http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405Too young to hold on and too old to just break free and runheCopyright 2026 october.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405http://f.nanafiles.co.il/upload/12006/IsraBlog/163405/misc/4790418.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=8552467<div align="right" dir="rtl"><P><EM>&nbsp; כבר כמעט שנה, ונדמה שהתרחקנו עוד יותר&nbsp;מאז </EM><A class=blog href="http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&amp;year=2007&amp;month=5&amp;day=0&amp;pagenum=2" target=newWin><EM>הפעם האחרונה שכתבת לי.</EM></A></P> <P><EM>אני יודעת שקצת מוזר שפתאום אני נזכרת בתקופות שהיינו אנחנו, אבל נדמה שהכל היה יותר טוב כשהיית איתי.</EM></P> <P><EM>זה כבר שנים שאני מתעקשת להתרחק כי אני יודעת, יודעת, יודעת שבכל פעם שאסתובב אלייך זה יהפוך ליותר קשה,</EM></P> <P><EM>&nbsp;שאולי בפעם הבאה שאזכר בך אני לא ארצה לחזור [ואת אף פעם לא הבנת למה אני תמיד מתעקשת].</EM></P> <P><EM>&nbsp;</EM></P> <P><EM>&nbsp;&nbsp;זה בטח&nbsp;נראה לך קצת מוזר שאני כותבת&nbsp;דווקא עכשיו, בתקופה כזאת שכל מה שאני רוצה זה שיהיה כבר יותר טוב,&nbsp;אבל העובדה שפתאום אני שותפה לכל כך הרבה דברים הופכת אותי לאחת שיודעת&nbsp;המון&nbsp;ושרוצה קצת מנוחה. את הרצונות האלה, ילדונת, רק את יכולת להגשים לי; עם הקסם המתוק והתמים שלך, עם יכולת השכנוע לעשות כל כך הרבה דברים בלי לחשוב מה יהיה בעתיד ועם האמונה שחלומות מתגשמים. </EM></P> <P><EM>~;~;~;~</EM></P> <P><EM><FONT size=1>ראיתי השבוע עוד סרט שאמר שפנטזיות צריכות להיות לא ריאליסטיות כי בשניה שמשיגים אותן, אי אפשר לרצות אותן יותר*. בעניינים כאלה אני תמיד נזכרת בלילות אחרי ימים שלמים עם בילויים איתך, כשעדיין היו מהדהדים לי בראש כל הדברים החכמים שאמרת לי. היית מזכירה לי להאמין בעצמי [גם אם זה אומר שאני אצליח לעשות גלגלון] ואומרת לי שאני אהיה הכי טובה שאני יכולה, בלי לחשוב מה יגידו או כמה החברה שלי מציירת יותר טוב. אמרת לי שהחלומות שלי יוכלו להתגשם עם קצת מאמץ, ואני האמנתי, אפילו שהחלום הכי גדול&nbsp;שלי באותה תקופה היה להגיע לאולימפיאדה. </FONT></EM></P> <P><EM>~;~;~</EM></P> <P><EM><FONT size=1><FONT size=2>&nbsp; היום, אם ארצה להגשים את אחד החלומות שלי, אני אצטרך לעזוב את בית הספר והחיים הלא-ממש-טובים שלי ולסוע למקום שאני שייכת. את יודעת? חברה פעם אמרה לי שיש לי נשמה של אמריקאית, ולפני כמה שבועות אמרו לי שאני לא שייכת למדינה הזאת. באותם רגעים לא הייתה מישהי מאושרת ממני, כי אני תמיד טוענת ש, כמה מדאיג שזה ישמע, אני לא נולדתי במקום הנכון ושאני לא מתחברת לעובדה שאני ישראלית. פעם לא הייתי חושבת על זה, כי את היית מעסיקה אותי בעניינים שהיו נראים כל כך חשובים, שלא יכולתי ולא ידעתי שיש עולם גדול בחוץ.</FONT></FONT></EM></P> <P><EM></EM>&nbsp;</P> <P><EM>&nbsp; לפעמים כשממש קשה לי עם העובדה שכבר גדלתי&nbsp;אני מסתכלת על סרטי דיסני ושומעת את הכבש השישה עשר בלופים [ועכשיו זאת תקופה קשה אז אפילו הפלאפון שלי מצלצל&nbsp;'צרצר מצרצר צירצורו שר, לילה טוב']. אם הייתי יכולה אפילו הייתי הולכת לגן השעשועים הקרוב ומתנדנדת עד&nbsp;שהברזל ישמיע חריקות, אבל הרגליים לא יסחבו אותי עד לשם.&nbsp;</EM></P> <P><EM></EM>&nbsp;</P> <P><EM>&nbsp; נהיה קצת מאוחר, אני בטח גוזלת מזמנך היקר ממילא.</EM></P> <P><EM>&nbsp; הכל עניין של תקופות, אמרת לי פעם,</EM></P> <P><EM>&nbsp; אבל,</EM></P> <P><EM>&nbsp; אפשר גם לחזור?</EM></P> <P><EM></EM>&nbsp;</P> <P align=left><EM><FONT size=1><STRIKE>the life of david gale, 2003*</STRIKE></FONT></EM></P></div>Sat, 02 Feb 2008 11:37:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=8552467http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=8552467http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=8317769<div align="right" dir="rtl"><P align=justify>קצת לפני שלוש אחר חצות, עם עשרים וחמש&nbsp;דקות שינה ועשרות הודעות 'מזל טוב'. כולם ישנים ואני כבר במקלחת, סידורים אחרונים ויוצאים לדרך. זה היום שלי, ומכל השירים בעולם משמיעים ברדיו את השיר שמסמל בשבילי כל שמץ של תקווה.