילו לא מזיזים להם. מן גנים כאלה אתם יודעים. אין הרבה להגיד בנושא, כאילו יש המון. אבל די עם הפוליטיקה עכשיו. פתאום המלחמה כ"כ נוגעת לי, כשכל החברים הם אלה שנכנסים לעזה והם אלה שהוקפצו ותודרכו וצבעו את עצמם בצבעי ירוק וחום, והם אלה שברגעים אלה לא ישנים\יושבים מול איזה סרט אקשן עם פופקורן. האקשן האמיתי קורה אצלהם. קרב יריות, הבנתי גם פצצות מרגמה וטילי נ"מ. אז מה אני יגיד לכם? חבר'ה תשמרו על עצמכם! גם החבר'ה שאני מתכוונת אליהם וגם, כל החיילים- כי אני מאמינה שאם לא אני, אז עוד הרבה דואגים ודואגות והכל האמהות וכל האבות וכל הבנות זוג ש"מאמי תזכור" ו"מאמי תשמור" ו"מאמי אני אוהבת אותך" וכולן אוכלות סרטים. גם אני, אז- מאמי תזכור שאני מחכה לך בבית ומאמי תשמור על עצמך ועל חברים שלך ומאמי, אני אוהבת אותך נגנז בעריכה מאוחרת יותר.</FONT</div>Sun, 04 Jan 2009 02:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (קצת יותר מסתם שרמוטה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=188701&blogcode=10377712http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=188701&blog=10377712