http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385פיסות מפוזרות של תהיות והירהורים, בניסיון ללקטן יחד.heCopyright 2026 yop7. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5638828<div align="right" dir="rtl">אחרי ששמעתי את ה"אני מאמין" של טרבלינקה, החלטתי שאני עושה את זה. הרבה זמן חשבתי אם כן או לא, הרבה ימים, לילות, מחשבות.... ויומיים של פיתחון, ואני מאמין אחד של טרבלינקה, גרמו לי לעשות את הצעד הזה. אני לא אומרת שזה לא קשה, אבל אני גם לא מוצאת שום תועלת כבר בבלוג. ועם הזמן, לאט לאט, קצת אחרי שהוא גם עזר, (ועוד איך עזר), הצליח לבצע את זממו ולאטום אותי באיטיות. אז החלטתי שזהו, מיציתי. באמת מיציתי. אז נסגור את זה ב-2 מילים: הבלוג נסגר. ועוד משהו,(אני מרגישה כאילו אני באיזה טקס, אבל באמת), אני רוצה להודות למי שעזר לי, ועם רובכם אני נמצאת בקשר די מחזק ויציב, ומי שלא, יודע איפה למצוא אותי - תודה. :) -יופ7- נ.ב. לרפואתם: הניה חיה בת נענא, עדינה עדי בת לאה, לאה ריטה בת פורטונה, עמית בן ריטה, אליהו בן אורלי, ולאמא של מאור. "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא." </div>Thu, 11 Jan 2007 23:38:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5638828http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5638828http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5615127<div align="right" dir="rtl"> את מלי אני מכירה מגיל קטן, אינני זוכרת מאיזה גיל, מרוב שאני מכירה אותה כל כך הרבה שנים. היינו החברות הכי טובות במשך תקופה די ארוכה, שהיוותה בסיס לילדות של שתינו. מלי היתה גדולה ממני בשנה, גרה בבניין לידי. היינו יחד בגן, בבית הספר, בבית, ובגינה. בכל מקום שרק היה אפשר. היינו משחקות יחד בברביות, בבובות, באבא-אמא, מאפיה (זה דווקא היה משחק די מהנה), בגן השעשועים הענק שליד הבית, כאילו והוא היה הטירה שלנו, היא תמיד היתה האימא-מלכה, ואני תמיד הייתי הנסיכה הקטנה. אפילו שהיא קיבלה את המנהיגות הבכירה, אני תמיד הייתי זו שדאגה לבסוף לסדר את החדר אחרי המשחק, להחליף בגדים לברביות... היינו הולכות לישון אחת אצל השנייה למרות המרחק הקצר בין הבית שלי לשלה, ונמצאות רוב הזמן בבית של השנייה. הרוב היא היתה אצלי. ההורים שלה עבדו כל היום-אביה כהיסטוריון, ואמה כמורה. האחים הגדולים שלה היו רוב הזמן אצל חברים, והיא- אצלנו. היינו החברות הכי דבוקות/טובות, עד שבגיל 10 משהו קצת התחיל להישבר. אני זוכרת איך ישבנו היא ואני על המדרגות מעץ של הפארק-טירה שלנו, (עכשיו החליפו אותו לגן מפלסטיק מכוער), לא היו בו כמעט י</div>Sun, 07 Jan 2007 23:09:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5615127http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5615127http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5580132<div align="right" dir="rtl">המורה והמנהלת אמרו שיש סיכוי גדול שאתקבל לאופקים :) אם אופקים, קל וחומר רכסים הייתי היום בספריה שלהסמינר הישן. זה לא סמינר! זה בית חרושת לתלמידות! ועוד אמרו לי שמתאים לי שם.... הסמינר עצמו הוא 5 קומות בערך, לתלמידות כיתות ט'-יד', כשבכל מחזור יש 10 כיתות + כיתות חינוך מיוחד בכל כיתה יש בד"כ 45 בנות. והכי מצחיק, בכל כיתה יש "במה" קטנטנה למורה. תמיד שמעתי על זה, אבל הפעם ממש ראיתי את זה בעיניים, חשבתי מה קורה אם המורה לא שמה לב ונתקעת בבמה הזאת, מעניין לכמה מורות זה כבר קרה... איך באמת חשבתם שאני אלמד שם שנה הבאה? גם אופקים זה ככה. אבל אופקים זה כבר משהו אחר, כולן באותו ראש איתי, כולן באו להתחזק הרבה יותר מללמוד, ולכן הפחד הגדול שלי מהסמינר הישן הוא שאני אדרדר שם בקלות. הרי הבנות שם באו מבתים חרדים לגמרי מבטן ולידה, ואין כל כך סיכוי שיבינו את המחשבות שלי, הרגשות שלי וכדומה. אני צריכה למצוא עוד מקומות אחרים למקרה ולא יקבלו אותי, להשקיע ממש מצד עצמי, להפסיק לאחר, לחסר, וזלזל בשיעורי בית.... אני באמת רוצה להתקבל לסמינר טוב, אז אופקים אמרנו?, הידיעה הזאת עושה</div>Tue, 