&nbsp; אין תורים, כולם מחייכים&nbsp;ולמרות שנורא עייפים מחזיקים מעמד. אני בטרמינל, שש וחמשעשרה לפנות בוקר, קוראת מכתבים&nbsp;ולא מפסיקה להתרגש. &nbsp;</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>החיוך לא יורד לי מהפנים והגשם שיורד לא יכול לעצור את השמש מבפנים. אני מפחדת לצלם, כי גם התמונה הכי טובה לא תהיה תואמת למציאות החלומית הזאת. אני מפחדת לחשוב, כי כל שניה שתתבזבז פה לא תחזור ו, לעזאזל, אני רוצה לנצל את ההליכות הארוכות בפורטה מג'יורה כמה שאפשר. מוזר, יותר נכון, כי פחד היא לא המילה המתאימה, בטח לא ביום הולדת אפרורי ואירופי שכזה. מוזר פה בצורה הכי טובה בעולם. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>אני יושבת באוטובוס שמגיע לשומקום, מציירת לעצמי בראש תמונות&nbsp;ומבטיחה לעצמי שאני לא אשכח אף רגע, אפילו לא קטן.&nbsp;</P> <P align=justify>לא אשכח את הילדה שחגגה יום הולדת באיטלקית במטרו, את השיכור ברחוב השלוליות,&nbsp;את היהודי&nbsp;ברחבת הקוליסאום והסנטה ששימח ילדים. אני אחזיק חזק, ותחזיקו אותי גם אתם, כדי שלא אתפוצץ מרוב סיפורים על פסלים שקורצים בגלל ה'לאקי פני' שמצאתי ועל כמה&nbsp;שהיפנים יפים. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>זה קצת מצחיק, כי אפילו לשניה אני לא מתגעגעת לארץ ולא לפלאפון ולא למחשב. למרות שקצת מתבקש לבדוק הודעות יוםהולדת באינטרנט קפה בפיאצה הקרובה ובזמן הזה גם לספר על הספיידר פורק שלא מפסיקים להשמיע בטלויזיה במלון.&nbsp;ואם כבר&nbsp;מלון, אז&nbsp;בדרך אני אספר למי שיהיה מוכן לשמוע&nbsp;שמקבלים פה קפה מצוין בחינם&nbsp;ושהאור נדלק כשיוצאים מהחדר. מגניב פה נורא וממש לא קריר- למרות מה שהולך בחוץ.&nbsp;&nbsp;אני לא מתגעגעת בכלל, ובטח גם לא ממש&nbsp;מתגעגעים אליי, &nbsp;כי כבר רגילים שאני נעלמת לזמן מה. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>כשאני ממצמצת אני עדיין רואה אנשים יפים שמתלבשים כמו בסרט, כשאני אוטמת את האוזניים ממש חזק אני עדיין שומעת&nbsp;מבטא&nbsp;חותך&nbsp;ומקסים, כזה שמבטיח שתהיה פעם הבאה [ובפעם הבאה אני יותר ממקווה שתבינו כשאגיד שאני באמתבאמת חייבת אוויר של חוצלארץ ובבקשה, אל תזכירו לי את זה שאני משוגעת].&nbsp;</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>זה מן סוף של מסע, כי כשנגיע&nbsp;לתחנה האחרונה כבר תהיה תחושה יותר מדי&nbsp;מוכרת של&nbsp;אוויר ישראלי. אני יושבת ברכבת מצוירת מבחוץ, מגישה כרטיסים לשומר שנראה כאילו יצא מסרט מצויר ומריצה את שלושת הימים האחרונים בראש. בכל איש יש משהו יפה, אם אלה העיניים כמו של ההוא ממזרקת המשאלות או החיוך המתוק של הבחור שחילק שי לכריסטמס ממש לפני שעזבנו. פתאום אני מתחילה לשיר ומזלם של האחרים שישבנו בקרון מבודד. קירות גרפיטי אין סופיים ובניינים שנותנים תחושה של ניויורק. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>כשאני אהיה גדולה אני אגור באירופה, ככה שהבית ירגיש לי כמו חו"ל,</P> <P align=justify>עד אז אני ממשיכה לחלום ולהאחז בשאריות היופי כשאני עוצמת עיניים. </P></div>Mon, 31 Dec 2007 13:31:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=8317769http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=8317769http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7562426<div align="right" dir="rtl"><P>אוקטובר נכנס והדבר היחידי שאני רוצה לעשות הוא לשמוע את השיר המתבקש. האוזניות לא עובדות,&nbsp;ואני יכולה להוסיף את העובדה שמתחילת החופש לא יצאתי מהבית ככה שהכל ביחד יוצר מתח&nbsp;אחרי המון זמן שלא. לפעמים אני צריכה את זה, ואולי בשביל הזמנים האלה שווה להכין מן רשימה כזאת של רגעים כדי שנוכל להבין שהחיים האלה באמת שווים ושאסור לבזבז אותם בציפיה. </P> <P>&nbsp;</P> <P>כשמקבלים <STRONG>חיבוק אמיתי</STRONG>, </P> <P>כששומעים את <STRONG>השיר האהוב</STRONG> ברדיו,</P> <P>כ<STRONG>שצוחקים</STRONG> <STRONG>בלי סיבה</STRONG> ובלי שאף אחד יבין,</P> <P>כשמסתכלים