http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452Some things you lose and some things you just give awayheCopyright 2019 Strawberry Gashes. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14876670<div align="right" dir="rtl"><p>הגעתי לבית החולים בגישת אפס הפרדה, אבל מיד לאחר הפגישה הראשונה שלנו שכללה נשיקה קצרה על לחי חמה ולחה התפצלה דרכינו. הוא לתינוקיה עם אבא שלו (שעשה איתו עור לעור והחזיק אותו במהלך הבדיקות והחיסונים) ואני לחדר התאוששות מניתוח, שאליו אסור להכניס ילודים. ההרדמה האפידורלית התפוגגה די מהר וכאבי הניתוח החלו להציק. קיבלתי מורפין וניסיתי לישון, שוב ללא הצלחה. האזנתי לאחות מתלוננת בטלפון. בשעה 3 לפנות בוקר עליתי למחלקה ולאחר בדיקת רופא פגשתי את בני בפעם השניה. אני לא זוכרת הרבה מהפגישה הזאת, רק שניסיתי מיד להניק ומשקל גופו הקטן על הבטן הריקה הכאיב לי, אבל רציתי לפצות על השעתיים בהן נפרדנו.</p> <p>קשה במחלקה. שנינו מחוברים לעירויים ומקבלים שלושה סוגי אנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום. שנינו פצועים וחבולים בחלקי גוף שונים. קשה להתאושש מהניתוח והחלב מאחר להגיע למרות כל הרצון ומאמצי ההנקה והיניקה. האחיות במחלקה לא עוזרות עם ההערות שהוא נראה רעב ואני מאכילה מבקבוק ובוכה, מנסה לשאוב וחוץ מדם לא יוצא כלום. אנחנו מתחננים לשחרור מוקדם אבל בבדיקה מתגלות שלפוחיות מסביב לצלקת והרופאה חושדת בזיהום ברחם. בסוף הסתבר שאלו כוויות כימיות מחומרי החיטוי. הלילות במחלקה הכי קשים, אני לא מפסיקה לבכות מהרגע שנפרדים בערב ומרגישה יותר טוב רק כאשר הוא איתי אז כל יום לפנות בוקר אני גוררת את עצמי לתינוקיה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום השלישי לאחר הלידה מאופיין בנפילה ברמות ההורמונים, מה שמביא לדכדוך רב. מסיבה זו משחררים יולדות ביום השלישי, עומס המטלות בבית אמור לעזור להן להתמודד (או בעצם להדחיק). עבורי היום הזה נדחה והגעתי אליו רק לאחר שבוע. אני לא זוכרת יום אחר בחיי בו נשפכו דמעות רבות כל כך. הרצתי את בעלי לקנות סימילאק, הרי התכוננתי להניק ולא דאגתי לתחליפים בבית אבל לא היה מה, לא יצאה אפילו טיפה אחת. הסימילאק הגיע והילד טרף אותו ברעב ואני בכיתי. כל היום ניסיתי להניק על יבש בתקווה שאולי יתעורר בגופי משהו והמסכן הקטן בכה כי לא יצא כלום אז מדי פעם טיפטפנו לפיו כמה טיפות סימילאק כדי שלא יתייאש מהמציצה ובסוף השלמנו לו מנה. ואני בכיתי. בלילה התעוררתי בתוך שלולית. לא האמנתי שיש לי חלב, הנקתי ובכיתי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בכל ביקור בטיפת חלב אמרו שהוא לא עולה מספיק במשקל ואני שוב בכיתי, כי הרגשתי שאני פוגעת בילד שלי עם ההתעקשות שלי להניק, שאני מרעיבה אותו. בכיתי כשהנקתי אותו ובכיתי כשהוא ישן עליי. בכיתי יותר כאשר הוא ישן לא עליי. בכיתי כשקראתי את טופס סיכום הלידה מבית החולים שבסופו נכתב "חי." כי פתאום הבנתי שהיינו קרובים מאוד לקבל טופס עם המילה ההפוכה. בשלב כלשהו התחלתי לשאול את עצמי ממה כל כך התלהבתי? מה לעזאזל גרם לי לרצות בדבר הזה? שנאתי אותו ושנאתי את בעלי על כך שההורות באה לו בקלות. הוא אמור היה להיות זה שמתקשה, לי זה אמור היה לבוא בקלות, איך זה הגיוני שאנחנו שבועיים בבית ועדיין לא תפסתי את זה? שנאתי את עצמי על כך והייתי אכולת רגשות אשם וקנאה. ובכיתי. סירבתי לאכול ובתוך שבועיים מהשחרור ירדתי מעבר למשקל ההתחלתי ובכל פעם שבעלי שאל אם יכול להיות שאני קצת בדיכאון עניתי בשלילה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המצב התחיל להשתפר עם הופעת החיוך הרצוני הראשון. כל חיוך שלו קילף שכבה של אשמה וכעס מהלב שלי, כל תגובה שהוכיחה שהוא יודע מי אני ייבשה את הדמעות, קולות הצחוק הראשוני הזה, שעדיין לא ממש נשמע כמו צחוק, מיגרו את העצבות. הוא התרופה לכל המכאובים. לא נולדה מתוכי אמא במועד לידת בני כפי שאמור היה לקרות, בלידה רק נטמן הזרע אותו השקתי בדמעות אינספור ולקח לו זמן לנבוט אבל בתום הטרימסטר הרביעי פרח פרח. אני אמא.