<?xml version="1.0" encoding="windows-1255"?><rss version="2.0"><channel><title>לילות אוגוסט חמים-קרים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868</link><description>I בשמ אשלק איק רןדל</description><language>he</language><copyright>Copyright 2026 Golden Slumbers. All Rights Reserved.</copyright><image><title>לילות אוגוסט חמים-קרים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868</link><url>http://www.gravatar.com/avatar.php?gravatar_id=fe7dca3671d62c4060f8c4b9d9d635aa&amp;size=32</url></image><item><title>אמצע הלילה.</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9381932</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;

 השעה, אני לא יודעת מה המשמעות של השעה בכלל, והכמו, הוא כמו מה.
במוקדם או במאוחר המיטה נהיית לחרב מתהפכת. ובמקום אל המחברת או ספר אני נפנית אל המסך. אין לי דחף או כוח לדובב את עצמי, היומן הוא כמו ספר הסברים. ואין לי מקום להתמלא בסיפורים אחרים. רק חילוף נוזלים: אני מוסרת ובהתערבלות כלים מקבלת, ואין נגרע.

 ומול המסך, בלי שיחה,רק להתבונן בעצמי מהצד. לייבש את עצמי מזה עד שאתעלף. 

 משהו מהשכרות של שישי בלילה נמשך עד היום. הייתי חסרת מעצורים לגמרי בבית הספר, ובאינסטינקט, די קולעת. מהלילההרגשתי כאילו נמסה לי הבטן. כולי עודף. משהו בוער שנאסף. זורם, לפי הרפואה הסינית, בליחה, בריחות, בחוסר היכולת לישון. שלוש בלילה עכשיו.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Mon, 16 Jun 2008 02:45:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9381932</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=9381932</comments></item><item><title>תשובה לאיזו שאלה, ועוברת תקופה</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9376253</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;

נדמה לי שזה היה ברגע - 
שהמדריך התמיד-חש-בנוח ענה לטלפון בתחנה המרכזית, ועזר לחבר שלו שרצה לפנות לקב&quot;ן, ברשימה קצרה והחלטית של עצות, הרבה &quot;שמע אחי&quot; שלכאורה באים תמיד בנוח.
משהו מההבנה לגבי האדם השלם שנח מתחת לחזות החיצונית, משהו שזורם מתחת לפני השטח אצל כולנו.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sun, 15 Jun 2008 12:49:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9376253</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=9376253</comments></item><item><title>&amp;quot;</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9368513</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;לא יכולתי לגעת בשירה בהתחלה. בתקופה ההיא, הימים מורטי העצבים. היא הייתה פשוט חזקה מדי.
 אחותי הסתובבה בבית כמו גולם, עוצרת באמצע מילים מדי פעם, לוחשת לנו תוכניות מסודרות בסגנון הבדוי המדהים שלה. מספרת סיפורים. יכולתי לראות איך העט חסר לה ביד כשהיא מוללה את מפת השולחן. ג&apos;רארד חיבק אותה מאחור. היא לא הסכימה לקרוא לו אורן, כמו תמיד, והשמות של העיר נשמעו זרים על לשונה.
 היא לא הפצירה בי שאגע בשירים שלי. למרות, שהם יכלו להיות הגשר. אל מה שנלקח מאיתנו. אל מה שאיבדנו. אל מחוץ, אל תוך, הבית בו היינו כלואים.
 לפעמים לא יכולתי לסבול את המבטים שלה. רציתי פשוט לשבור דברים. פעם כמעט ריסקתי אגרטל קרמיקה כחולה. צלילי גיטרה נשמעו מבעד לחלון, וקולות טרובדוריםמהשוק. בלי השירה הרגשתי כמו גיצים זוחלים עלי, עוצמה כלואה דפוקה בפנים, מגרדת את העור. גבר-אשה שהולך בי בפנים. לפעמים הכל הפך לעצבנות בלתי נסבלת. ליה הייתה אומרת שקוראים לזה פי-אמ-אס במקומות אחרים, אומרת וצוחקת בעצב, מרימה כוס מים לנקוש ביין שלי. רציתי לרסק לליה את הפרצוף.

 ראיתי את אחותי מורידה פנקס מהמדף באחד הלילות, כשלא נרדמתי. פנקס שלי. ר&lt;/div&gt;</description><pubDate>Sat, 14 Jun 2008 02:32:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9368513</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=9368513</comments></item><item><title></title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9349013</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;זמן אוויר עובר בדם כמו נשימה.
ההתמכרות לטלוויזיה
אומר העיתון, אומר הלב
חזקה יותר מהרואין.

צורות מתחלפות. זכרונות קיץ מוזרים.
הקלה פתאום.
רסקולניקוב מניף גרזן ברזל אדום
&quot;את עצמי הרגתי&quot; רקכדי להעז

ידיו של הזמן חמות
דם פועם בהן
בחיבוקו הוא לא עוזב לשום מקום
והתשוקה בוערת מהבטחה, תמיד לנסוע רחוק, לעולם לא לנסוע רחוק מדי

הסחות דעת: עיתונים, סיפורים, 
מסכים
לימודים
כלמיני

כשהכל מכעיס פתאום - &quot;את עצמי רצחתי&quot;
ראש סחרחר ממאבק ואבק.
לא מעניין אותי איך אפשר לשכוח שפות
(אפשר: באור ומים קרים. בפשטות רבה.)
מעניין אותי על מה בא הסחרור להגן. השד ממרק חרבותיו.
מעניין אותי מול מי חתירה נגד הזרם.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Tue, 10 Jun 2008 22:27:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=9349013</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=9349013</comments></item><item><title>העולם מרגיש ממשי בידיי</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8933235</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;
במידה בה ממשיים סביבי אנשים אחרים.
האהבה ממשית. והנוכחות הזרה חיה. כל כך לעומק.



