http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989We're God's Unwanted Children? So Be It!heCopyright 2026 advasolly. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10755764<div align="right" dir="rtl">וואוו כמה שהכל נשאר אותו הדבר, אך משתנה משנייה לשנייה ומרגיש כל כך שגרתי.. קשרים שנגמרו- רשמית. קשרים שמרגישים כאילו הם עדיין פה.. כאלו שמשאירים תחושה שהם אף פעם לא יסתיימו... כאלו שעדיין מתרצים תירוצים.. כאלו שנותנים סיבה, דין וחשבון על דברים שקורים שאינם ענייני ואין אני רוצה שיהיו ענייני... ומשום מה עדיין מנסים לתת לי סיבה עליהם ועל מה שקורה בהם, ואני? אני המשכתי הלאה.. אינני מעוניינת לשפוט, לבקר או לדעת מה הולך איתם... הבעיה היא שאני מנתחת יותר מידי... אני מחשבת המון מהלכים קדימה ואחורה בזמן.. כל סימן נראה לי חשוד, לא תמים.. והכל תוצאה של התערבות גורמים חיצוניים בעולם הפרטי השקט שלי... כולם מנסים לעורר אותי, להוציא אותי מהבועה התמידית שאני חיה בה ומתפוצצת מידי פעם ומזעזעת את עולמי.. כולם מנסים איכשהו לעזור לי להתנתק מהמנגנון היחיד שאשכרה מגונן עליי בעצמו... מהעולם האמיתי האכזר שממתין בחוץ... איי אני כל כך מבולבלת כרגע.. זה מדהים.. אני צריכה שלווה... לא כזו של חופש מעבודה, צבא ושגרה.. שלווה כזו פנימית, כשאתה יודע שכל הדברים המשמעותיים בחייך מתנהלים במסלול כלשהו, לא משנה אם</div>Fri, 17 Apr 2009 17:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10755764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=10755764http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10660410<div align="right" dir="rtl">seems like i'm starting to lose it... i can't stand being here anymore... just when i made peace around me with everyone i know in this world... when it feels complete... at that moment i start to feel useless... that's the moment when everything's falling apart... i start to feel sick, and i find out i won't be able to enjoy this peace for long- 'cause soon it will all be over... that's the time everyone comes to me with demands, i'm trying to help them fix whatever needs to be fixed- and again, all i get is nothing... i'm lost... i think too lost... and i'm trying to stay sane, although everyone around me are insane, i'm trying to keep sane for them... and i'm losing that too... i've got no one to go to, 'cause i pushed them all for the sake of all my friend so i could be there for my friends... and i keep denying that i want him 'cause i don't want someone i care about so much to worry about me so much when i'll get even more sick than that... and i don't wanna admit i</div>Mon, 23 Mar 2009 00:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10660410http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=10660410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10597358<div align="right" dir="rtl">מוזר לחזור להתאמן, אחריי הוראות מפורשות של רופאים- שצריך להפסיק... אני יודעת בפנים, שזה עושה לי טוב... לא משנה מה קורה, מה יקרה- זה פשוט בריא לי, לנפש שלי לשקט שלי. אימונים, כושר, ריצות, שכיבות שמיכה, כפיפות בטן, משקולות, סיבולת לב-ריאה... אירובי, לקרוע שרירים, אימוני כוח וסיבולת. כל זה פשוט מעורר בי איזה שהוא כוח פנימי עצום... הריקוד, ואלס, ג'אז, בלט קלאסי