</p> <p><br /><img style="width: 620px; height: 413px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/52/44/17/174452/posts/29116098.jpg" border="0" alt="" /><br /></p></div>Sun, 26 Feb 2017 23:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14876670http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14876670http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14856297<div align="right" dir="rtl"><p>תוצאות הדיקור חזרו עם בשורות טובות עבורנו, אף אחד מהמומים לא מעיד על תסמונות כרומוזומליות. העובר בריא. החרדות פינו את מקומן לטובת רשימות. בהריון כל דבר מגיע עם רשימה. רשימת קניות לתינוק, רשימת קניות לעצמי, רשימת ציוד לחדר לידה, לאישפוז, לתיק לבעל, לשיחרור וכולן מנוהלות בקפידה אבל תמיד איכשהו יוצא ששוכחים משהו. עכשיו כשהיה לנו האו. קיי הרפואי שחור על גבי לבן התחלנו לעשות שימוש ברשימות האלו. את שבועות 32-36 העברתי בקניות, סידור החדר וצירים. צירים מעצבנים ולא סדירים שלא מקדמים כלום. הייתי בטוחה שאלד בתחילת התשיעי. בערב ראש השנה עם יציאתו של אחרון האורחים התחילו צירים שגרמו לי לחשוב שעוד כמה שעות אני יולדת, אבל זה לא קרה. עד הבוקר הצירים נרגעו ומאז הם פשוט הפסיקו. את החודש התשיעי העברתי בלי אף ציר מורגש.</p> <p>&nbsp;</p> <p>השבועות עברו והכל הפך לכואב. הגב, הבטן, העצמות. כאב לשבת וכאב לשכב, לעמוד לאורך זמן היה קשה. לא סתם אומרים שהחודש התשיעי מרגיש כמו שנה. כל דקה בחודש הזה היתה מורגשת, אבל באופק לא נראה שום ציר. הבטן לא ירדה, האף והקרסוליים לא התנפחו. כל מי ששמע שאני צריכה ללדת כל רגע הופתע וכך התאריך המשוער הגיע וחלף והלידה נראתה רחוקה יותר ויותר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>החל משבוע 40 התחלתי להרגיש טוב יותר מכפי שהרגשתי כל ההריון, פתאום כל הכאבים נעלמו מה שתרם להרגשת המרחק מהלידה. התחלתי מעקב הריון עודף בבית החולים, שם הציעו מגוון זירוזים ולקראת סוף השבוע התחילו ללחוץ להתאשפז. מאוד רציתי לידה טבעית ופעילה ללא משככי כאבים ולכן התנגדתי לרעיון של אישפוז וזירוז מכיוון שידעתי שזה לא רק ימנע ממני כניסה לחדר הטבעי, רוב הסיכויים שזה יביא ללידה התערבותית. </p> <p>&nbsp;</p> <p>אחרי לבטים רבים החלטנו ללכת על זירוז. התחלנו מסטריפינג ביום האחרון של שבוע 40 וסירבנו להתאשפז באותו יום. ב-41+1 חזרנו להתחיל תהליך של השראת לידה. התאשפזתי ביום רביעי בצהריים עם צירים לא סדירים אך ללא פתיחה ובערב התחילו עם זירוז בלון שהוא בעצם קטטר שמוחדר לצוואר הרחם ואמור בתהליך של 12 שעות ליצור פתיחה בכוח. את הלילה העברתי בצירים שארכו דקה וחצי בתדירות של 2 דקות, בסיבובי אגן והישענות על הארונית שליד המיטה וברחמים עצמיים על העובדה שזה לא מה שרציתי. את הצירים האלו הייתי אמורה להעביר בבית, במקלחת הנקיה שלי, על כדור היוגה שקנינו ובקבלת מסז' בגב מבעלי. התאבלתי ובכיתי על הלבד ועל המרחק מהחצי השני שלי שהוא שותף להריון הזה בדיוק כמוני. </p> <p>התפלאתי לגלות שניתן לנוח ואפילו להירדם קצת בשתי הדקות שבין הצירים ושהמנוחה הזאת מאוד עוזרת, אבל אז היולדת במיטה לידי שעד עכשיו נחרה כמו פועל בניין עם אף גדוש החליטה לנהל שיחה בצעקות עם היולדת במיטה מהצד השני שלי. הייתי כל כך מרוכזת בצירים שלי שלא חשבתי אפילו להעיר לה, רק קיוויתי שתשתוק.</p> <p>&nbsp;</p> <p>בחמישי בבוקר בעלי הגיע והכניסו אותנו לחדר לידה, ביקשתי את החדר הטבעי אבל בגלל הזירוז לא אישרו לי והוכנסנו לחדר מספר 2. רופא הגיע להוציא את הבלון ולבצע שוב סטריפינג (הפרדה של קרומי שק ההריון מהרחם באמצעות האצבע) ולאחר מכן פקע את שק השפיר. אלו הליכים כואבים ולא הצלחתי להשאיר את הגוף רפוי, כל הזמן ביקשתי סליחה מהרופא כשהרגליים שלי רצו להיסגר והוא צחק ואמר שהכל בסדר. המים יצאו מקוניאליים. לא ברור אם הצירים בלילה גרמו למצוקה עוברית שגרמה לו לשחרר את תוכן המעי למים או שזה קרה בגלל שההריון כבר היה עודף. ביקשנו שיחכו מעט לפני מתן פיטוצין, שיתנו הזדמנות לגוף לפתח צירים טבעיים בעקבות הזירוזים וגם שאוכל לנוח מעט אחרי הלילה הלבן אך נאמר לנו שזה לא מקובל. עם הפיטוצין נאלצתי לשכב במיטה עם מוניטור רציף, וכאשר הצירים החלו לכאוב ביקשנו להחליף למוניטור נייד כדי שאוכל לעבור אותם בתנועה. הפעם את הצירים ליוו כדור היוגה והמסז' מבעלי. אבל הדבר שהכי עזר לי לעמוד בהם הוא התחושה שאני לא לבד, שהצירים האלה והתנועות שלי מקדמים אותי לפתיחה ומורידים את העובר בתעלת הלידה. </p> <p>משמרת האחיות התחלפה וקיבלתי מיילדת חדשה, ביקשתי שתבדוק לי פתיחה, הייתי בטוחה שאחרי כל כך הרבה שעות וכל כך הרבה תנועה בוודאי יצרתי פתיחה אבל לא היה כל שינוי. אמרתי לבעלי שאני חושבת לבקש אפידורל. בגלל שלא היתה התקדמות בכלל הרגשתי שהלידה עוד רחוקה ואם אני עייפה כבר עכשיו לא יהיה לי כוח בלידה עצמה. הוא הלך לקרוא למיילדת ואני התחלתי לבכות מרוב אכזבה מעצמי. עוד לפני ההריון ידעתי שאני רוצה לידה טבעית, ידעתי על הסיכונים ועל מפל ההתערבויות שבדרך כלל מגיע עם זה, ידעתי על הקושי בללדת שכובה על הגב ועל היתרונות של לידה בתנוחה זקופה אבל הייתי כל כך עייפה אחרי 20 שעות של צירים וכל כך מאוכזבת מחוסר ההתקדמות ולא יכולתי לעצור את הדמעות. המיילדת נכנסה ואמרה בטון מלגלג "מה, ברצינות בכי?" והלכה לקרוא למרדים. ממתי לנשים אסור לבכות בחדר לידה?