http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200התעוררות והתחדשות, מתורתו של רבי נחמן מברסלבheCopyright 2026 מבשר טוב. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200http://f.nanafiles.co.il/upload/122005/IsraBlog/183200/misc/4409058.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=14175369<div align="right" dir="rtl">סִפֵּר רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה: מַעֲשֶׂה בְּעָנִי אֶחָד, שֶׁהָיָה מִתְפַּרְנֵס מִטִּיט, שֶׁהָיָה חוֹפֵר טִיט וּמָכְרָם. פַּעַם אַחַת, כְּשֶׁחָפַר מָצָא אֶבֶן טוֹב, וְהֵבִין, שֶׁשָּׁוְיוֹ הוֹן רַב מְאֹד, אוּלָם לֹא יָדַע כַּמָּה שָׁוְיוֹ, וְהָלַךְ לְסוֹחֵר שֶׁיֶּאֱמֹד אוֹתָהּ בְּשָׁוְיָהּ. אָמַר לוֹ הַסּוֹחֵר: בִּמְּדִינָה זוֹ אֵין אָדָם, שֶׁיּוּכַל לְשַׁלֵּם לְךָ שָׁוְויוֹ, כִּי הוּא שָׁוֶה הוֹן רַב, וְצָרִיךְ לִסַּע עֲבוּר מְכִירָתָהּ לְלוֹנְדוֹן, לְעִיר הַמְּלוּכָה. אוּלָם הוּא הָיָה עָנִי, וְלֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִסַּע, וְהָלַךְ וּמָכַר אֶת רְכוּשׁוֹ הַדַּל וְהָלַךְ מִבַּיִת לְבַיִת לֶאֱסֹף נְדָבוֹת, עַד שֶׁהִסְפִּיק לוֹ לִסַּע עַד הַיָּם, וְרָצָה לַעֲלוֹת עַל הַסְּפִינָה, אוּלָם לֹא הָיוּ לוֹ מַסְפִּיק מָעוֹת, וְהָלַךְ לְהַקַּאפִּיטַאן וְהֶרְאָה לוֹ הַמַּרְגָּלִית. כְּשֶׁרָאָה הַקַּאפִּיטַאן אֶת הָאֶבֶן, הֵבִין, שֶׁאדָם עָשִׁיר הוּא וּלְקָחוֹ עַל הַסְּפִינָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל, וְנָתַן לוֹ חֶדֶר מְיֻחָד מִמַּדְרֵגָה הָרִאשׁוֹנָה וְסִדֵּר לוֹ כָּל הַתַּעֲנוּגִים</div>Wed, 06 Aug 2014 01:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=14175369http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=14175369http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=14151420<div align="right" dir="rtl">לעילוי נשמות הקדושים אייל, גיל-עד ונפתליאת אחי אנכי מבקשהגלה נא כִּי יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים אֲבוּדִים. הַיְנוּ, מַה שֶּׁאוֹבְדִים אֲבֵדוֹת הַרְבֵּה. וַאֲפִלּוּ הַצַּדִּיקִים הַחוֹפְרִין וּמְבַקְּשִׁים אַחַר אֲבֵדוֹת הֵם אוֹבְדִים גַּם כֵּן לִפְעָמִים, בִּבְחִינַת ''יַחְפְּרוּ וְיאבֵדוּ'', שֶׁאֲפִלּוּ</div>Thu, 03 Jul 2014 01:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=14151420http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=14151420http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=14102079<div align="right" dir="rtl">בַּמבט השני יש משהו מפחיד. יש כל מיני מושגים כאלה, כמו תמימות שניה, ילדות שניה. מושגים שמתארים סיום של הוויה נפשית אחת, ואת החזרה אליה ממבט חדש ואחר, שני. אם נדבר למשל על תמימות שניה, הרי שהמושג הזה מדבר על כך שהייתה תמימות ראשונית מסוג אחד (ולפעמים יתייחסו אליה כתמימות של נאיביות), והתמימות הזאת הלכה לאיבוד באופן שאי אפשר לשחזר אותה, ואחריה הגיעה תמימות שניה. התמימות השניה היא בעלת המבט המפוכח יותר, כביכול. היא עברה יותר בחיים, מה עוד שהיא גם מכירה את התמימות הראשונה. זאת תמימות מסוג אחר, שהיא השלב השני. כך קיימים מושגים נוספים שמתארים את השניוּת – את העובדה שהיה משהו אחד שנגמר, ועל כך שמסתכלים עליו היום מנקודת מבט אחרת, יודעת