אני אגיב על התגובות לפוסטים במוקדם או במאוחר&lt;/div&gt;</description><pubDate>Fri, 04 Apr 2008 01:59:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8933235</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=8933235</comments></item><item><title>כיסאות וסדינים</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8885449</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;[אחרי זה - http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=346488&amp;amp;blogcode=8884388]



אנשים באים אל הרחוב מהמקום של הנפש
גלוחי ראש. נקיים. מתוך מנוחה

יושבת על המיטה ומסרקים לאט אתשערי כמו ילד

ובחוץ אומרים תחתמי כאן. תחתמי כאן.
חותמת
על טפסים, צווי גיוס, דחיות גיוס,
אנשים חותמים על שולחנות, על עצים
על מרצפות חדר הרחצה שבו אמא שטפה אותם וקרצפה
ולכל מברשת שיניים היה בית.

להמתח על הספה אחרי יום ארוך ולעצום עיניים
מישהו יגיד שאני רק מדרדרת עם הזמן

לרצות, בכאב קצת דוקר, עמום, לא מובחן,
מונח בתוכי, מכורבל בנסיעות אוטובוס, יושב יציב בבטן של אדם אחר
את המקום של הנפש,
מקום להניח בו את הראש,
בו בני האדם הם בני אדם והם רואים זה את זה
החדרים לבושים בווילון, בריבה ובפרח
ולכל דמעות והשיער שנאספים ביום כמו מטבעות עודף
ישמזרן לישוןבו במנוחה

&lt;/div&gt;</description><pubDate>Wed, 26 Mar 2008 19:22:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8885449</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=8885449</comments></item><item><title>I remember names and faces</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8761312</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;
and to who they belong


הכי כיף היה דווקא לשבת לראות אותה מעשנת. נשענת קדימה על הספה בדירה, אנושית. ואותי נפתחת ומרגישה על הספה האדומה עם החלון והלכלוך התל-אביבי טוב יחד ואהובה.


אברך יותר על האהבה האדירה שבחיים שלי.
אין פחד. כשהפחד שימש כשריון הגנה, המקום המפחיד ביותר הוא המקום בו הפחד נעלם. האהבה היא קפיצת ראש אל תוך בן אדם אחר. אני יכולה לבכות את זה, להרגיש את האדמה מתחת לרגליים, את היופי האדיר, יותר להניח להיות, לחיות את זה.&lt;/div&gt;</description><pubDate>Thu, 06 Mar 2008 01:00:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8761312</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=8761312</comments></item><item><title>בתוך יום אחד</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8755597</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;

אנשים שהתאבדו עוד כשהם היו ילדים
ומאז המשיכו לחיות, להסתובב בין שולחנות, בין חברים של חברים
אנחנו נפגשים ברכבת.
זה מוזר, שכמו מוזיקה שנוצרת, מתגלגלת שיחה.


 הפנים שלו נראות שונות. עדיין יש מחסום בתוכי, שכאילו חלילה לא יגע בי היומיום. לא יחלחל. מה יקרה אם יחלחל.
אני לא חושבת אז על ההתרגשות מול הילד הקטן (שיחקנו עץ או פלי קבוצתי בחצר) שרצה להיות חבר שלי, ופתאום עמוק בלי לומר לו רציתי להיות גם חברה שלו. במידת מה חלקנו את זה בחיוך אז. כשהוא ביקש ממני היה כמובן כבר מאוחר בשבילו. לפעמים הייתי חושבת מה היה קורה אם הייתי אומרת כן (היה נהדר אם הייתי אומרת כן), אבל לא הייתה הדרך היחידה בה יכלו הדברים ללכת.

 אתמול אני הולכת על המדרכות וחושבת להתקשר לחברה הכי טובה שנפרדתי ממנה. אולי הפעם החברים שלה מהצופים לא יפחידו אותי. אז - אני הייתי בצופים והיא לא וניסו לעודד אותה להצטרף. אם נשב, בבית קפה, נגיד, או יותר אנחנו - בגן ציבורי. וודאי תהיה מבוכה. ואולי אז נוכל ליפול שוב אחרי דמעות ונמשים אל האהבה הגדולה הזאת.

כמה שעות.
עוברות
כמה שעות.
המורה לתנ&quot;ך אומרת משהו שמעורר בי איזו השראה&lt;/div&gt;</description><pubDate>Wed, 05 Mar 2008 00:58:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8755597</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=8755597</comments></item><item><title>בואי נעשה רגע תרגיל:</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8744098</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;

לקבל את החיים שלך כמו שהם.


מרץ שמח 
מה שלומכם?&lt;/div&gt;</description><pubDate>Mon, 03 Mar 2008 08:57:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8744098</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=8744098</comments></item><item><title>All you need is love</title><link>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8668905</link><description>&lt;div align=&quot;right&quot; dir=&quot;rtl&quot;&gt;

עולה על גדותיי.
כל הריכוז שבעולם
כדי לא לנזול, כמו פצוע האופנוע, על הרחוב ובכביש
למהול לערבבולמזוג
במנות קטנות&lt;/div&gt;</description><pubDate>Tue, 19 Feb 2008 23:06:00 +0200</pubDate><author>Goldensand@walla.co.il (Golden Slumbers)</author><guid>http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=170868&amp;blogcode=8668905</guid><comments>http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=170868&amp;blog=8668905</comments></item></channel></rss>