</p> <p>&nbsp;</p> <p>בשעה 16:00 הגיע המרדים וההליך כל כך מפחיד שלרגע חשבתי שאולי עדיף לי לעבור עוד 20 שעות של צירים ולא לעבור את הדבר הזה. בעלי החזיק אותי חזק ודיבר אליי, הזכיר לי לנשום ודיווח למרדים בכל ציר שהיה לי. הרגשתי שכל הגוף שלי משתולל ושאני כל הזמן קופצת ולאחר שהכל הסתיים אמרתי למרדים סליחה שהייתי בעייתית, אבל מסתבר שלא זזתי כלל וזאת היתה סתם הרגשה שלי. האפידורל עבד מהר, תוך 3 צירים החלה השפעתו וכל פלג הגוף התחתון שלי הפך משותק. זה הפחיד אותי ורציתי שיורידו במינון אבל זה היה המינון הנמוך ביותר. בעלי עשה לי מסז' ברגליים והזיז אותן כדי להזרים את הדם וגם דאג להחליף מדי פעם את הפדים והסדינים שהמשיכו לספוג דם ומים מקוניאליים כל הזמן. הוא עשה את העבודה של המיילדת שלא טרחה בכלל לבדוק מה קורה איתי. אחרי האפידורל שאלתי אותה אם אני ארגיש ואדע לבקש עזרה כשיהיה לי פיפי והיא ענתה שלא ושצריך לשים קטטר, אותו היא נזכרה להתקין 5 שעות לאחר השיחה. בערב נכנס סבב רופאים, הסתכלו במוניטור ובדקו פתיחה שנותרה ללא שום שינוי ואמרו שננוח והלידה כנראה תקרה מחר. שלחתי את בעלי הביתה לאכול, להתקלח ולנוח מעט וניסיתי לישון ללא הצלחה. הוא חזר דקות ספורות לפני שהתחילו דרמות. משמרת אחיות נוספת התחלפה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המוניטור החל לצפצף בצליל מאיים והתריע על ירידות בדופק העובר, תוך שניות החדר התמלא ברופאים שהביטו במסך כאילו מישהו עומד להבקיע גול וחיכו לראות האם הוא יתאושש. זה קרה כמה פעמים במקביל לצירים ומנהל חדר הלידה הסביר שכבר אין מים וההתכווצויות לוחצות על חבל הטבור או על הראש של העובר וזה גורם לירידות בדופק. הצוות החליט להחדיר מים כדי ליצור מרווח בין דפנות הרחם לעובר ולחבל. בתום ההליך הוא הודיע למיילדת שאני מרגישה לו חמה ושתתחיל מעקב מדידת חום. הרגשתי חולה וחלשה, החום שלי עלה בחדות תוך דקות ספורות והתחילו עירוי של אנטיביוטיקה בשל חשש לזיהום שנגרם או מכמות השעות שעברו או מהעובדה שהמים היו מקוניאליים. עכשיו העובר הדגים טכיקרדיה, האצות גבוהות בדופק עד 170 שגם הן מילאו את החדר ברופאים. גם עכשיו חיכו לראות האם הוא מתאושש לבד וכאשר המצב הזה נמשך ביקשו לבצע לו בדיקת מדדים בעזרת מחט שמוחדרת דרך הנרתיק לרחם ומגרדת חלק קטן בקרקפת שלו לבדיקת דם. רמת החומציות בדם שנמדדה אצלו הצביעה על מצוקה ותוך 10 דקות מרגע קבלת התוצאה כבר הייתי בחדר ניתוח. מכיוון שזה היה חירום לא נתנו לבעלי להיכנס והוא השביע את המרדים שידאג לי ושלא יתן להם לסגור אותי בסיכות, אלא בתפרים נמסים. פחדתי שארגיש איך פותחים אותי ועצמתי עיניים חזק לא לראות בטעות השתקפות של החיתוך במנורה הגדולה מעל שולחן הניתוח. הרגשתי דחיפות ומשיכות ובעיטות בבטן, חשבתי שהמנתח מחפש נקודה טובה לחתוך או ממשש את הבטן ואז פתאום שמעתי בכי. פקחתי את העיניים וראיתי את האחיות לוקחות אותו לשולחן בצד, מנגבות את גופו ושואבות מים מהפה ומהאף. עטפו אותו והביאו אותו אליי לקבל נשיקה, כולו סגול ורך וחם.&nbsp;</p></div>Sat, 03 Dec 2016 17:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14856297http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14856297http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14829731<div align="right" dir="rtl"><p>הריון הוא מצב מלא בסתירות וניגודים. מצד אחד זה מרגיש כל כך קצר, אני עדיין מרגישה בהריון צעיר, שומרת על הסוד בקנאות. מי שלא בקשר יום-יומי איתי בכלל לא יודע על ההריון ואני נזהרת לא להעלות שום תמונה לפייסבוק ושאף אחד לא יוציא אותי מהארון עם איזו תגובה מרמזת. מצד שני נדמה כאילו מעולם לא היה מצב אחר ולעולם לא יהיה. קשה לי להאמין שעד לא מזמן הבטן הזאת לא היתה פה ועוד יותר קשה להאמין שיום אחד כאבי הגב יעלמו. עד כמה מוזרה תהיה התחושה הריקה של הבטן אחרי הלידה? אני לא זוכרת איך זה מרגיש כשאין בפנים דייר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>להיות בסביבת הריוניות אחרות מרגיש כמו תחרות השתנות של סבל. תחרות שאין לי כוח להיכנס אליה בכלל אז אני פשוט אומרת שאצלי הכל מושלם ויוצאת בהפסד טכני מהמירוץ. "אני הקאתי כל יום." &ndash;"אה, כן? אני הקאתי 5 פעמים ביום! ואז התחילו הבצקות! לא אני לא יכולה לעזור עם זה אני בהריון." המנצחת הוכרזה, הפרס הטוב ביותר הוא לסנן מתחת לשפם כמה מעצבנות אלו שיש להן הריון מושלם.