יותר. <span lang="HE" style="font-size:12.0pt;line-height:115%;font-family:"Arial","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibr</div>Fri, 02 May 2014 17:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=14102079http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=14102079http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13995816<div align="right" dir="rtl">לפעמים כל מה שצריך לעשות זה רק להושיט את היד כדי להיגאל. הריחוק מהשם יתברך הוא לא הדבר שמאיים עלינו. הוא מכאיב עד מאוד, אבל אין בו את סכנת האובדן. בכלל, השאלה אם אנחנו קרובים או רחוקים מה' יתברך היא שאלה שאף פעם לא נדע עליה את התשובה באמת. יתכן והרגעים היפים ביותר של קרבת אלוקים יכולים חבויים בשעות בהם הרגשנו הכי רחוקים, ולא ידענו על כך. וגם, כי תמיד נהיה במחול האינסופי הזה של קירוב-ריחוק: "כי צריך לדבק ולקרב עצמו להשם יתברך, כאלו כביכול השם יתברך נגלה ומתקרב אליו. אבל כל מה שמתקרב יותר להשם יתברך... צריך לידע שהוא רחוק מאד מהשם יתברך. כי אם יחשוב וידמה בדעתו שכבר נתקרב להשם יתברך, ויודע בידיעות השם יתברך, זה סימן שאינו יודע כלום. כי אם היה יודע קצת מהשם יתברך, היה יודע שהוא רחוק מאד ממנו" (ליקו"מ סג). מהריחוק אין להתייאש. גם אם הריחוק נראה עצום, מול אינסופיותו של ה' הוא מתגמד, כמו שהקרבה הגדולה ביותר היא עדיין לא טיפה מן הים מצד גדולתו של ה'. גם המקום הרחוק והחשוך ביותר יכול להיגאל תוך שניה, כמאמרו של התם: "אצל השם יתברך הכל אפשר, ויכול להיות כהרף עין"<span lan</div>Thu, 19 Dec 2013 22:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13995816http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13995816http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13943455<div align="right" dir="rtl">אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל.זה לא מהמשפטים שמכניסים פעם אחת ללב וזהו, בגדול. כי לחושך יש תכונה חזקה של התחדשות: הוא יכול להיות דומה מאוד למשהו שכבר קרה אלף פעם, אבל בצורה הזאת ובסגנון הזה זה נראה כאילו רק היום השמים נפלו, כאילו רק היום כל התקוות של אתמול כבר לא נכונות. כל פעם זאת התמודדות חדשה. והלב שואל אם אין איזה מקום שיודעים בו לגמרי, שמסביר אחת ולתמיד למה אין יאוש, שנותן את הקרקע לעמוד עליה. זאת לא בקשה לגמור עם הניסיונות וההתמודדויות, אלו חייבים להימשך. אבל שלפחות יהיה אפשר לדעת מהי אותה קרקע שיהיה ניתן לעמוד עליה, שאז גם אם הרוחות והגלים ינסו להזיז ממנה, נדע לפחות לאן לשוב.מסתבר שהמשפט המפורסם הזה לא נאמר לבדו, כמו שהוא מצוטט בסטיקרים ובשירים. הוא מופיע בתוך שטף הדברים של תורה שרבי נחמן לימד (ליקוטי מוהר"ן ב, עח). ומהתבוננות קטנה על התורה הזאת ועל הדרך שמובילה למשפט הזה, אפשר שמתחדש לימוד גדול וקצת שונה מהמוכר והרגיל לגבי המשפט הידוע.