http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741בלוג של שינוי והגשמה עצמיתheCopyright 2026 מאריה תרזה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14133497<div align="right" dir="rtl">כשאני מעשנת גראס אני מרגישה חיה סוף סוף. אני מרגישה שאני יוצאת מקליפת המוות העוטף אותי כמעט כל שעות היממה. אני פתאום מחייכת, צוחקת, מתעניינת ועושה. כאילו הכל בסדר בעצם, כאילו שומדבר לא קרה. הבעיה היא שכאשר ההשפעה פגה, ההרגשה חוזרת להיות לא נעימה והיא לעתים מאד מאד לא נעימה. אז מה הפתרון? לסמם את עצמי כל הזמן? אני לא רוצה למות אני לא רוצה למות אני לא רוצה לעזוב את העולם הזה! אני לא רוצה להפרד מהאנשים היקרים לי!</div>Mon, 09 Jun 2014 15:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14133497http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14133497http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14123846<div align="right" dir="rtl">אני לא מצליחה לצאת מהדיכאון. כמעט חודש וחצי של לוסטרל, בפעם הקודמת שדיברתי עם הפסיכיאטר הוא העלה לי את המינון ל 150 מ"ג. היום שוב דיברתי איתו והוא העלה לי את המינון ל 200 מ"ג, אחרי שסיפרתי לו שאני פשוט לא מצליחה לצאת מזה. אני כל כך מדוכדכת, בעיקר בערב ובלילה. אבל גם ביום. אין לי חשק לעשות כלום, שומדבר לא מעניין אותי, אין לי כח לשומדבר. אני מרגישה כאילו כבר חודשים שאיבדתי את עצמי, אני לא יודעת איפה אני והיכן אני אמצא את עצמי או איך. הלוואי שזה רק עניין של מינון התרופה. הלוואי שהגדלת המינון תעשה כבר משהו. כי אני קפואה ואני לא מצליחה לזוז. אני סוג של מתה חיה. אני לא יודעת איך להניע את עצמי, לא מוצאת את הכוחות, גם לא להכריח את עצמי. </div>Wed, 28 May 2014 13:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14123846http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14123846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14120379<div align="right" dir="rtl">אני תחת השפעת גראס רפואי. החלטתי לכתוב כדי שאוכל לקרוא איך אני נשמעת כשאני מסטולית. האם אני נשמעת רגיל או ששומעים שאני מסטולה? על מה אכתוב? על הסרטן שלי כמובן. חל שיפור בתפקודי כבד. התרופה כנראה עובדת , ימח שמה הנאצית. חתיכת חרא של תרופה קשה ובלתי נסבלת. אני מעריצה את עצמי שעברתי שני טיפולים בה כבר. אבל היא עובדת. אני מנסה לא לחשוב רחוק מדי. כי מבלבל אותי הקטע של "מה אם אגיע לנקודה בה אתלבט אם לקחת את הסיכון של הפסקת הכימו והמשך רק מול ד"ר לי הסינית שמטפלת בי עכשיו". מה אני אחליט לעשות? מה תהיה רמת האומץ שלי? אני בדרך כלל בן אדם אמיץ למדי! יש שיאמרו אמיץ מאד. אני מחכה לרגע שאתחיל ממש לצאת מהדיכאון. כי מה שקורה עד עכשיו הוא לא בדיוק זה. אולי זה עוד צריך לבוא, עכשיו שהגברנו את הלוסטרל (אנטי דיכאוני) ל 150 מ"ג. אולי אני מתחילה באמת לצאת מזה. ואני אצבור כוחות. ועד שנעבור דירה ב 1 ביולי (מצאנו בית באותו רחוב!!!) אני כבר אהיה בן אדם אחר, חדש. עוד אחד מהגלגולים שלי. כל פעם ממציאה את עצמי מחדש ועוברת שלב במשחק. בנתיים אני מתה למצוא לי איזשהו עיסוק. אפילו פניתי בפייסבוק לחברים</div>Fri, 23 May 2014 21:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14120379http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14120379http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14115578<div align="right" dir="rtl">התלבטתי אם לכתוב כאן את הדברים האלו. נפטרה היום עוד חברה מהסרטן המזוין הזה. וזה רק כמה ימים אחרי שנפטרה חברה אחרת. שאלה חברה נוספת, שתבדל"א, האם אלוהים לא שומע? עניתי לה שהוא לא שומע. הוא נעדר, חסר, איננו. כי אני באמת חושבת שלו היה אלוהים בשמים, הוא היה דואג להשאיר כאן את האמהות עם הילדים הקטנים שלהן ולא לוקח אותן מהם. ולו היה אלוהים הוא היה משאיר כאן את אחותי. ולו היה אלוהים הוא לא היה מעביר אותי את כפרת העוונות שאני עוברת. לו היה אלוהים, הוא היה רחום וחנון והיה דואג לי, שומר עליי, משגיח ועושה שאהיה בריאה. הוא היה נותן לי לחיות חיים נורמליים, מלאים, יצירתיים. לאור 3.5 השנים האחרונות, שנות המחלה שלי, ובעיקר לאור התקופה הנוראית שאני עוברת לאחרונה, הגעתי למסקנה שאלוהים - אין. אולי היה, פעם. אבל היום אין. הוא נעדר, חסר, איננו. גם אם הוא היה קיים אי פעם, היום הוא לא שומע ולא רואה. אין אלוהים. פשוט אין.