http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123Life By Kira...heCopyright 2026 kira. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7898178<div align="right" dir="rtl">אחרי חודשיים בלי טלוויזיה בסלון סוף סוף לקחתי יוזמה והזמנתי טכנאי, הרגע הוא הלך, יש כבלים,&amp;; ואני בשוק&amp;; מהעניין, כבר שכחתי איך זה.. לא פלא, אין לי זמן. זמני ההתעוררות שלי נעים בין 6:30-7:00 וזמני ההגעה שלי הבייתה נעים בין 19:20-21:00 אחלה חיים. משרתת בבסיס של מז"י- מפקדת זרוע היבשה למי שלא מכיר, על תקן "משקי"ת מטה"- פקידה טוחנת למוות בקיצור. המפקדת שלי מתנכלת אלי כל יום, כל יום אני על סף בכי, יחס משפיל ודוחה, אני לא יודעת כמה זמן אוכל לסבול את כל זה. הבסיס רחוק מהבית, בממוצע 3 וחצי- 4 שעות ביום שלי מוקדשות רק לנסיעות. הבנתי שעבודה משרדית עם מחשב, דפים, קלסרים, מיילים וטלפונים זה ממש לא בשבילי, אני מתחרפנת למראה האותיות, המספרים, השמות ההולכים וחוזרים של הקצינים הבכירים (סאל"ים על אלופים) בהם המדור שלי מתעסק. אני מתחרפנת. אני צריכה מגע עם האנושות, פנים מול פנים, עם אנשים ולא עם דפים, ואני כל כך סובלת, כל כך... הדבר הטוב היחיד שקורה לי בצבא בינתיים הוא צוות החיילים במדור שלי, נורא נחמדים, חבר,ה מאוד איכותיים, קיבלו אותי נורא יפה, למרות שאני צעירה אש. ובכל זאת, אני</div>Sun, 11 Nov 2007 22:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7898178http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=7898178http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7626731<div align="right" dir="rtl">שניים וחצי גימלים בשבוע לפני האחרון של הטירונות, עדין לא ברור לי האם היה שווה לגסוס כמו שגססתי במיטה בבית, או להיות בריאה ולהגיש מצבותברחבה הפלוגתית. רק עוד 9 ימים, וזה לא שכל כך רע לי אבל גם לא טוב לי. הבנות במחלקה שלי קצת מעצבנות אותי, לא כולן אבל רובן. הצחוק המאולץ הזה, החיוכים המאולצים, האובר מאמץ הזה להיות נחמדה ולצמוא חן, האווירה הזוייפת הזאת של "אנחנו מכירות שנים", ודקה אחרי, לזרוק טמפון מלא בדם באמצע המקלחותבידיעה שחברהשלך שבמקרה יצא לה לעשות תורנות באותו רגע, תצטרך להרים אותו. אולי ככה צריך, וזו רקבעיה אצלי, אני לא יודעת. מעולם לא הייתה לי בעיה להתחבר לאנשים, להפך. ברגע שמביאים אותי לחברה חדשה, בדרך כלל לא לוקח לי יותר מדי זמן לפתח שיחה, למצוא עניין משותף. אבל ברגע שמכניסים אותי לתוך סביבה שנוצרה בדרך סינטטית, שבה איכשהו צריכה להווצר אווירה של חברות בכוח, על מנת לשרת אינטרסים אישיים לתקופה קצרצרה ומוגדרת, מתחיל להיות קצת קשה. אבל למרות הכל יש כמה בנות ממש נחמדות שאשמור איתן על קשר לתווך ארוך. פיזית לא קשה לי, חוץ מיום המטווחים שבאמת היה מייגע, (במיוחד לאור העובדה שהכית</div>Tue, 09 Oct 2007 13:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7626731http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=7626731http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7471002<div align="right" dir="rtl">אז הנה, גם היום שלי הגיע. נזכרת בתקופה שכל כך רציתי להתגייס, לשנות מסגרת, לשנות שגרה. אני מרגישה מן חובה לסכם את "הרגע לפני" הזה, על גבי דף האינטרנט הוירטואלי הזה. ומה עובר לי בראש? סימני שאלה, חוסר וודאות, חששות.. כן, בעיקר חששות. כולם עוברים את זה, אני יודעת, אבל משום מה הדבר לא מרגיע אותי אפילו במקצת. אני תוהה כיצד יראה יום המחר שלי, הוא יהיה כל כך שונה מכל הימיםשלי ב18 וחצי השנים האחרונות. הצבא היה תמיד ניראה לי כמו תקופה עתידית כל כך רחוקה, אבל לא עוד, ואני קצת מפוחדת. אני יודעת שאני עוד אחת ממיליוןעבור המערכת הענקית הזו שנקראת צה''ל, עוד עוברת אורך עם מדים ירוקים בשביל השאר, אבל בשבילי... בשבילי זה חלק מהעולם שלי, שכרגע, כמה שעות לפני, יכולה רק לדמיין. אוח, איזו צעירה בונגית צ'ונגית אני... אפילו בעיני אחרי שאני קוראת את השורות שאני עצמי כתבתי. מקווה לעבור את התקופה של הטירונותבצורה הכי טובה, שאוכל להביט לאחור ולהיות לגמרי שלמה עם החוויה הזו שעברתי. רק עצוב לי שאני אפילו לא מצליחה לדמיין את אמא איתי בבקו''ם. זה חסר. עם המון סימני שאלה, סקרנות ופחד.. קירה</div>Tue, 18 Sep 2007 14:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7471002http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=7471002http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7219968<div align="right" dir="rtl">מתי תבין כמה אני אוהבת אותך? מתי אני אפסיק לחזור על הטעויות שלי, מתי אפסיק לאכזב אותך? תמיד אכזבתי.. אני יודעת. אני יודעת שהמון פעמים לקחתי את המעשים שלך כמובנים מאיליהם, כל מה שעשית בשבילי, כל מה שנתת לי. כל הריבים האלה, כל ההאשמות מצידך, כל ההטפות שמעולם לא היה לי לאכוח