<span lang="HE" style="font-size: 12.0pt;li</div>Sun, 20 Oct 2013 11:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13943455http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13943455http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13890580<div align="right" dir="rtl"> ומסתבר שהם כבר כאן. יש מי שחיכה לימים האלה, ויש מי שקיווה שהזמן יתארך איכשהו. אבל בין כך ובין כך, כשזה מגיע זה תמיד הפתעה. אי אפשר להיות מוכן לזה. זה תמיד חייב קצת לשבור ולנפץ כמה מהלכים ומחשבות, שבלי לשים לב אלול קופץ עליהם, ובלי לשים לב אלול כבר חולף מהם ושנה חדשה מתרחשת בפתח. הימים האלה מביאים איתם בשורה גדולה של התעוררות והתחדשות. אבל מקום הגדלות של הזמן הזה הוא גם מקום הקושי הגדול – איך מתעוררים, מה לך נרדם, ואיך משנים את כיוון התנועה. חלק מהקושי של ההתעוררות מורגש ביחס לשבירת הקיים: נכנסנו מבלי דעת לתוכניות שונות, ועכשיו צריך לעצור את הכל ולהתחיל מחדש, ממש. לא קל להחזיק בקושי ובכאב של הפירוק וההרכבה מחדש, ואולי בגלל זה הרבה פעמים יש הימנעות מלחשוב עליו בכלל בצורה רצינית. יש מקום מאוד מפוחד שמנסה להדחיק את כל זה, ומשקיע כוחות גדולים וערניים בהירדמות. ולכן אלול והימים הנוראים תמיד תופסים אותנו באמצע משהו, או בסוף משהו, ואנחנו מעכלים את זה כל פעם מחדש. כך אלול בא, קצת מנפץ מחשבות ודורש כוחות להתעורר. וההרגשה הזאת מסוגלת לרפות ידיים שמבקשות להתקרב ולהתחזק מחדש</div>Sun, 25 Aug 2013 22:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13890580http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13890580http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13836280<div align="right" dir="rtl">בדרך כלל אנחנו מחפשים דרך, נלחמים בספק. בדרך כלל, אנחנו מנסים להתקדם הלאה ולא עוצרים באפיסת כוחות. אבל, כל זה בדרך כלל. אין לך דבר שאין לו מקום ושעה. בזמנים מסוימים, מאוד מדויקים וייחודיים, אנחנו מסוגלים לפתוח את מה שאנחנו תמיד דואגים לשמור סגור ומסוגר. יש ומגיע זמנו גם של השחור ביותר, והוא הופך לנושא שמתעסקים בו במלוא כובד הראש, מה שבימים אחרים היה נחשב לייאוש ולחורבן. כי באמת, זה לא חורבן לדבר על חורבן, כשהחורבן הוא מול העיניים. אין ממה לפחד כשהאובדן מתגלה בכל עצמתו מול העיניים. רק תיקון נדרש. ואולי אותו תיקון עומד לפתחנו, דווקא ברגעים הבודדים הללו שאנו מסוגלים לעמוד מול החושך בכנות. דבר מעניין הוא העובדה שאנחנו הולכים עם נעליים. אנחנו לא יכולים ללכת ברגליים חשופות בעולם, הן יכולות להינזק. מעניין שאין לנו פריט לבוש אחר שמשמש כתפקיד כזה – אנחנו משתמשים בבגדים ככיסוי, כאמצעי חימום, אבל באופן נורמלי אין לנו צורך בשמירה על הגוף, חוץ מהרגליים. וגם על הרגליים אין צורך להגן כשאנחנו נמצאים במנוחה. הצורך בשמירה עליהן הוא בדרכים, במעבר ממקום למקום. <span lang="HE" sty</div>Wed, 03 Jul 2013 22:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13836280http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13836280http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13809888<div align="right" dir="rtl"> בס"ד בתוכנו יש בקשה כמוסה מאוד. אנחנו מחכים למישהו שיגיד לנו לשמוח. למישהו שבאמת יראה אותנו, יראה את כל מה שקורה איתנו, ומתוך מבט מעמיק ולא מתכחש יגיד לנו: כן, אני יודע הכל. אבל אתם יכולים לשמוח. באמת. "וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: "אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְך", הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך" (לקו"מ ב, מח). לפעמים זאת כל הבקשה, שפשוט מישהו יגיד לנו שזה ככה. שזה נכון. שכל השלמות וכל הטוב וכל הדברים עליהם חלמנו, נמצאים בהווה הזה ממש, ברגע הדק הזה. שזה לא נכון להחזיק בלב