02 Jan 2007 22:35:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5580132http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5580132http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5559765<div align="right" dir="rtl">כעסתי. מותר לי, לא? אפילו אם יש משהו חדש, ורק יצאנו מהשבוע, אבל כעסתי. ודיברתי איתך מפורשות כמה דקות לפני ואמרתי לך, "אני רוצה גם ללכת לראות אותו" ולמה באמת שלא תמצאי לך בייבי סיטר אחרת? למה תמיד אני צריכה לסבול בשבילך? ואחרי זה, אבא קצת התבלבל ואמר לך שאני אבוא לשמור, למרות שלא ידע שלא הסכמתי, ואת כעסת כל כך כשנכנסת לאוטו ושבעלך לא הגיע. תתקשרי, תשאלי. עללשכנע אותי לבואאת מוכנה להתקשר עשרות פעמים, ופתאום כשמשהו לא ברור, את לא מתקשרת? כעסתי. כעסתי עד שרציתי לומר לאבא שיוריד אותי אצל יובל, כי גם ככה עברנו ליד הבית שלו. אבל בסוף החלטתי שאם כבר כל כך התעקשתי על ללכת לראות אותו, אז אני גם אעשה את זה. אמא בכל הנסיעה חיממה אותנו, כל רגע אמרה, "לא יפה, מותר קצת להתגמש" "אמרתי לי בפירוש שאני לא באה, מה לא מובן בזה?" אני כועסת ואז גם היא נכנסת לשיחה ואז אבא כועס ואומר שבסוף הוא יחזור הביתה ואף אחד לא יראה את הקטן. אנחנו שותקות. שיחת בנות בשתיקה. כל אחת כועסת על השניה. אחרי זה, כשאנחנו יורדים מהאוטו, אבא מדבר איתה וצוחק, וכולם נזכרים בחוויות מהעבר, ואני הולכת לפניהם, נו שיבואו כבר, או</div>Sun, 31 Dec 2006 00:52:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5559765http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5559765http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5537020<div align="right" dir="rtl">:) עכשיו הוא קצת הפסיק, אבל לבן פה. ויפה.</div>Wed, 27 Dec 2006 19:15:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5537020http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5537020http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5513446<div align="right" dir="rtl"> חשק לכתוב פה כבר לא היה לי הרבה זמן. אחרי השבת, שהיתה נפלאה, הודיעו בבית ספר שאנחנו עתידים להעלות מחזמר חנוכה. בד"כ כל סמינר בחנוכה מעלה הופעה. לא תמיד משקיעים בזה. אנחנו בשנה שעברה החלטנו לא לעשות בגלל שבכל השנים אף אחת כמעט לא השתתפה. אבל השנה אחת המורות לקחה על עצמה את כל הנושא, והחלטנו להעלות את אחת המחזות זמר הידועים בחברה החרדית, שתפס הצלחה מסחררת. אז העתקנו את כל המחזמר. רוב העבודה היתה עלינו, כיתה יב', שנדרשה להוביל את כל בית ספר לעלות על הבמה. תמיד הייתי מאותן בנות שלא עושות כלום, כי לא אהבתי את החזרות האלה, ובטח שלא לבוא לבית ספר על חשבון החופש שלי. אבל החלטתי שהשנה, אני על הבמה. סוף הבית ספר, מסיבת חנוכה פעם אחרונה, ומגיע לי להיות על הבמה. נכנסתי איכשהו למחול, שהתברר בסופו של דבר לאחד המחולות הכי קשים במחזמר כולו. ובכל זאת הצלחתי. מ' ו-ד' לא עשו כלום, צפו בי מבצד ותמכו בי, גם כשלא כל כך הייתי בטוחה בעצמי לגבי המחול. המחזמר עצמו עסק בהבדל של בת יהודיה לעומת בת ככל העמים. הוא כלל תשע מערכות, שש מחולות, ושישה שירים. אני באמת לא יודעת איך, אבל תוך שבוע וחצי הצלחנ</div>Sat, 23 Dec 2006 23:05:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5513446http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5513446http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5409023<div align="right" dir="rtl">"הצילני נא מיד אחי מיד עשיו" (וישלח לב', יב') לכאורה, יש כאן כפילות, שהרי מובן מאליו שאחיו של יעקוב זהו עשיו. אם כך, מדוע? "מיד אחי-אם יתחכם עליי להרע ברמאות, מיד עשיו- אם יתפרסם רשעו להרע" (האור החיים) איזו רמאות? שיבוא אדם שנראה לי כאחי אוהבי, כשומר תורה ומצוות, ובעקיפין יעשה לי רעה. "בוא איתי לפה, ובוא איתי לשם, וזה בסדר, כי כולם הולכים, ולא ישימו לב". איזהו פירסום רשעו? שאם יבוא אדם שברור לי כי הוא לא שומר תורה ומצוות על פי מראהו ודיברו, שהרי זה מפורסם, ואבין כבר