</p> <p>לדעתי אין דבר כזה הריון מושלם, יש נשים שלא בא להן שידחפו את האף לענייניהן. לכולן קשה, לכולן כואב, פשוט אין לי מספיק אוויר להתלונן כי הרגל שלו בדיוק התמקמה לי מתחת לריאה. או שסתם כל הבחילות, כאבי הגב, הלחץ למטה והשיתוק ברגל מתגמדים לעומת הסערה הנפשית שמלווה את ההריון הזה.</p> <p>חברה ואני נפגשות לקפה ועוגה, היא מזמינה רק שתיה ואומרת שהיא שומרת וגורמת לי לתחושות אשם. עליתי עד עכשיו 5 קילו ואני מפחדת ממה שעוד צפוי לי אבל בחיי שזו היתה עוגת השמרים הכי טעימה שיצא לי לאכול בשנים האחרונות. אולי מכיוון שזו הראשונה בכמה שנים טובות. היא מתרגשת מההריון שלי ורוצה לשמוע ממני סיפורים ואני רק אומרת שהכל בסדר, מה אני צריכה את כל החקירות האלה? היא מבקשת לראות תמונה מאולטרא-סאונד אבל אין לי כלום, רק תמונות של מוח וכליות. אני משקרת שלא נתנו לי תמונה. הפעם האחרונה בה קיבלנו תמונה בצירוף חדשות טובות היתה בשבוע 11 ומאז כל בדיקה מביאה איתה את הממצא הדרמטי שלה, עד שהרופא שוכח שהתכוונו להגיע לבדיקה נעימה ומרגשת ולא מנסה בכלל להראות לנו את העובר או לספק לנו תמונות יפות ואנחנו חוששים ומודאגים לא מעיזים לבקש, כי מי האידיוט שמתעסק בשטויות כאלה כשיש בעיות של ממש? 4 סקירות כבר עברנו ולפנינו עוד אחת וקלסר ההריון מלא בתמונות בהן לא רואים דבר. וסביבי כולן משוות תמונות של פרופיל מושלם "עם האף של אבא שלו".</p> <p>&nbsp;</p> <p>בסקירה הראשונה גילו כליה אטרופית ואקטופית. נמוכה וקטנה וזימנו אותנו לסקירה ראשונה נוספת שלושה שבועות מאוחר יותר, לבדוק האם הכליה תיספג בגוף והאם נישאר עם כליה אחת בלבד. היא נשארה קטנה ונמוכה ונוספו לה שני מוקדים אקוגניים בלב. נשלחנו לייעוץ גנטי לשקול דיקור מי שפיר אך היועץ הרגיע אותנו ואמר שאין צורך וכנראה הכל בסדר. נרגענו ונשמנו לרווחה עד הסקירה המאוחרת, אותה עברנו אצל רופא אחר שקבע שמדובר בכלל בכלית פרסה, שתי כליות שלא נפרדו אחת מהשניה. בנוסף הוא גילה א-סימטריה בחדרים לטרליים של המוח וגם הוא זימן אותנו למעקב שלושה שבועות מאוחר יותר, לבדוק אם החדר הלטרלי ממשיך להתרחב (מה שעשוי להעיד על פיגור). הכליה נותרה בשלה, המוקדים האקוגניים נשארו בשני חדרי הלב וגם הא-סימטריה במוח נשארה, אבל לא התרחבה מעבר לגבול הנורמה. יעוץ גנטי נוסף, הפעם כן ממליצים מי שפיר. פיספסנו את השבועות בהם אידיאלי לעבור את הדיקור וצריך לחכות לשבוע 32 כדי לתת לעובר סיכויי הידרשות במקרה של לידה מוקדמת לאחר הדיקור. הרופא מנסה להרגיע אותי בקשר לממצאים ואומר "הפסקת הריון ניתן לעשות אפילו בשבוע 38" ונותן הפניה לסקירה שלישית. אני יודעת שיש מצבים גרועים יותר, אבל מרגישה שקצת לא פייר לי. כאילו מישהו היה חייב לי פיצוי על ההפלה אבל לא נתן. אין הריון נטול דאגות, אבל למה לא יכולתי לקבל דאגות קצת יותר שטחיות?</p> <p>&nbsp;</p> <p>דברים שמעצבנים הורמונליות:</p> <ul> <li>חוות דעת שניה &ndash; מכיוון ששני רופאים שונים איבחנו מום כליה שונה וכל אחד התבצר בעמדתו היועץ הגנטי ביקש שאגש לסקירה שלישית אצל רופא אחר. אבל הרעיון של מכבי לחוות דעת שניה (או שלישית) קצת שונה. ככה יצא שהתווכחתי עם הפקידה של מכבי שנזפה בי שזה לא יפה שאני לא רוצה ללכת לד"ר מהשמו רק בגלל שיש סיכוי שהוא עשה טעות באיבחון.</li> </ul> <p>&nbsp;</p> <ul> <li>זמינות תורים &ndash; היועץ הגנטי גם ביקש שהסקירה השלישית תתבצע בתאריך מסויים. בעיקרון סקירות מכוונות מסוג זה צריכות לעבור אישור מיוחד של רופא, שאמר שהוא לא רואה הצדקה לבצע את הסקירה בתאריך המבוקש וקבע אותה חודש אחריו. אפילו הרופא האדיש שלי התעצבן אבל מכבי בשלהם ורק בגלל זה אני צריכה לעשות את הבדיקה באופן פרטי.</li> </ul> <p>&nbsp;</p> <ul> <li>נימוס בסיסי &ndash; או: כמה דוש אתה מ-1 עד לחטוף את העגלה האחרונה בסופר מאישה בהריון? יום חם, כמו כל יום באוגוסט ואני מחכה לקשיש שיסיים להוציא את העגלה הלפני אחרונה. שניה לפני שאני ניגשת לקחת את העגלה האחרונה עוקף אותי אדם ולוקח את העגלה. אני אולי לא גדולה במיוחד ביום-יום אבל עם בטן של חודש שביעי ושיער סגול לא קל לפספס. האמת שבהתחלה לא אמרתי כלום כי חשבתי שאולי הוא עובד של הסופר ובא להוציא לי את העגלה בלי החמישה שקלים (בגלל שאני חמודה וחייכנית הרבה פעמים הם עושים את זה בשבילי) אבל אז הוא פשוט עבר אותי והבנתי שלא. הלכתי לחניה לחפש עגלות שאנשים השאירו ליד הרכבים.