הנשבר ובעצב עכשיו, כי באמת יש אור. מי אומר? זאת כל השאלה שלנו. מי אומר שזה נכון עכשיו? אולי אני חרב ולא נ</div>Mon, 10 Jun 2013 01:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13809888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13809888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13782725<div align="right" dir="rtl">אַחַר "שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל", שֶׁהָיוּ אֵצֶל מוֹהַרְנַ"תְּ [רבי נתן] זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה כִּשְׁמוֹנִים אֲנָשִׁים עוֹבְדֵי ה' גְּדוֹלִים מֵאַנַ"שׁ [חסידי ברסלב], וְהָיְתָה אָז הִתְעוֹרְרוּת נִפְלָאָה עַד שֶׁכִּנּוּ אַנַ"שׁ אֶת חַג הַשָּׁבוּעוֹת הַזֶּה בַּשֵּׁם: "שָׁבוּעוֹת הַגָּדוֹל", "דֶּער גְּרוֹיסֶער שָׁבוּעוֹת". אָמַר מוֹהַרְנַ"תְּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה לְאַנַ"שׁ שֶׁנָּסְעוּ וְנִפְרְדוּ מֵאִתּוֹ: "נוּ, אַחַר שֶׁקִּבַּלְנוּ אֶת הַתּוֹרָה, צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מֵעַתָּה שֶׁלֹּא לַעֲשֹוֹת "עֵגֶל", כְּמוֹ שֶׁהָיָה בְּמַתַּן-תּוֹרָה. (שיח שרפי קודש ב, תרסז) אין להתפעל מעוצמתו של רגע. כמה גדול שיהיה, אפילו אם יהיה מלא בקולות וברקים כמו מתן תורה, הוא עדיין רגע. אחרי מתן תורה גם עגל הוא דבר אפשרי. התורה שיורדת מהשמיים נשברת. כך מלמד רבי נתן לחסידים, שגם "שבועות הגדול" יכול להיגמר בעגל, חלילה, אם לא נזהרים. זמנים רבים ושונים חולפים על האדם בימי חייו. שלמה המלך מונה בקהלת עשרים ושמונה עִתִּים העוברים על האדם: "עת ללדת ועת למות וגו' ". בשעת ה</div>Fri, 17 May 2013 11:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13782725http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13782725http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13737024<div align="right" dir="rtl">ספירת העומר תופסת אותנו באמצע הדרך. יצאנו כבבר ממצרים, אבל אנחנו עדיין לפני מתן תורה. קיבלנו את החירות, אבל אין לנו עדיין תוכן שנוכל למלא בו את החלל החדש שהתאפשר בזכותה. בחיים יש לנו גם תקופות כאלה בהן אנחנו עדיין לא כאן ולא שם. התקופות הללו, תקופות המעבר, נושאות סיכון בתוכן. התורה מציינת שעמלק תקף את עם ישראל דווקא בדרך- "אשר קרך בדרך", ובדיוק בזמן שבין יציאת מצרים וקבלת התורה. הסיכון נובע מזה שהזהות שלנו מתבררת בדרך, ואולי מתוך הדרך. כל עוד שלא הגענו ליעד אנחנו עדיין לא יודעים מי אנחנו באמת, ואז יכולים להופיע כל הכוחות הרעים ולהפיל אותנו. הדרך היא בוודאי הכרחית, אי אפשר לוותר עליה. אבל איך עוברים אותה בשלום? אם "הבא ליטהר אומרים לו – המתן" (ליקו"מ ו), איך נדע שתקופת ההמתנה לא תכניס אותנו לשינה שכשנתעורר ממנה פתאום נגלה ש"דודי חמק עבר", שהטוב הלך לו? בכמה מקומות רבי נתן מדבר על כך שתקופת ספירת העומר היא זמן של אתערותא דלתתא, התעוררות שנובעת מצד המעשים שלנו. יציאת מצרים היא נס שכל כולו גילוי אלוקי- "אני ולא מלאך"; לכן אנחנו אוכלים מצה שהיא נטולת השבחה אנושית</div>Tue, 09 Apr 2013 00:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (מבשר טוב)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=183200&blogcode=13737024http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=183200&blog=13737024