ומודרני, מחול, סטפס, היפ-הופ. הקלילות הזו המעוף שזה נותן לנשמה, אין לזה תחליף... הניגינה, הגיטרות בס, חשמלית, קלאסית, אקוסטית, התופים, החלילית צד, החליל, הפסנתר הכבד והאורגן, המפוחית. מוציאים את היצירתיות מהראש והלב, הלחנה זה מגע הקסם של כל מילה... הספורט, הכדורגל, הכדורסל, הטניס, הבייסבול, הפוטבול והשחייה. מריצים אדרנלין בדם. הציור, הצילום, משחקי החשיבה האליפויות הלימודים והקריאה. נותנים לי נקודות מבט חדשות. והכתיבה, הכתיבה מחברת בין כולם, בין כל העולמות- בין המציאות והחלום. בין מציאות ממשית, למציאות רגע לפני שמתממשת... פרוייקטים, מניעות תאונות דרכים, תנועת נוער לילדים עם שיתוק מוחין. סיפוק נפשי ועזרה מדהימה. האמת הזו על</div>Wed, 04 Mar 2009 19:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10597358http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=10597358http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10487064<div align="right" dir="rtl">תגידי לי אתהאם בין כל ענני הסתיואפשר למצוא את מה שכבר אבדתגידי לי אתכשעלה נושר, מה הוא אומרומה העץמה הוא מרגישאת יודעת ליאת כשאווירון ממריא ומתרחק מאיתנוהאם הדרך, האם היא כבר ברורה לואז גלי לי, ליאתכשהשמש זורחת לאן את בורחת, לאןוכשהחורף מגיע למי הוא מודיע, למישעוד מעט ירד קצת גשםעוד קצתתגידי לי אתאיך נראים הדברים מהאופקכשהם לא ממבטיתגידי לי אתהאם האנשים נראים כמו ילדים פהוהימים מה הם אומריםאת יודעת ליאת כשאווירון ממריא ומתרחק מאיתנוהאם הדרך, האם היא כבר ברורה לואז גלי לי, ליאתכשהשמש זורחת לאן את בורחת, לאןוכשהחורף מגיע למי הוא מודיע, למיוכשהערב יורדוהשמש שוקעתלאן את בורחת, לאןוהחורף מגיע את מי זה מרגיע את מישעוד מעט ירד קצת גשםעוד קצת יש אנשים שאסור לשכוח, אנשים שמעוררים בך זכרונות, רגשות ותקוות... כאבים ומחשבות. זה לכל האנשים שהלכו לי, אלו שהלכו ולא חזרו. אלו שמתו בדרכים מזעזעות, בדרכים מפתיעות טרם עת. אלו שהלכו לי למלחמות ומעולם לא חזרו אליי לעוד חיבוק ועוד שיחת עידוד. אלו שהאמינו בכוח שנתתי להם- ובכל הכוח עם אמונה חזקה וטוהר, הלכו וחרפו נפשם למעני, למען המדינה, למען כולנו. א</div>Mon, 02 Feb 2009 00:56:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10487064http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=10487064http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10449858<div align="right" dir="rtl">אחד הדברים המשונים בחיים זה, זו העובדה שאני נאצית של קיטש, לא סובלת שחודרים לי לפרטיות... סובלת כשמתעלקים עליי... ולמרות הכל נותנת פה פתח קטן מאד- הצצה לחיים שלי... האישיים. בלי שמות, בלי אנשים או דמויות. רק רוחות. הכל אמיתי לא אמיתי. הכל מזוייף, אבל הכי מקורי שיכול להיות.. חסרים לי המון דברים בחיים... חסרים לי אנשים, מעשים, תחומים שתמיד היו שם, אבל לא באמת ראיתי אותם. כל כך הרבה השתנה, ולא מעניין אותי בכלל לעדכן.. כל כך הרבה הצעות קיבלתי אחריי הצבא. תחומים שלמים, עולמות שונים, קריירות ענקיות... שמתחילות פה. בשנייה הזו בחיי.. הכל זז ועומד במקום. הכל מסחרר אותי וגורם לי לאדישות מטורפת. הרוח נצמדת לרצפה, ועולה באיטיות מעלה, מרימה ומערבלת את סביבתה. העלים בורחים, החול מסתבך בעצמו ועולה השמיימה. מנסה לאחוז בשורשיו, אך כושל. ממתין כמו נכנע עם מבט מתוסכל ומתחנן. ממתין לגורלו להיחרץ. העלים מכים, נלחמים בכל הכוח- נשברים ונופלים. החול עדיין שם, משתולל- לא מצליח להיחלץ מהסבך. הרוח כעת מתחלקת לשניים, שלוש, ארבע, חמש, עשרות חלקים. החול