ב<STRONG>אלבום תמונות </STRONG>ישן ו<STRONG>נזכרים</STRONG> בתקופות הכי טובות,</P> <P>כשבחוץ&nbsp;<STRONG>גשום</STRONG> ו<STRONG>מתכרבלים</STRONG> מתחת לשמיכה,</P> <P>כשהולכים על ה<STRONG>חוף</STRONG> ורואים את ה<STRONG>שקיעה</STRONG>,</P> <P>כשנמצאים ב<STRONG>טבע</STRONG> והלב מתרחב,</P> <P>כשיושבים&nbsp;ו<STRONG>מדברים</STRONG>&nbsp;על כלום עם מישהו <STRONG>קרוב</STRONG>,</P> <P>כשלא <STRONG>תכננת</STRONG> ופתאום אתה מצליח <STRONG>לנצל</STRONG> כל רגע ורגע,</P> <P>כשמרגישים שהפעם <STRONG>באמת הצלחת</STRONG>,</P> <P>כשמבינים <STRONG>בדיחות פרטיות</STRONG>,</P> <P>כשמרגישים <STRONG>מיוחדים</STRONG>,</P> <P>כש<STRONG>מתגברים</STRONG> על ה<STRONG>פחד</STRONG> הכי גדול,</P> <P>כש<STRONG>מוקפים</STRONG> באנשים שבאמת <STRONG>אוהבים</STRONG>,</P> <P>כש<STRONG>נפגשים</STRONG> עם&nbsp;מישהו יקר במקרה,</P> <P>כשהכל, לשם שינוי, הולך <STRONG>כמו שתכננת</STRONG>,</P> <P>כשמקבלים <STRONG>מחמאה</STRONG> <STRONG>מ</STRONG>בן אדם <STRONG>חשוב</STRONG> לך,</P> <P>כשנותנים <STRONG>מחמאה</STRONG> <STRONG>ל</STRONG>בן אדם <STRONG>חשוב</STRONG> לך&nbsp;ורואים שהוא באמת <STRONG>שמח</STRONG> לקבל אותה,</P> <P>כשכולם סביבך <STRONG>מאושרים</STRONG> ואתה <STRONG>חלק</STRONG> מהאושר שלהם,</P> <P>כש<STRONG>אוהבים</STRONG> באמת,</P> <P>כשמגשימים <STRONG>חלום</STRONG>,</P> <P>&nbsp;</P> <P><STRONG>והרגע הזה שאתה מבין שלא התבזבזת, שבאמת יצא ממך משהו.</STRONG></P> <P>&nbsp;</P> <P align=left><FONT size=1>[זה באמת עשה לי טוב,&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;</FONT></P> <P align=left><FONT size=1>תנסו גם אתם להכין רשימה כזאת פעם]</FONT></P></div>Mon, 01 Oct 2007 02:08:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7562426http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=7562426http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7358392<div align="right" dir="rtl"><P align=justify>השנה הזאת, יקרים שלי, הולכת להיות הכי טובה בעולם. בעצם, אם אני אחשוב על שנות ההתבגרות שלי&nbsp;בעוד עשר שנים&nbsp;אני לא&nbsp;בטוחה שאזכר בה, אבל היא תהיה מיוחדת. זאת החלטה פנימית שיכולה לשנות סדרי עולם אם רק מאמינים, ובכלל, אין לי סיבה לפקפק בזה. גם בשנה שעברה היו לא מעט סיבות שיכלו להרוס לי אבל פשוט לא אפשרתי לזה לקרות. אתם מבינים, כולם מחפשים במקומות רחוקים אחרי האושר ואני פשוט הבנתי שהוא ממש מתחת לאף שלי. אני משערת שלרוב האנשים זה קורה ואני מוכנה לתת לזה מקום אצלי גם אם זה אומר שאני לא אהיה עורכת דין מפורסמת כשאגדל.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>החופש היה הכי מדהים בעולם, כמעט ואין לי מילים לתאר כמה כיף עשיתי. התקרבתי לאנשים ושמחתי ברוב הרגעים. כשהיו הזדמנויות לבלות ניצלתי אותן עד הסוף ואפשר להגיד שהוא היה אחד הטובים. קימאמה באמת עושה לי הרגשה מצוינת. הוא ממלא לי את החופש ונותן מן טעם של עוד כל פעם מחדש. באמת שאין לי כוח שהחופש ייגמר. השיחה עם רפי בערב של יום חמישי כאילו סגרה לי את התקופה המדהימה עם כמה משפטי מפתח שאני לא אשכח ככ מהר.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>וזה לא שעשיתי יותר מדי, פשוט הספקתי מה שרציתי, אולי טיפה מעבר. זה ישמע לכם טיפשי, אני חושבת, אבל קשה לי להאמין שהשתנתי מקצה לקצה בזכות הדבר הזה שנקרא אנשים. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=center><IMG src="http://img240.imageshack.us/img240/5364/s6143305418542709297ju9.jpg">&nbsp;<IMG src="http://img240.imageshack.us/img240/7873/s6143305418544435375zb7.jpg">&nbsp;<IMG src="http://img240.imageshack.us/img240/8736/s6143305418544466003kh9.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-541.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v108/86/30/614330541/s614330541_854458_8563.jpg"></P> <P align=center><IMG src="http://photos-541.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v108/86/30/614330541/s614330541_854462_9431.