</div>Mon, 19 May 2014 18:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14115578http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14115578http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14104571<div align="right" dir="rtl">זה יום העצמאות הכי עצוב שהיה לי בחיים הקצרים שלי. אני אחוזת חרדה ואימה. עברו עליי שלושה שבועות נוראיים עם טיפול חדש למחלה שלי, שכמעט גמר אותי. וביום חמישי יש לי שוב טיפול ואני אחוזת חרדה ולא מצליחה להרגע, לשפר לעצמי את מצב הרוח או לחשוב על משהו אחר. החיים קפאו. החיים עצרו. החיים שלי. אני לא רוצה למות. אני לא מוכנה עדיין. אני לא רוצה לעזוב את היקרים לי, את ר', את ההורים שלי, את אחי, את האחיינים שלי, את החברים. אני לא רוצה למות. אלוהים תשמע אותי ותעשה לי נס. אני לא רוצה למות. אני נאחזת בתקווה שנותנת לי הרופאה הסינית שהתחילה לטפל בי. אני רוצה להאמין שיקרה לי נס ושלא אמות. אני רוצה להאמין שהמצב הוא בר חזור. שיקרה לי נס. אלוהים, שיקרה לי נס. תעשה שלא אמות.</div>Mon, 05 May 2014 19:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14104571http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14104571http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14085689<div align="right" dir="rtl">ממש כמו שהיה לפני שלוש שנים ורבע, כולם דואגים לי. ממש כמו בתחילת המחלה. מה זה אומר בעצם? האם זה אומר שמצבי שוב גרוע כמו שהיה אז? ואולי אף יותר? אני מרגישה את חולשת הגוף המצטברת אני לא מצליחה לחזור לעצמי אני לא מצליחה לצאת מזה אולי בעוד כמה שבועות, בזכות הלוסטרל (כדור אנטי דיכאוני). אני מרגישה שנחלשתי, התעייפתי, מרגישה פחות טוב בגוף, כואבת יותר, מתעייפת יותר, ואולי העייפות היא בעיקר בראש. בגלל מצב הרוח. לכן אני תולה תקוות בלוסטרל. ובנתיים הטיפולים הכימותרפיים יעשו את שלהם. אבל בסוף, אני יודעת, אחרי הפרק הזה או אחרי עוד שניים, גם אני אמות מהסרטן.</div>Fri, 11 Apr 2014 22:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14085689http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14085689http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14083330<div align="right" dir="rtl">עברו עליי כמה ימים קשים אבל היום נראה שמתחוללת התאוששות. קודם כל זה הכדור המחורבן מהתחת הזה שהפסיכיאטר הוסיף לי - פשוט הוריד אותי ביגון שאולה. אז דיברתי עם הפסיכיאטר וסיכמנו שאני מורידה אותו בהדרגה והיום אחרי שישנתי ממש טוב (אפילו שהיו לי חלומות מתמשכים סופר מוזרים) קמתי כבר יותר טוב. בחמישי בערב אני אעבור אצל הפסיכיאטר לקחת מרשם לתרופה חדשה וב"ה אוציא אותה ביום שישי ואתחיל בקרוב לקחת. אני צופה שתוך שבועיים יהיה כבר שינוי קל. היומיים האחרונים עברו עליי באיכילוב בבדיקות שונות ופגישות עם רופאים והתייעצויות, התחלנו ר' ואני לנהל שוב את הסרטן שלי ביד רמה. ר' קבע לי תורים לבדיקות, התעקש להכנס לרופאה , לאחות המתאמת , דיבר עם זה ודיבר עם ההוא. העיקר לעזור לי. אז יש החמרה במחלה, והפט סיטי שאני עושה מחר יאושש את ההנחה הזו כנראה, אבל לפחות הכבד שלי לא נמצא במצב של כשל ואין נוזלים בבטן כמו שבדרך כלל קורה לפני הסוף...