מתפזר לו וזועק לקצת שקט שיוכל לנוח מעט. הרוח ל</div>Fri, 23 Jan 2009 17:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10449858http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=10449858http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10176972<div align="right" dir="rtl">אני לא מאמינה שזכרתי שיש לי בלוג.. היה לי... אני לא מאמינה שבכלל זכרתי משהו מפה... וואיי איזה מוזר זה לקרוא את זהמסתבר שעברתי המון שינויים מהעדכון- בקושי עידכון האחרון... הבחור ההוא... אחריי החובל, היה חבר שלי חצי שנה.. פאקינג חצי שנה מדהימה, נפרדנו כמו טיפשים בלי סיבה ואנחנו חברים ממש טובים... ואני עדיין חברה ממש טובה של כל החברים המשותפים שלנו שהכרתי דרכו... משונה לי ממש... עברתי גיהנום אחריי הפרידה ממנו, ועדיין קצת שורף לי פה ממה שעברתי, אבל אני ממשיכה. אני יוצאת עם כמה בנים כרגע, אבל אני חושבת שאני רוצה לסיים את החיים שלי לבד בעצם.. בלי להיות מחוייבת לרגשות למישהו אחד מיוחד. כי זה דורש ממני המון, זו אחריות גדולה מידי שאני לא רוצה לקחת על עצמי עכשיו.. זה לדאוג שמישהו יכול מאד מאד להיפגע אם אני אעלם לו ולא תהיה לו דרך ליצור איתי קשר אח"כ... זה מוזר לכתוב כל כך מהר פה, כל כך הרבה מחשבות ודברים, שאני לא מספיקה לעכל בלב. אני כותבת ספר כרגע, אבל אף אחד לא יודע על זה... ממש אף אחד, חוץ ממי שזוכר בכלל לקרוא פה. אני כבר סמל, וכנראה אחתום קבע לחלום חיי... לא סגורה על כלום בחיים שלי.</div>Sat, 15 Nov 2008 18:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=10176972http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=10176972http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8926646<div align="right" dir="rtl">וזה לא בגלל שאני לא רוצה או עצלנית.. זה בגלל שכל כך הרבה דברים קורים ביום, וחצי מהם אני שוכחת. עד שאני מגיעה הבייתה זה מאוחר.. ואח"כ זה פשוט נגמר.. אז רועי, החובל המדהים שיצאתי איתו והיה מבחינתי המושלם.. - נפרדתי ממנו לפניי איזה 3 שבועות... זה היה רע מאד הפרידה ומיותרת, היה לנו מדהים יחד, אבל אני רגילה להרוס הכל..אז חתכתי בלי סיבה ממש מוצדקת... ועכשיו? עכשיו התחלתי קשר עם מישהו ששונה ממש מהטיפוסים המושלמים בשבילי.. הוא לא כמו וינס או רועי... אבל הוא פתוח יותר, חופשי, מלמד אותי דברים חדשים ולהיות פחות בדיסטאנס.. והוא ממש אוהב את הדברים שאני אוהבת.. מקווה שיילך טוב.. למרות שאתמול נפרדתי ממנו ואז דיברנו וחזרתי בי, כי באמת אכפת לו ממני... מדהים שכמוהו..</div>Wed, 02 Apr 2008 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8926646http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=8926646http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8627842<div align="right" dir="rtl">Am I in love as they say? I don't believe in love. I believe it's nice for me to be with him more than anybody else I've ever met.. הוא מביט לעברי, שולח חיוך מבויש מעט. חיוך שמרמז על הרגשות שלו כלפי, אך מפוחד מהן מעט. חיוך שתיכף במהרה יתחלף למבט כנוע, מבט מתחנן לעוד חיוך שלי. מבט שמחכה לנשיקה הבאה. מבט עם עיניים ירוקות צרות וגדולות, שמתות לגלות עוד ממני. עוצר לרגע עם הנשיקות שלו, מהסס מעט ומחליט לגלות מעצמו מעט, בתקווה לקבל תגובה דומה ממני. "וואיי, כל כך התגעגעתי אלייך." -שתיקה- מה יכלתי לומר? לספר לו את האמת? שגם אני התגעגעתי? העדפתי לתת לו הפעם להימרח יותר ממני. -נשיקה- "אתה מקסים". שוב החיוך הזה עולה על הפנים