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-541.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v108/86/30/614330541/s614330541_854469_915.jpg">&nbsp;<IMG src="http://img119.imageshack.us/img119/2446/s721447792227052930hz1.jpg">&nbsp;<IMG src="http://img119.imageshack.us/img119/9370/s6311604439441608777hd0.jpg"> <IMG src="http://photos-443.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v111/136/17/631160443/s631160443_944477_3933.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-443.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v111/136/17/631160443/s631160443_944119_7863.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-185.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v108/29/125/628819185/s628819185_103731_7376.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-443.ll.facebook.com/photos-ll-sf2p/v111/136/17/631160443/s631160443_944123_878.jpg"> <IMG src="http://photos-a.ak.facebook.com/photos-ak-sctm/v116/86/30/614330541/s614330541_1146192_2761.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-a.ak.facebook.com/photos-ak-sctm/v116/86/30/614330541/s614330541_1146184_186.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-b.ak.facebook.com/photos-ak-sctm/v116/86/30/614330541/s614330541_1146181_9251.jpg">&nbsp;<IMG src="http://photos-d.ak.facebook.com/photos-ak-sf2p/v107/77/114/1114260572/s1114260572_30186867_5307.jpg"></P> <P align=center>&nbsp;</P> <P align=center>הגשמתי יותר מדי חלומות.</P> <P align=center>היה לי הכי טוב שיכולתי לבקש.</P> <P align=center>זה לא נגמר, </P> <P align=center>זה ימשיך לתמיד.</P> <P align=center>&nbsp;</P> <P align=center>אני אאחז בזכרון עד כמה שאוכל.</P> <P align=center>אני אוהבת אתכם.</P> <P align=center>&nbsp;</P> <P align=center>&nbsp;</P> <P align=right><FONT size=1>רק שיהיה טוב. שהשנה תתחיל ותסתיים בחיוך.</FONT></P> <P align=right><FONT size=1>שאני אצליח לאהוב ושיאהבו&nbsp;אותי בחזרה, </FONT></P> <P align=right><FONT size=1>שהצחוק יהיה הכי אמיתי שאפשר ושהחיבוקים יהיו כמה שיותר חזקים.</FONT></P> <P align=right><FONT size=1>אני אצליח, אף אחד לא יוכל להפיל אותי.</FONT></P> <P align=right>&nbsp;</P> <P align=right><STRONG>שנה טובה</STRONG> </P></div>Sat, 01 Sep 2007 19:10:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7358392http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=7358392http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7160174<div align="right" dir="rtl"><P align=justify>אני ממשיכה לכתוב לעצמי אשליות ולמחוק אותן פעם אחר פעם. אני יושבת במרתף הזה ומשום- מה לא אכפת לא שהמשקפיים מלוכלכות וגם לא שאני צריכה להיות מוכנה בעוד שעה לנסיעה לתל אביב. הימים שלי הופכים לשגרתיים&nbsp;ולאט לאט אני מתחילה להרגיש אשמה, אני מתרחקת מהחברים פה יותר מדי. אני יודעת שזה יחזור.</P> <P align=justify>אני אוהבת את החופש הזה, הכי שיש, וכל פעם שאני חושבת על העובדה שעוד פחות מחודש אני מתחילה תיכון עוברת בי צמרמורת. אני יודעת, גם השנה הזאת תהיה הכי טובה שאפשר, גם השנה אני אהיה מאושרת, אבל אני פשוט הרוסה מבפנים בכל פעם שאני מתחילה לתאר את עצמי עוברת שבוע בלי ה'ענבליקי' במבטא האוסטרי של רפי ובלי השיחות&nbsp;שלנו. אני אוהבת את האנשים של הקיץ אפילו שמזג האוויר לא בדיוק כיפי. לא רוצה שהתקופה הזאת תיגמר, אני רוצה להמשיך להיות בקשר עם האהובים עליי בכל השנה, אני רוצה ששיחות החצי שעה ויותר ימשיכו להיות באנגלית, אני רוצה שיהיה איתי מישהו שישמח כשאצליח שוב&nbsp;לפתור את הרוביקס קיוב. אני צריכה שהגירלפרינד שלי תהיה פה לידי ולא במרחק של ארבע וחצי שעות טיסה. אני רוצה להפסיק לרצות ויותר מהכל&nbsp;לחיות את הרגע, כי האושר הנצחי שלי חוגג כבר שנתיים. זאת מן תחושת חופש כזאת, היא באה ברגע שהפספוס וההחמצה הופכים להיות רחוקים, בנקודת החיבור של החברות והצחוק. אני מוצאת כל פעם אנשים חדשים ומשתדלת לשלב את הכל ביחד. לפעמים הולך, לפעמים לא, אבל לא הייתה פעם אחת שלא הלכתי עם האמת שלי בשנתיים האחרונות. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>לא יודעת אם מישהו יכול להבין את ההרגשה הזאת שנמצאת אצלי. אני כמו מתפצלת לכל כך הרבה חתיכות ועדיין מרגישה הכי עצמי שאפשר. אני מתחילה להבין שאין מה לעשות, כזאת אני, ואם זה אומר&nbsp;שצריך להסתכל פנימה ולאהוב אותי, אני מתחילה ללמוד. כשאנשים אהובים אומרים לי לקחת לתשומת הלב את הבטחון והאהבה העצמיים שלי, כנראה שאני צריכה להקשיב. אני אוהבת כל אחד ואחת כי כולם משפיעים עליי באיזושהיא צורה.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>אני רוצה לכתוב משהו נורמלי ופשוט לא מצליחה. </P></div>Wed, 08 Aug 2007 17:02:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7160174http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=7160174http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7022858<div align="right" dir="rtl"><P align=justify>אני לא מאמינה שזה עבר, כאילו שעוד לא מעכלת שמחר בבוקר אני לא אהיה תקועה בשגרה הספק מעצבנת- ספק מהנה הזאת. לא רוצה לחשוב על זה שלא אוכל לצחוק יותר על ה-ש' של מעיין ועל המשפטים המשעשעים של אהרון. אני רוצה להמשיך לעזור לרפיקי בכל דבר שיצטרך ולתת לעצמי את הקרדיט על החיוכים שלהם. רוצה להמשיך להיות הילדה הכי&nbsp;צעירה והכי&nbsp;קטנה בקבוצה ועם זאת לקבל אחריות בגובה השמיים. אפילו לא אכפת לי להמשיך לקבל מכות מעמיתי ולשמוע סיפורים על&nbsp;בוב וג'יימס. לא מסוגלת להבין שממחר אין שעת-מקלחת וסיפורים על אנשי הימאות החתיכים בהחלט. אני רוצה שכולנו נמשיך ביחד, אני אהיה מסוגלת לסבול אפילו את התלונות של&nbsp;זאת וההיא&nbsp;ואת הריח הנוראי של האחרת. זהו. אין יותר קפוארה טיים וגם לא אראה בקרוב את אשת הטבע (הידועה גם בכינוי המהמם תפוח-אדמה). אין לי יותר שוטרים לפקד עליהם וגם לא ילדות קטנות לשתוק איתן ולקפוץ איתן בחבל. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>זה בסדר, הרי אף אחד לא יבין את ההרגשה הזאת של מה-שהולך-לי בפנים. </P> <P align=justify>וזה לא שלאף אחד לא אכפת, פשוט אין בנאדם שעמד במקום שלי והבין את הבדיחות כמוני. אין בנאדם שחווה את אותן החוויות וקפץ לצלילי סקאזי בלי לרצות. אין מישהו שיודע טוב ממני כמה העולם קטן וכמה כיף להכיר אנשים שמכירים אנשים שמכירים אנשים. לא תבינו את ההרגשה הזאת של 'הכי' כשאתם בעצם הכי לא. לא תכירו אנשים מכל הקצוות של העולם, וגם אם כן, אז לא מנקודת המבט שלי. לא תבינו את הסיפורים על ג'וק המחמד ועל נמלת האימו&nbsp;ולא תצחקו כשמישהו יבקש מכם להכין בצק. אני מרגישה כמעט עלובה כשאני מעזה להגיד שהיה לי קשה, כי פשוט נהנתי מכל רגע. גם באלה הקשים ידעתי שתמיד יש מישהו פה ושיש סיכוי שאני צודקת. ובכלל, צריך לתת צ'אנס לכל דבר, גם אם היאוש נראה ככ קרוב והפתרון הכי טוב שעולה בראש&nbsp;הוא לוותר, למרות&nbsp;שזה לא תמיד הכי קל.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>אני אחזור ואגיד שהחוויה של יום רביעי הייתה בשבילי אחת הטובות, גם אם זה אומר שהייתה לי אחריות קצת יותר מדי גדולה על הכתפיים וגם אם זה אומר שקמתי יום למחרת עם צוואר תפוס. להוביל קבוצה של מאה וקצת אנשים זה לא צחוק, אבל אני אעשה הכל כדי להשיג למטרה שלי. אני אעשה הכל כי אני לא רוצה לפספס את ההזדמנות לעבוד עם קטנטנים, בעיקר כי הם מסתדרים איתי טוב, אבל גם בגלל שאני פשוט אוהבת את זה. </P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>וזה רק כאילו שהכל בסדר, כי הכל בעצם לא. פרפרים שרוקדים מן ריקוד גשם מעצבן תקועים לי כבר שעות בתוך הבטן רק בגלל עצם העובדה שזה נגמר. הכל. </P> <P align=justify>כל החברויות הכיפיות וכל שיחות הנפש. כל השלוקים מהקולה וכל החיוכים האמיתיים לאנשים הכי אמיתיים שיש. וכמה שהייתה רוצה לשמור על זה, יש המון כאלה שיתעקשו שלא. ובגלל זה ככ רע לי. או שאולי זה בגלל העובדה שגם אם כולם היו רוצים, זה פשוט קשה מדי. מרחק.