ואני כבר חשבתי שאני הולכת בקרוב להתפגר. נו שוין. הגוף שלי חזק ואני אעבור גם את המשבר הזה. אני אעמוד גם בתרופה הזו, החדשה, שהולכים לתת לי ביום א', פעם בשלושה שבועות. בנתיים החלטתי</div>Tue, 08 Apr 2014 19:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14083330http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14083330http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14080112<div align="right" dir="rtl">אני כנראה עדיין מאד רחוקה מלצאת מזה. הנסיעה לאילת היתה כאילו הזיזו אותי לשלושה ימים ממקום אחד למקום שני, בלי שום שינוי אחר. ואחר כך החזירו אותי. היום נראה היה שהדיכאון מגיע לשיאו. קמתי בבוקר הפוכה בגלל הכדור שהפסיכיאטר הוסיף לי, ופשוט נשברתי בטלפון לאמא שלי ואחר כך לאבא שלי כשהוא בא ואח"כ לר' בטלפון. פשוט בכיתי לשלושתם ולא היה אכפת לי שזה נראה רע. פשוט אמרתי את הגרוע מכל: אני מרגישה שאני עוד מספר ברשימה של אלו שהולכים למות. פשוט עוד מספר ואין מה לעשות. אחר כך עישנתי וזה הדבר היחיד שמחזיק אותי עם הראש מעל המים, אני פשוט כל כך מסוממת ומסטולית שהשעות עוברות לי. עוברות גם מלא מחשבות בראש ומלא תובנות, פתאום אני יודעת איפה יהיה לנו טוב לגור אחרי הכל. פתאום אני מבינה דברים ופתאום קולטת שבעצם אני כל כך מסוממת. אפילו מחשבות אובדניות עברו לי היום בראש. פעם ראשונה. והיום אני יודעת איך זה מרגיש בדיוק, מחשבות אובדניות, ואני יודעת שעד היום לא היו לי אותן. אחרי הכל אפשר תמיד לחתוך ולמות. לשנות את סוף המחזה , לצאת בבאנג מצלצל. </div>Fri, 04 Apr 2014 15:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14080112http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14080112http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14076679<div align="right" dir="rtl">אלמלא הקנאביס הרפואי מי יודע איפה הייתי בימים אלה. רק כשאני מעשנת אני מרגישה שאני מוצאת את עצמי בין כל השכבות, כאילו מצליחה לקלף, כמו בצל, שכבה אחר שכבה ולראות את האור, למצוא את עצמי. הנה אני שהייתי. אני שאז, אז שאז. אני מתאמנת במכון כושר, אני הרזה והחטובה. אני בעלת התלתלים הארוכים, אני בעלת המראה המיוחד. הנה אני אני אני. אני? אני שנשואה, שגרה בעיר קטנה, לא חיה את החיים. אני לפני שלמדתי מה אני אוהבת ומה אני צריכה. אני לפני שנתתי לאני לצאת מתוכי. הנה אני חולה. הנה אני מאבדת את שיער ראשי לראשונה. הנה אני משמינה. הנה אני מרזה. הנה אני בהחמרה במחלה. הנה אני בדיכאון שוב, אחרי שנים רבות, דיכאון. הנה אני אוטוטו יוצאת ממנו.</div>Sun, 30 Mar 2014 17:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14076679http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14076679http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14071389<div align="right" dir="rtl">אני מתחילה קצת להתאושש מהדיכאון. עשיתי דברים, באופן שרירותי, בסוג של מכאניות, כדי לעזור לעצמי, כדי לחלץ את עצמי מהדכדוך הזה שהשתלט עליי. הפסקתי לעשן את הקנאביס הרפואי והנה הפלא ופלא מצבי קצת השתפר. אני לא מרגישה שיפור עצום, אבל גם שיפור קטן הוא משהו. התחלתי טיפולי דיקור סיני, פעם בשבוע, סדרה של עשרה טיפולים. קבעתי לעצמי תורים לטיפול פנים, למניקור ג'ל ולפדיקור. סידרתי את ארון הבגדים שלי, ניפיתי מתוכו המון בגדים שלא לבשתי הרבה זמן או כאלו שנמאס לי מהם. כמעט ולא השארתי לעצמי סוודרים בארון אבל עד החורף הבא אלוהים גדול. השמש יוצאת החוצה יותר ויותר וגם זה תורם לשיפור מצב הרוח שלי. מחכה כבר שיפסיק להיות לי קר. גם בשעות הערב. הייתי במפגש עם חברות, מפגש גדול, וקבלת הפנים כלפיי חיממה לי את הלב. הבנות באמת התגעגעו אליי. הרגשתי אהובה. באמצע השבוע יש לי פגישה עם הפסיכיאטר שהמליצו לי עליו. אני מקווה שהוא יעזור לי. מקווה שיהיה שיפור. מקווה שבטיול הקרוב לאילת אוכל להנות כמו שצריך, כי אני מחכה לזה. לא רוצה שזה יהיה כמו הנסיעה העצובה שלי לחו"ל לאחרונה, שרק רציתי כבר לחזור הביתה ולא הבנתי מה אני</div>Sun, 23 Mar 2014 16:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (מאריה תרזה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=18741&blogcode=14071389http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=18741&blog=14071389