</li> </ul> <p>&nbsp;</p> <ul> <li>אנשים שיודעים יותר טוב &ndash; אלו שלא מסוגלים לקבל דעות שונות משלהם. היא מקדימה אותי בחמישה שבועות בלבד אבל מבחינתה זה הופך אותה לגורו הריון ואותי לקלולסית. "זה התיק החתלה שקנית? הוא לא טוב. את צריכה רצועות כאלה" &ndash;"זה לא נוח לי" "זה הדבר היחיד שנוח". "אמא שלך לא תבוא להיות איתך? את לא תסתדרי, תקחי מראש מטפלת" &ndash;"בעלי יהיה איתי והוא מאוד עוזר" "הוא לא יכול לעזור לך, תקחי מישהי". בסופו של דבר נכנעתי ואמרתי על הכל "צודקת, תודה".</li> <li><br /></li> </ul> <p>לפחות הגשתי את הסמינריון האחרון השבוע. גם זה משהו, לא?</p></div>Thu, 25 Aug 2016 00:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14829731http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14829731http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14808651<div align="right" dir="rtl"><p>באחד הלילות הלבנים במהלך השבעה של אח של בעלי אמא אמרה לי שהדבר היחיד שיוכל לתת להוריו נחמה פעוטה זה נכד. אני לא מאמינה שיש דבר בעולם שיכול לכפר על האובדן האדיר של ילדך, שהוא חלק ממך אך הוא גם עולם במלואו והוא שלם בזכות עצמו אבל הוא גם שלך. למרות זאת ידעתי שהיא צודקת. נכד לא יכול להפיג את הכאב, אבל הוא יכול לתת שמחה חדשה, שאולי תהפוך את הכאב לנסבל קצת יותר.</p> <p>&nbsp;</p> <p>כבר באותו שבוע החלטתי שאקרא לבני על שמו, אם הדבר יהיה מקובל על בעלי ועל הוריו. לא כי הוא תחליף לזה שאיננו עוד, ולא כמצבת זיכרון אלא כמחווה של כבוד ושל אהבה אמיתית לאדם שהיה ואולי אפילו מעט רצון שקמצוץ מאישיותו העדינה תדבוק בו. לפני חודש שיתפתי את האיש שלי ברעיון אך הוא דחה אותו מיד, אמר שכל ילד זקוק לשם משלו. שם חדש.</p> <p>אבל אף שם לא נשמע לי מתאים. </p> <p>&nbsp;</p> <p>השבוע אני עומדת בנקודת ציון משולשת, יש לי יום-הולדת, סיימתי את התואר והגעתי לנקודת החצי של ההריון. שבוע 20. אין לי חשק לחגוג אף אחת מנקודות הציון האלו. בסקירה התגלה ממצא שאנחנו לא יודעים אם וכיצד ישפיע על חייו של הילד שלנו, אף אחד לא יודע להסביר לנו או אפילו לתת לנו רמז במה מדובר וכל שנותר לנו לעשות הוא להמתין לתורים ולבדיקות בחוסר מעש ולנסות לא לדאוג מהדברים שאין לנו שליטה ואפילו לא ידע עליהם.</p> <p>ואני לא יכולה שלא לחשוש מהחלטות שאולי נצטרך לקבל. אני מפחדת שזו הסיבה שבגינה אף שם לא נשמע לי מתאים.</p></div>Thu, 16 Jun 2016 10:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14808651http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14808651http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14797269<div align="right" dir="rtl"><p>הסמיכות של יום הזיכרון ויום העצמאות תמיד היתה מובנת מאיליה. אחד לא יוכל להתקיים ללא השני. זה גם מאוד נוח לתחום את כל העצב הזה בזמן ומיד אחר כך לצאת ולחגוג והרי זה מטבע האדם להמשיך הלאה גם מאובדן גדול.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הסמיכות הזו מבלבלת. יש אנשים שמסוגלים לעבור מהר בין מצבי רוח, לעומתם אחרים זקוקים לזמן להתקרר. אני שייכת לסוג השני; קשה לי לסלוח, קשה לי לשכוח וקשה לי להשתחרר מתחושה שרק לפני רגע הציפה אותי גם אם נפתרה הבעיה. אך המעבר בין אבל לחג מעולם לא הפריע לי. כנראה מכיוון שהאבל מעולם לא היה שלי.</p> <p>יום הזיכרון היה סתם יום קצת עצוב עם שירים יפים ברדיו וסרטים מרגשים בטלוויזיה. אהבתי להשתתף בפסטיבל האבל הלאומי מכיוון שהוא באמת וללא שמץ ציניות נוגע ללב וכולנו אוהבים להיות עצובים כאשר העצב לא באמת שלנו. זה כמו שיברון לב, אין כאב יותר יפה ומפרה מזה שנגרם עקב אהבה נכזבת.</p> <p>מאוד קל להיות עצוב כאשר ברקע מתקתק שעון עצר שסופר לאחור עד תחילת החג</p> <p>ואולי זה אפילו לא עצב, וודאי שלא הזדהות כאשר במהלך הטקסים, ההספדים והשירים אנחנו בכלל עסוקים בהשריית פרגית במרינדת יום העצמאות ובחירת פארק לאומי בו נעביר את חג המנגל הקרוב.</p> <p>&nbsp;</p> <p>המציאות בארץ יוצרת מצב בו לפעמים האיזון מתהפך ועבור משפחות רבות הוא לא ישוב. הכאב כבר לא תחום ומוגבל ליממה המוקדשת לחללים. הוא עולה על גדותיו ונשפך מכל הכיוונים בכל ימות השנה וביום הזה הכאב נמצא בשיאו. שיא שמודגש ומוחזר כהשתקפות מכל פינה, כאשר כל שיר ברדיו פתאום נכתב עליו וכל הספד כאילו נושא את שמו. גם מי שמהיר לשכוח ומתקרר מהר יתקשה לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות ולצאת לחגוג. שום זמר במחיר מופקע לא יפיג את הכאב, שום זיקוק ושום תרסיס קצף לא יחליף את העצב בשמחה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>רק הזמן וההבטחה לחיים חדשים מרככים את הקצוות החדים של האבל. אבל יום העצמאות לעולם לא יחזור להיות החגיגה הגדולה שתמיד היה.