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>אני אחזור לשם שנה הבאה עם תיק, חיוך, וזכרונות. בדיוק אותם האלה שילוו אותי במשך כל השנה ושיעצבנו את החברים כמו השנה החולפת. </P> <P align=justify>יסלחו לי החברים, הרי אף אחד לא יבין את ההרגשה הזאת של מה-שהולך-לי בפנים.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=left>"אולי עוד קיץ אנחנו נפגש&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </P> <P align=left>כולנו נתרגש- זה נפלא&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </P> <P align=left>אולי עוד קיץ נמחה את הדמעה&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;</P> <P align=left>ואם תגיע השעה ונבקש&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </P> <P align=left>אולי עוד קיץ נפגש..."&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; &nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </P> <P align=center>&nbsp; </P> <P align=right>לא יודעת אם אמרתי או לא,</P> <P align=right>אבל אני באמת אוהבת אתכם.</P> <P align=right>הכי בעולם, יותר מכולם.</P> <P align=right>&nbsp;</P> <P align=justify>תודה על שבועיים מופלאים. תודה על זה שאני לא מסוגלת לחשוב מה הייתי בלעדיכם. תודה על בקרים כיפיים, צהריים מצחיקים וערבים מדהימים. תודה על זה שלא התלוננתם גם אם הכי רציתם. תודה על זה שאמרתם את האמת בפרצוף. תודה על חיבוקים, חיוכים, חברויות, שיחות, צחוקים, בדיחות, ריקודים, מחמאות, צילומים, שיתופי פעולה, רצינות, עצב ושמחה.</P> <P align=justify>תודה ענקית.</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>כל כך הרבה מילים, ועדיין אי אפשר לתאר כמה זה משמעותי.</P></div>Sun, 22 Jul 2007 01:01:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=7022858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=7022858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6921556<div align="right" dir="rtl"><P>אני לא מסוגלת לתאר את מה שאני מרגישה כרגע במילים. </P> <P>ההתרגשות גוברת על הגעגועים ואני יכולה להגיד שאני פשוט אוהבת את החברים שלי,</P> <P>וזה לא משנה אם אחד ישלח לי חיוך וירטואלי והשני ייתן לי חיבוק אמיתי.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אני אתגעגע המון. לכל אחד ואחת מכם ולכולם ביחד.</P> <P>זה הזמן שלי עכשיו לצאת לחופש.</P> <P>&nbsp;</P> <P>[מחר אני נוסעת והשיחות של היום עשו לי פרפרים של שמחה. </P> <P><STRONG>נתראה עוד שבועיים</STRONG>]</P></div>Sun, 08 Jul 2007 22:18:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6921556http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=6921556http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6756072<div align="right" dir="rtl"><P align=justify>מהרגע הראשון נדלקתי על הרעיון של <STRONG>התחלה</STRONG> חדשה. אם הזכרתי או לא, הכל עניין של תקופות בחיים, גם אם כאלה של מעבר. ידעתי <EM>שמהמצב-של-שנה-שעברה</EM> כל שינוי יהיה לטובה ובגלל זה החלטתי לקחת את הצ'אנס ובכל זאת לנסות, גם אם התשובה לא תהיה חיובית. התמזל מזלי והיא הייתה כזאת. ההתחלה הייתה קשה, אני לא אגיד שלא. לא בדיוק הכרתי והייתי חברה של שתיים, בעיקר. אפשר להגיד שמאותו ליל שבת באמצע אוקטובר, אותו לילה ששמעתי את הללויה בפעם הראשונה ברדיו, הכל התהפך. אחר כך התחלתי להכיר יותר אנשים ולהפתח. דבר אחד <U><STRONG>ומשמעותי</STRONG></U> אני זוקפת לזכות <EM>זאת-שאני-לא-בדיוק-מחבבת, </EM>וזה כל השכנוע של <EM>תלכי-על-העניין</EM>, שום דבר רע לא יכול לצאת מזה. התקרבתי לכמה והתרחקתי משתי החברות של תחילת השנה, עם אחת רבתי, לצערי,&nbsp;והשניה פשוט נעלמה לי קצת. באותה תקופה הייתי על גג העולם וכמו עכשיו, גם אז לא יכולתי להצביע על דברים רעים בחיים שלי. יש לי המון תמונות מאותה תקופה ולמרות שעדיין החיוך לא זז מהפנים, הוא היה שונה. אני לא יכולה להגיד שאני מתגעגעת אליו, אני לא יכולה להגיד שאני לא. אחרי שלושה חודשים של תובנות, ויכוחים קטנים והמון קרבה חשבתי שנגמרה עוד תקופה. כמובן שטעיתי. למדתי למצוא את האושר מחדש ולמרות שהיו לי המון הזדמנויות- אף פעם לא בכיתי. ה<U>חברים</U> שלי <STRONG>שווים</STRONG> את הדמעות שלי, <U>הם לעולם לא יגרמו לי לבכות.