וגם לא רצון להקשיב להם, כל כך נכונים. אני יודעת. חשבתי שכל מה שקרה לנו רק יגרום לנו להתקרב, להעריך אחד את השניה יותר, להבין שמלבדנו לא נותר לנו דבר... אתה האבא הכי מדהים שקיים. אני לא רוצה לתת למשחקי האגו המטופשים, ולמזג החם של שנינו להרוס את הקשר המיוחד שלנו. כואב לי שאתה רואה בי את כל הדברים שאני לא, כואב לי שאתה מפרש את המעשים שלי ככה. אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר בעולם הזה. </div>Wed, 15 Aug 2007 21:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7219968http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=7219968http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7027510<div align="right" dir="rtl">התקופה הכי הזויה בחיים שלי. הגיוס שלהן. הגיוס הקרב שלי. הטיסה הקרבה. הזוג הזה. משולש האהבה ההוא. סיום הלימודים. פדרה. האלכוהול האינסופי (שעכשיו כבר אין לי צורך בו יותר (: ). וכמובן... הוא. 3&gt;</div>Sun, 22 Jul 2007 18:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=7027510http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=7027510http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6921759<div align="right" dir="rtl">מעולם לא הרגשתי רצון עז כל כך להפסיק לחיות. למה אמרת ליאת זה?</div>Sun, 08 Jul 2007 22:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6921759http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=6921759http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6889928<div align="right" dir="rtl"> איך משתחררים מהשרשראות של עצמך? </div>Wed, 04 Jul 2007 21:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6889928http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=6889928http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6867667<div align="right" dir="rtl">מממ.. נראה שלאט לאט צה''ל מתחיל לתפוס פיקוד על חיי, משמע לגזול. עוד שבועיים שתי הנקבות של חיי מתגייסות. מוזר&lt;?&gt; לגיטימי&lt;!&gt; אני מוצאת את עצמי משוטטת בפאבים מדי יום, מדחיקה ודוחה מחויבויות, ישנה ביום ,ערהבלילהומתעסקת בדברים שוליים. חייבת למצוא עבודה, להתחיל ללמוד, להפסיק לבזבז כסףעל אלכוהול, לחזור לקרוא ספרים ולרזות קצת. &lt;מה חדש?&gt; זוהי תוצאה של נידודי שינה. אנצל את הבמה כדי לאחל לך שתהיה לך טיסה נעימה, תעשי חיים!תהני מכל רגע! וכמובן אל תשכחי להביא איתך מלא מלא תמונות (ומתנות :P ), ולסיום, הצצה אל העתיד: </div>Mon, 02 Jul 2007 04:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6867667http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=6867667http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6779689<div align="right" dir="rtl">מעולם שיחות ודיבורים על הסיום הזה לא עוררו אצלי יותר מדי רגש, אדישות מוחלטת. הלוואי וידעתי להסביר מדוע הייתי היחידה שלא הזילה דמעה בסוף הטקס, כשכולנו עלינו על הבמה והתחבקנו. המון פנים,חלקן אהובות כל כך, מסתכלת על האנשים שחלקתי איתם את שלוש השנים האחרונות, חיוך הדדי, חיבוק שמקבל פתאום משמעות אחרת... המילים נאמרות, אבל נאמרות כקלישאה, כמשפט משונן, לא מקדישה יותר מדי מחשבה, והלב אפילו לא נצבט. כניראה שבאותם רגעים לא באמת הבנתי את המשמעות, אבל עכשיו,הכל ברור. אין יותר. על מי אני עובדת? אני הרי יודעת למה אצלי זה לא כמו אצל כולם... הכל פשוט התמזער. אל הטקס הזה באתי לבד, אמרתי לאבא שאין צורך שיגיע, אני גם ככה לא לוקחת חלק בטקס. יותר מדי זוגות הורים גאים ונרגשים בטקס. לא רציתילגרום לך להרגיש שעכשיו כבר אין לנו משפחה.</div>Thu, 21 Jun 2007 00:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6779689http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=6779689http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6764835<div align="right" dir="rtl">לאה:"קרן, למה לא הגעת למגן?" אני:"אההה.. הייתי חולה, היה לי חום, כאבי בטן, בחילות". לאה:"ממממ.. את בטוחה?.." אני: "כן!!! למה ניראה לך שאני סתם אגיד דבר כזה?!" כעבור שעתיים מרגישה כאילו דפקו לי מחבת בראש... שוכבת על הספה, ד''ר פיל חופר ברקע על שכיזופרניה. מודדת חום, 37.5.. טוב נו, ד''ר פיל, תמשיך. כעבור שעתיים יאי, אין חום, הולכת לטחון כדי לחפות על ארוחת הצהריים שלא אכלתי. כעבור שעתיים מסתובב לי הראש, כואבת לי הבטן, יש לי בחילה, החום: כמעט 39. בא לי למות. מסקנה: לעולם לא לשקר ללאה פוזמנטיר! </div>Tue, 19 Jun 2007 10:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (kira)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=180123&blogcode=6764835http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=180123&blog=6764835