</p></div>Tue, 10 May 2016 17:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14797269http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14797269http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14795173<div align="right" dir="rtl"><p>"הם באו בלילה, פרצו את כל הדלתות<br>אני לא ראיתי אותם, אני ישנתי ואחותי גירגרה מים בכיור<br>הם נכנסו שלושה אס.אסים גרמנים.<br>הם הסתכלו הרבה בדרכון של אמא שלי, היה לה דרכון פולני, היא היתה פולניה<br>הם שאלו איפה אבא, היא אמרה שהוא במחנה עבודה<br>הם ראו את אחותי מגרגרת וחשבו שהיא מקיאה וכשראו אותי שוכבת על הספה, אפילו מיטה לא היתה לי הם שאלו אותה "מה יש לה?"&nbsp;<br>ואמא שלי אמרה "היא עיוורת"<br>ואחר כך הם הסתלקו<br>אמא שלי העירה אותי ואמרה לי "אנה, תתעוררי, הם לא לקחו אותנו" ואני לא הבנתי מה היא רוצה ממני, רק רציתי לישון.<br>אז מה שאני אומרת זה שלא כולם היו רעים, הם ריחמו עלינו ולא לקחו אותנו"</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>כילדה קטנה הייתי בטוחה שכל הסבים והסבתות הם ניצולי שואה, כי זה מה שידעתי בבית. אך מעבר לזה לא ידעתי.</p><BR><p>מעולם לא דיברו אצלנו על השואה, לפחות לא כאשר היינו ילדים. גם כאשר כתבתי עבודת שורשים בכיתה ז' לא דיברנו על השואה.</p><BR><p>גם כשנסעתי לפולין לא דיברנו על השואה. נסעתי עם שתי רשימות, אחת של שמות והאחרת של בקשות; אבן מאושוויץ', עלה מבית הכנסת</p><BR><p>&nbsp;</p><BR><p>הסכר נפרץ רק כאשר אחותי הקטנה כתבה עבודת שורשים, שברי סיפורים נפלו מפיה של סבתא בדיבור ילדותי, כאילו מעולם לא עיבדה את החוויה והיא עדיין אותה ילדה קטנה</p><BR><p>על הזמן הקצר בו בילתה עם הוריה, על המסתור במנזר וההתחזות לנוצרים, על משפחות האומנה, על עליית הגג הקרה והריקה ששימשה לה כחדר</p><BR><p>על המחלה של אימה באושוויץ' ועל אביה שנגד כל הסיכויים שרד את המחנה, אך לא יכל לצעדות המוות</p><BR><p>ומיד אחר-כך נסגר הסכר והסיפורים נשארו כשברים בדיבור ילדותי והיא לא חזרה עליהם שנית.</p></div>Wed, 04 May 2016 18:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14795173http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14795173http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14787634<div align="right" dir="rtl"><p>"היא מאוד ביישנית"</p> <p>כך תמיד הציגו אותי הוריי. בהתנצלות. ואכן כזאת הייתי, מאוד ביישנית. לא רק עם המבוגרים שצבטו בלחיים והדביקו נשיקות רטובות ומלוכלכות מאודם בגוון חום אלמוג שהיה פופולרי כל כך בשנות התשעים, אלא גם עם בני גילי. תמיד היה לי קשה ליזום משחק ולהתחיל חברויות וכאשר שיתפו אותי הילדים האחרים במשחקיהם זה היה רק בזכות החברה היחידה שלי שלא וויתרה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפני ששיניתי את מסלול לימודי למדתי חינוך והוראה, באחד הקורסים דיברנו על משחקי גיל הגן ועל הדברים שהם מלמדים. כאשר ניסיתי להצמיד זכרונות לרשימה גיליתי שלא שיחקתי מעולם במשחקים שכל ילד אמור לחוות. במקום רופא וחולה שיחקתי לבד בקוביות וכאשר שיחקנו "בית" תמיד נתנו לי את תפקיד <em>האבא</em> ואמרו לי שאני עכשיו בעבודה. זה לא הפריע לי, אולי לא הייתי <em>אמא</em>, אבל זה עדיף בהרבה מלשחק בתפקיד <em>כלב</em>.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אחר כך עברנו דירה לשכונה חדשה ובשכונה הוקם בית-ספר חדש. הזדמנות חברתית מעולה ליצור חברויות חדשות ואפילו להמציא את עצמי מחדש, הרי בבית ספר חדש אף אחד לא מכיר מקודם. אבל ילדים לא יודעים להמציא את עצמם מחדש, זו מיומנות ששמורה רק למדונה ובכיתה ג' כבר לא משחקים סביב ארגז החול, בגילאים האלו משחקים מחניים במגרש. משחק מסוכן לילדה עם משקפיים. אז המשכתי להיות ביישנית, עם המבוגרים שמסביב ובעיקר עם בני גילי. </p> <p>&nbsp;</p> <p>גם היום אני מרגישה בלתי נראית, בדיוק כפי שהרגשתי תמיד. כל חיי הסתובבתי בתחושה שפניי תמיד יהיו לא מזוהים. שאני יכולה להיתקל במסדרון במישהו שלקח איתי קורס רק סמסטר אחד קודם, אולי אפילו החלפנו כמה מילים או אפילו מחברת, והוא לא יזהה אותי. זה יהיה שקר לומר שזה מעולם לא קרה. נכון, לא כולם זוכרים פרצופים, אבל למה רק את שלי?