</U> זאת הייתה תקופה של בין-לבין&nbsp;נטולת כעס ועם המון קרבה. חשבתי רק על מה שקורה,&nbsp;לא על&nbsp;מה שהיה&nbsp;ולא על מה שיהיה. <STRONG>חייתי את הרגע</STRONG>, ועד&nbsp;עכשיו זה <U>לא</U> השתנה. תקופת הטיול השנתי הייתה מבולבלת אבל נורא נהנתי מכל הספקות וחוסר ההחלטיות. גם פורים היה כיפי <STRONG>נורא.</STRONG> הפגישות [<FONT size=1>הקטנות והגדולות</FONT>] וההתערבויות עשו לי את החופש. <U>הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת לעשות הכל בשביל להגיע למטרה.</U> היה גם פסח שהביא איתו בדיחות חדשות וגם גילויים מרעישים שלמרות הכל לא הצליחו לשנות לי את נקודת המבט על <EM>אחד-האנשים-החשובים-לי-בעולם.</EM> היו המון שינויים, המון רגעים טובים, המון <STRONG>געגוע.</STRONG> כשהחברים היו צריכים אותי הייתי פה בשביל מי שרק רצה וזה היה מצב <EM><STRONG>הדדי.</STRONG></EM> </P> <P align=justify>שום דבר עוד לא סגור. <STRONG>זה לא נגמר עד שזה נגמר.</STRONG></P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=justify>מצאתי לי את האנשים הכי מדהימים שיש.</P> <P align=justify>יש לי ידיד מדהים שמסוגל לעודד אותי תמיד, יש לי חברה&nbsp;קרובה וקצת רחוקה שאני סומכת עליה, חבורת אנשים קרובים לצאת ולהנות&nbsp;איתם, יש לי חברים טובים שמסוגלים לגרום לי לחייך בכל במצב, המוני אנשים שעושה לי טוב&nbsp;להגיד להם שלום כל פעם מחדש, מספר אנשים שממש כיף לחבק אותם, אנשים של כיף, אנשים של רצינות, אנשים של ציניות. כן, אני מודה כל בוקר מחדש שיש לי <STRONG><U>אנשים.</U></STRONG></P> <P align=justify><STRONG><U></U></STRONG>&nbsp;</P> <P align=justify><STRONG><U>אני אחייך על מה שהיה, לא אבכה שיכולתי לעשות יותר טוב ועם זאת גם לא אבכה שזה נגמר.</U></STRONG></P> <P align=justify><STRONG><U></U></STRONG>&nbsp;</P> <P align=justify><STRONG><U></U></STRONG>&nbsp;</P> <P align=justify>&nbsp;</P> <P align=left><FONT size=4><STRONG><EM>&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;/ /...&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp;&nbsp; </EM></STRONG></FONT></P> <P align=left><FONT size=4><STRONG><EM>השנה הטובה בחיי.</EM></STRONG></FONT> </P></div>Sun, 17 Jun 2007 22:48:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6756072http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=6756072http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6703538<div align="right" dir="rtl"><P>פתאום אני נזכרת בהמון שאלות שהטרידו אותי אי-פעם ואני חוזרת לתהות ולחשוב אם אצליח לקבל את כל התשובות. אמרו לי שאני חושבת יותר מדי מה יקרה ומה יהיה ומשום מה זה נראה לי הגיוני, אולי בגלל שיש לי כל כך הרבה דברים להתעסק בהם. אני לא אומרת שזה רע, להפך, אבל בכל זאת אני ממשיכה באופן קבוע להגיד שמשעמם לי. גם המוזה באה לעתים קרובות אבל אחרי משפט או שניים היא&nbsp;מחליטה&nbsp;לשחק במחבואים.&nbsp;הציפייה לחופש עוד תצליח לחנוק אותי ובינתיים אני באה לבצפר בעיקר בשביל לראות את החברים שלי, שאני משערת שכבר הזכרתי שאני&nbsp;אוהבת אותם.&nbsp;היום כשחיבקתי את אחד הידידים אמרו שאנחנו נראים כמו בסטפרינדס, כאלה שמספרים הכל אחד לשניה. זה היה מוזר טיפה כי אנחנו לא בדיוק כאלה, אבל זה בכל זאת עשה לי טוב, לא יודעת למה. וכמו זה, גם עושה לי טוב שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה שנה הבאה, 3 יחידות מתמטיקה ו 5 אנגלית, מגמת קולנוע וכנראה ספרדית, וגם זה שהייתי בירושלים ביום רביעי. האמת היא שממש לא מפריעים לי הפצעונים שיש לי על האף ואני שמחה על ההחלטה הסתמית הזאת של לצבוע את השיער כי עכשיו אני קצת ג'ינג'ית. אני מרוצה בערך מהכל, בעיקר בגלל שהציפיות שלי לא בדיוק גבוהות מכל האנשים ובגלל שאני עומדת בציפיות של עצמי. כן, גם רגעים של דאון יש ואני מוכנה להגיד שהייתי מוותרת על כמה מהם בקלות, אבל כמעט תמיד אני מוכנה להגיד שהחיים לטובת כולם. שמעתי עכשיו את דיאטה של אפרת גוש והבנתי ששירים תמיד רלוונטיים ותמיד אפשר לשייך אותם לכל מצב אפשרי. בגלל זה גם לא ממש האמנתי לכל ההורוסקופים שתמיד נורא כללים וזה כמו שאני אגיד למישהו שהוא מיוחד. אם אמות מחר, אנצל את היום כמה שאפשר. אגיד לכולם כמה שאני אוהבת ואתן את החיבוקים הכי מוחצים לכל האנשים שבאמת כיף איתם. אני צריכה ללמוד להגיד לא ו, לעזאזל, להתחיל להיות נחמדה למי שמגיע לו ולהיות מגעילה למי שעושה לי רע. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב אבל המקלחת מחכה לי ומשום מה העייפות בעיניים לא משפיעה על האצבעות ואני יכולה להגיד בכיף שאני אוהבת את השיחות הקטנות האלה. אמירות שלחלק יראו סתמיות למדי מסמלות בשבילי המון. אני רוצה שיתחילו להפסיק ושילמדו להתחיל להמשיך הלאה.</P> <P>&nbsp;</P> <P>לילה דֹב.</P></div>Sun, 10 Jun 2007 22:03:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6703538http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=6703538http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6600500<div align="right" dir="rtl"><P><FONT size=1>יש כמה דברים שרציתי שתדע,</FONT></P> <P><FONT size=1>אפילו שלעולם לא תקרא את המכתב הזה.</FONT></P> <P>&nbsp;</P> <P>לא הספקתי לומר לך שלום, לא הספקתי להגיד כמה שאני אוהבת.</P> <P>עברו כבר שנתיים, סבא, ועדיין לא באתי אלייך.</P> <P>עוד לא סיפרתי לך סיפורים ועוד לא ציינתי כמה אני מתגעגעת.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אתה מבין?&nbsp;הגוף שלך&nbsp;כבר לא פה, מה שנשאר ממך&nbsp;זה רק הזכרונות.&nbsp;</P> <P>אני מנסה לאסוף כמה שיותר כדי לא לשכוח. </P> <P>הזמן יעבור ולאט לאט המרחק ביננו יגדל. אתה תישאר באותו מקום לעולמי עד.</P> <P>השארת חלל כל כך גדול כשהלכת, משפחה לתפארת ועבודות וכבישים וחיות אהובות ו..</P> <P>כולם מחכים לך שתחזור, אפילו שיודעים שאתה לא. </P> <P>אתה מצליח לראות משם את הכל? </P> <P>עדיין שמור לי במגירה העלון שחילקו בקיבוץ אחרי המוות שלך. </P> <P>חצי ממנו הוקדש לך, לכמה שכולם יתגעגעו.</P> <P>משאריות כוחותיך הפקת את המרב, עבדת עד השבועיים האחרונים, אז כבר התעייפת.</P> <P>וזה בסדר, </P> <P>בערך.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אני זוכרת את אותו פורים עם התמונה המדהימה, </P> <P>אתה עם כובע שוטר וכולנו, כל הנינים שתמיד היו לך לגאווה, ישבנו מסביבך.</P> <P>כמה מוזר, אנחנו היינו לך לגאווה. וכמה שהיינו לך, כל השבעה, היית לנו לגיבור פי עשר.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אתה חסר, לכולנו ולי במיוחד. </P> <P>חסרים לי&nbsp;המשחקים איתך והסיפורים וכל ההבטחות של 'בקיץ את תבואי ונספר לך עוד הרבה מעשיות'.</P> <P>קרה ולקיץ הזה לא הספקת להגיע.</P> <P>חסרים לי התיאורים הקטנים שלך, חסרה לי התחושה שהיית מעביר. </P> <P>האופטימיות שלך, השמחה,</P> <P>הישיבה המיוחדת שלך על הכורסה המיוחדת שלך.</P> <P>חסרות לי כל הנסיעות בטרקטור, חסרים לי הטיולים על סוסת הפוני.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אתה רואה? לא שכחתי. עדיין יש לי תמונות על לילי, הסוסה השחורה,</P> <P>ואני עדיין זוכרת איך ביום הנישואים שלך ושל סבתא כולנו שרנו לכם את השיר המיוחד הזה.</P> <P>הייתי לבושה בלבן ועברתי תחת שער ביחד עם עוד איזה בן דוד.</P> <P>כולנו באנו כדי לשמח אתכם, כדי לעשות לכם טוב על הלב,</P> <P><EM>כדי שאתם תעשו טוב לנו.</EM></P> <P>ואתם לא הפסקתם.</P> <P>&nbsp;</P> <P>אתה לא תפסיק&nbsp;כל עוד ישאר ממך זכרון. כל זכרון וכל הזכרונות איתך היו הטובים ביותר.</P> <P>וככה אנחנו נזכור אותך, כולנו.</P> <P>&nbsp;</P> <P>הדמעות תקועות לי בקצה הגרון, מחכות כבר לרגע שיצאו החוצה, אבל כבר התרגלתי.</P> <P>אתה קולט? <STRONG>התרגלתי לזה שאתה כבר לא פה.</STRONG></P> <P>וזה אולי הדבר שהכי מפריע לי. לא עשיתי מספיק כדי לשמר את הזכרון שלך, </P> <P>לא הפקתי את הטוב ביותר מהזמן שהיית איתי.</P></div>Sun, 27 May 2007 22:38:00 +0200kishkashta7@walla.co.il (october.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=163405&blogcode=6600500http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=163405&blog=6600500