שלו. הפעם עם בטחון יותר גדול ממקודם. לקום בבוקר בלי להבין איך הצלחתי להירדם, ככה כשבקושי מסוגלת להזיז את הגוף. חיבקת אותי כל הלילה, למרות שהיה בי חלק שרצה יותר ספייס, יותר מרחב נשימה. לקום בבוקר, בלי לזכור אם זה מהשעון מעורר או מהחיבוק שלך... אתה רגיש לכל תזוזה שלי, צמוד אליי כל הלילה. מתעורר לאט ובשקט ומצמיד עצמך אליי חזק יותר, מחבק, מלטף. מנשק ל</div>Wed, 13 Feb 2008 21:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8627842http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=8627842http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8604444<div align="right" dir="rtl">וזה קרה בצורה הכי מכוערת שייכלה להיות... עכשיו אין לי מושג מה איתי, משמעות חיי הלכה לה.. העתיד שבניתי עליו התמוטט וכל הערכים שעליהם גדלתי הופרכו... אני לא מצליחה לתפקד כבר שבוע וחצי, אני לא מכירה את עצמי יותר, אני מגיבה בצורה לא מתאימה, אני עולה וצונחת בשניות.. אני מתכחשת לכל מה שקרה ואני לא אני יותר. איבדתי את עצמי... זה נשמע דרמטי, אבל זה באמת מה שקורה עכשיו... אין לי מושג איך לקחת את עצמי בידיים, איך מתגברים על דבר כזה, זה ענק יותר ממה שכל חיי למדתי להתמודד איתו. אני מנסה לצאת לבלות, אבל אני מתמוטטת כשאני חוזרת הבייתה וצריכה להתמודד עם עצמי שוב. אני לא מתכוונת לפרט מה עבר עליי, האנשים הקרובים אליי יודעים וגם הם בשוק איך דבר כזה נופל עליי... שזה הכי לא הגיוני ופאייר בעולם. ועם כל הדבר הנוראי הזה שמחסל אותי לאט לאט בשיתוף פעולה מצויין עם המחלה והורג אותי. קרה לי דבר מדהים.. הכרתי כמה בחורים מדהימים שהכנסתי לחיי, חלקם הפכו להיות החברים הכי טובים שלי. ואחד מהם מאד מאד משמעותי בחיי כרגע, בחור שפשוט מקסים אותי כל יום מחדש, משהו שמעולם לא חשבתי שייקרה לי, במיוחד לאור העובדה שסגרת</div>Sun, 10 Feb 2008 14:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8604444http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=8604444http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8320635<div align="right" dir="rtl">וכנראה שזה יהיה הפוסט האחרון שלי לתקופה הקרובה.. הסברים בהמשך. אז היום אני סוגרת את 2007, במצב קצת מבולבל, אחריי שתיית פרידה ביחידה שלי, מלאה בחוויות מעולות שהיו לי ביחידה המדהימה שלי, והמון עצב של עזיבה. נשארו לי תכלס יומיים ברוטו ביחידה. זה ממש מוזר לחשוב שהאנשים האלו שכל כך נקשרתי אליהם, באופן מפתיע לחלוטין, לא יהיו איתי יותר. אנשים שהשקיעו בי המון אהבה, עזרה, איכפיות, שעות עבודה על פרוייקטים משותפים. אנשים שתמיד יהיו אצלי בלב. באמת אנשים שאני אוהבת ברמות שלא הייתי מאמינה שאפשר לאהוב אנשים. אז אני מסכמת שנה שהייתה לי בה מלחמה עם הצבא שאכן יגייסו אותי, מלחמה על פרופילים רפואיים. שנה עם פרידה לא פשוטה מאדם שהיה חשוב לי מאד, וכעת רחוק מהלב שלי מרחק שנות אור. שנה של גיוס, מיונים רבים, עבודהעד שעות שהן לא שעות- עד הלילה. שנה של צבא צבא צבא, רעל, עוד קצת צבא. שנה של חברים מדהימים, וחלק שהלכו וחזרו. שנה ש.... פאק! עברה שנה? היה נדמה לי כאילו 2006 ו2007 היו שנה אחת.. ואוו, זה אומר ש2007 טסה לי ממש ממש מהר. אני לא מגדירה את השנה הזו כטובה או רעה. היא פשוט הייתה. והיא היי</div>Mon, 31 Dec 2007 18:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (advasolly)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=155989&blogcode=8320635http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=155989&blog=8320635