</p> <p><br /><img style="width: 300px; height: 412px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/52/44/17/174452/posts/29025670.jpg" border="0" alt="" /><br /><em>מחשבות, </em>פחם על נייר עיתון, 5 דק'</p></div>Sun, 10 Apr 2016 21:49:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14787634http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14787634http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14682257<div align="right" dir="rtl"><br /><img style="width: 500px; height: 683px;" src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/52/44/17/174452/posts/29011570.jpg" border="0" alt="" /><br /><br /></div>Tue, 01 Mar 2016 21:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14682257http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14682257http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14631214<div align="right" dir="rtl"><p>בשבועות האחרונים עובר פה בישרא גל של מחשבה על בלוגינג ופרטיות. חלק מהגל בעקבות הכתבה שפורסמה על ישרא, חלקו נסיונות החייאה או תקוות להחייאה וחלקו פרטי ואישי יותר. הגל לא פסח עלי, למען האמת הוא נשבר לי בפנים והתיז אותי איתו לחוף החרדה הפרנואידית והקנאה לפרטיות. כשחשפתי את פני חשבתי שהאתר הזה נטוש והוא אכן כזה, אך בשבועות האחרונים מסתובבת פה תחושה של חשיפה (אולי זה רק בראש שלי). מילה פה, בלוג חדש שם, כינוי מחשיד שכתוב שחור על גבי לבן בדף הראשי; כל אלו יוצרים סדק באשלית הפרטיות והאנונימיות. זה כמו להשתזף בעירום על הגג ואחר כך לראות בבהלה משקפת על אדן החלון של השכן. כשהתחלתי לא חשבתי שיש סיבה להסתתר וייתכן שבאמת אין כל סיבה והמשקפת נועדה בכלל לצפיה בציפורים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>רוב הבלוגרים שאני קוראת הם אנונימיים, אפשר להגיד בעצם שכל הבלוגרים שאני קוראת הם אנונימיים אך יש שהסירו את המסכה בפניי, ויש שהכרתי עוד קודם. ואני מאמינה שאחוז גבוה מתוכם ובכלל מאוכלוסיית ישרא הם תושבים חוזרים, ממש כמוני. האמת, לא רק שאני תושבת חוזרת, זה אפילו אותו הבלוג שנפתח אי שם בגיל 14. לפניו היה עוד אחד אבל אני לא מוצאת אותו. אז לכולם היה בלוג. האתר הזה שקק חיים והקהילה שפרחה פה לא תשוחזר בשום פלטפורמת בלוגים אחרת. גם היום כאשר האתר ירד מגדולתו עדיין יש פה קהילה מיוחדת, כנראה כי כל חבריה זוכרים את הקהילה שהיתה פה פעם. לכל חברי היה בלוג. אף אחד מהם כבר לא פעיל, אבל נעים לטייל באלו שלא נמחקו. בין החברים שלי (ואולי באופן כללי בישרא של אותה תקופה) היה נהוג בלוג רשמי ובלוג סודי. את הבלוג הרשמי כל החברים הכירו, הוא לא היה מקום פרטי לשפוך בו מחשבות או סודות. הבלוג הסודי היה כמשתמע משמו אנונימי לחלוטין. כמובן שכולם כל הזמן גילו את הבלוגים הסודיים של כולם והם נפתחו ונסגרו חדשות לבקרים.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפעמים כדי להבטיח קצת פרטיות היו הופכים את הבלוג לבלוג פרטי. אף פעם לא הבנתי את הרעיון של בלוג פרטי, אלו שני מושגים שסותרים אחד את השני. אם אתה רוצה בלוג פרטי אז תכתוב יומן, אין פרטי יותר מזה אני מבטיחה. ואם הבלוג פרטי אבל לכל חבריך יש הרשאה אז הוא כבר לא פרטי. כן, זה נועד למנוע כניסה של גורמים ספציפיים, אבל זה מונע גם כניסה של עיניים חדשות שיכולות לשפוך אור על בעיה, או לתת בדיוק את העצה הנכונה. לפעמים דווקא אלו שרחוקים מאיתנו יכולים לראות אותנו הכי בבירור.</p> <p>הדבר שהכי לא מובן לי בבלוג פרטי זה מי נכנס ומי לא. מי יעיז לשלוח בקשה להכנס לרשימת האח"מים. אני בהחלט לא. גם כאשר חבריי הפכו את הגישה לבלוג לפרטית ובמיוחד כשבלוגים שאהבתי לקרוא הפכו פתאום לפרטיים. האם יש קרבה כלשהי שמקנה לך את הזכות לבקש הרשאה? זה תמיד נראה לי כמו דבר מאוד לא מנומס לעשות: להתחפר בתוך היומן של אדם שבדיוק החליט לשים עליו מנעול.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עכשיו אחרי הבהלה שגרמה לי למחוק את פרצופי מעל פני הבלוג אני מבינה קצת יותר את הצורך בשליטה על מי יכנס ליומן האישי שלי, אבל בגלל התפיסה שתיארתי בפסקה הקודמת עדיין מקננת בראשי השאלה - &nbsp;מי יבקש הרשאה?</p></div>Sun, 14 Feb 2016 21:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14631214http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14631214http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14588811<div align="right" dir="rtl"><p>היום הראשון של החודש הוא יום הפיכת המזרונים. גרנו בסך הכל בשתי דירות, בעלי ואני. הדירה הקודמת, דירת סטודנטים בהגדרה, הכילה את כל הריהוט הנחוץ אך היתה קטנה מאוד. כשהחלטנו להרחיב את המשפחה עברנו לדירה הנוכחית הגדולה יותר, אך הריקה. נאלצנו לקנות הכל. בין היתר קנינו מזרון ומזרון יש להפוך מדי פעם. החלטתי שהראשון בחודש יהיה יום הפיכת המזרונים ומסורת חייבים לקיים אז על הדרך גם החלפתי מצעים ובעודי מחשבת איזה צד של השמיכה הוא הרחב חשבתי על השמיכה שלנו ואיך היא הגיעה אלינו. יש לנו שלוש שמיכות בסך הכל. שתיים שהגיעו איתנו, כל אחד מבית הוריו ואחת שבה אנחנו משתמשים. זו בעצם לא באמת שמיכה אלא כרבולית. כן, אנחנו ישנים עם כרבולית וזה נחמד מאוד, היא קלילה אבל מחממת, צמרירית ורכה. החיסרון היחיד שלה הוא שהיא כמעט מרובעת ולכן קשה כל כך להחליט מה החלק הרחב. קיבלנו אותה כמתנה לחתונה. כרבולית. מתנה לחתונה. נכון, קיבלנו גם מגבת יחד איתה ואולי שטיח אמבט והכל ביחד לגמרי הגיע למחיר של מנה בחתונה רגילה. אבל עדיין. כרבולית. מתנה אחרת כללה סט של 6 מגבות. שתי מתנות אחרות היו מפות שולחן (שגם היום, שנתיים אחרי עדיין ארוזות). בסוף הצלחתי לדחוס את הכרבולית לציפה (קיפלתי את השארית) אבל המחשבות על החתונה נשארו.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לפני כמה חודשים התחלנו רשמית את עונת החתונות. לא, לא התקופה שבין יוני לספטמבר שבה מתקיימות החתונות היקרות ביותר. אני מדברת על הגיל. הגענו לגיל שמתחילים להתחתן. סנונית ראשונה לעונת החתונות היתה החתונה של עכברה שללא ספק היתה החתונה הכי כיפית שהייתי בה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שלא הייתי סתם מוזמנת לחתונה שמושיבים באיזה שולחן מאחור עם הדוד שלא אוהבים והחתול של השכנים שלא נעים לא להזמין. הפעם היינו חלק משולחן החברים. השולחן הארוך הזה שמשתכר כבר בקבלת הפנים, עושה המון רעש ומרים את כל החתונה. שהחברים בו כל כך שיכורים שהם ממשיכים לרקוד גם אחרי שהדי ג'יי כבר הלך הביתה. לא עבר יותר מדי זמן ועוד זוג חברים קרובים צעדו אל מתחת לחופה. הפייסבוק מתריע כמעט בכל יום על אירוסין של מישהו שלמד איתי, או מישהי ששרתה איתי בצבא, מדי פעם מופיעות גם תמונות של איזו כלה שכמעט לא ניתן לזהות מתחת לאיפור. ממש מבול של חתונות.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אנחנו התחתנו מוקדם מדי, רחוק מדי מהמסה העיקרית של חברינו. נישאנו בטקס אזרחי ופרטי. רק אנחנו, ההורים והאחים שלי. ההורים לחצו שנערוך מסיבה, אבל לא הרגשנו שאנחנו צריכים להוכיח למישהו שאנחנו ביחד. החלטנו להימנע מההוצאה הכלכלית שכרוכה בחתונה בארץ וגם לחסוך לחברים שלנו, שלפני שנתיים היו כולם סטודנטים תפרנים, את הקנס שהוא מתנה לחתונה. וזה הדבר שמעצבן את אמא שלי. עכשיו, כשרשמית התחלנו את עונת החתונות אנחנו מוזמנים ללא מעט אירועים. המתנות האלו הן הוצאה לא קטנה. בדרך כלל כשמביאים צ'ק לחתונה יש ציפיה "לקבל חזרה" באירוע שלך. לנו אין את זה. כי לא נהוג לתת מתנה ובפרט מתנה בצורת כסף אם לא היה אירוע. אותי זה פחות מטריד. המתנות שאני מעניקה מגיעות מתוך הרצון לעזור לחברים להתחיל את חיי הנישואין שלהם ברגל ימין ולא בחובות. אבל לא כולם רואים את זה ככה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>לאמא שלי אין הרבה חברות, אך המעט שיש לה הן חברות טובות מאוד. הן שומרות על קשר למרות המרחק הגיאוגרפי ומדברות בטלפון כל שבוע. יש לה חברה אחת טובה במיוחד שלחתונת בתה הבכורה אמא שלי עשתה מאמצים אדירים להגיע. החתונה כמובן היתה במרכז הארץ ואמא שלי, כעצמאית שאין לה ימי חופש נאלצה לסגור את העסק שלה ליומיים. חוץ מההפסדים היו כמובן הוצאות. הנסיעות, הבגדים וכמובן המתנה &ndash; צ'ק שמנמן. עוד לא יצאה השנה וכבר הגיעה &nbsp;הזמנה לברית. הפעם אמא שלי החליטה לוותר על הנסיעה, אך שלחה סכום מכובד. עוד שנה עברה וברית נוספת כבר תוכננה. הפעם הצ'ק היה פחות שמנמן, אך עדיין נשלח. הרי להתעלם אי אפשר ובעזרת השם בקרוב הכל יוחזר. הרי הם משפחה אמידה מאוד, ובודאי שהם זוכרים היטב כמה כתבנו ובאיזה מועד. אבל אני קילקלתי את התוכניות ובגלל שלא ערכנו מסיבה לא קיבלנו מתנות.</p></div>Mon, 01 Feb 2016 17:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Strawberry Gashes)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=174452&blogcode=14588811http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=174452&blog=14588811