מיד, כי הוא אינו מתאים לי, ואתרחק. (הרב ש. רוזנשטיין על פירושו של האור החיים) ... הפוסט האחרון, הוא הפוסט הראשון, אי פעם בתולדות הבלוג של "צופה מהצד", שרציתי למחוק. זה היה פוסט שהגיע מיד אחרי שמישהו, שחשבתי שכל כך יבין אותי, הלך והתריס בפני את מה שלא ציפיתי לשמוע מפיו, את ההפך ממה שהיה אמור לומר, את מה שאמרו כל אותם פחותי הדרגה ממנו, "את בהמה". ורק שהוא אמר את זה בצורה קצת יותר עדינה, אבל כל מילותיו, התחברו לצמד המילים האלו, שפגעו. (בהמה בהקשר, של מצעד הבהמות שהתקיים יום לפני כנס הגאווה או מה שזה לא יהיה). כתשו</div>Thu, 07 Dec 2006 23:40:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5409023http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5409023http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5397400<div align="right" dir="rtl"> ואולי המבקש כבר לא כ"כ מבקש. הוא בעצם לא מבקש כלל, הוא בעצם משק. ואולי הוא רק נראה כמו מבקש, אבל בפנים הוא נכנס לאיפה שלא צריך להיכנס (וכולם יודעים לאיפה) ומוחק את מה שהותיר אחריו, ואפילו לא בוכה כמו פעם, כי משהו בו התנתק. והמבקש נשאר בבית, כי אין לו כוח להיפגש עם העולם החיצון. והמבקש קם מוקדם אבל לא מתפלל, כי הרי אמרנו: משהו בו התנתק. המבקש מבקש משהו אחר. המבקש מתפלסף. המבקש נכנס עמוק מידי, וזה טוב! אבל אין אף אחד, אף אחד שיענה לו על השאלות שלו ושיסביר לו דברים. וכשהמבקש שואל, מסתכלם עליו בעין עקומה, ועונים תשובה חולפת, ואף פעם, אף פעם, לא חודרים לעומק, לעומק שדורש המבקש, והם משאירים חור גדול. בהשכלה-של המבקש. והמבקש לא מבין. הוא יודע שיש מי שיענה לו, אבל הוא לא יודע מי, מי בדיוק. כי יש תשובה, אבל אין עונה. המבקש רוצה שכולם יהיו כמוהו-לא כ"כ מבקשים אלא בעצם משקרים. וכל אדם שנראה לו קצת שונה הוא מיד הופך אותו ל"נושר" ול"זבל", כי למבקש יש תכונה, שבה הוא מרגיש שהיד שלו יכולה לדון מי לחיים-ומי למוות. והמבקש לא מבין כי הוא בעצם קצת מנותק. לגמרי. בלי הבעצם, בלי הקצת.</div>Tue, 05 Dec 2006 22:39:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5397400http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5397400http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5378516<div align="right" dir="rtl"> סמינרים. כמה כבר אפשר לחרוש את הנושא הזה? אני נורא רוצה ללכת לפנימיה שנה הבאה. אני יודעת שזה יבנה אותי מאוד, וחוץ מזה שאני אלמד להסתדר עם אנשים שחיים איתי ביחד וזה נראה לי מאוד טוב. אמא מעודדת אותי. אבל זה מפחיד. שבוע שעבר היה לנו ערב בוגרות של הבית ספר. הם דיברו על הסמינרים שנמצאות בהן כעת. כל הבנות שהיו בפנימיות סיפרו שלומדים מהבוקר עד הערב. רכסים-זאת הפנימיה שהכי נשמעת לי טוב, הן מבחינה לימודים והן מבחינה חברתית. היא נמצאת איפשהו באיזור הצפון, ליד חיפה. אבל... שם לומדים משעה 8 וחצי, עד-8 וחצי. לא כולל עבודות. שיעורי בית אין. זה נשמע לי נוראי. בירושלים המליצו לי על עוד סמינרים חרדיים לגמרי, כל צוות ההנהלה בבית ספר אמר שמתאים לי נורא סמינר של בית יעקוב, ולא משהו אחר. ואולי זה נכון, אבל קצת מפחיד. אני לא בדיוק נראית בית יעקוב... (וגם המחשבות שלי לא כל כך כאלה...) אבא נסע לאילת. לבד. אמא אמרה שאין לה מה לעשות שם, ואחי ואני נשארנו בגלל הלימודים. אמרתי לו שיביא לי צמיד, כמו שיובל הביא לי מאילת, וכמו ששין. אז שיהיה כבר אוסף צמידים מאילת, למרות שאפשר לקנות אותם גם פה בירושלים. </div>Sat, 02 Dec 2006 19:32:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5378516http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5378516http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5314173<div align="right" dir="rtl">ישנם שני דרכי עיבוד נתונים, שמסתווגים לשני סוגי אנשים-תפיסה תבניתית, ותפיסה סידרתית. אדם תבניתי בד"כ, אוהב רשימות, שהכל יהיה מסודר. הוא יחשב את הכספים שלו בדייקנות, לפני ניקיון הבית יעשה רשימה (בעל-פה או בכתב) של הדברים שהוא צריך לנקות, הוא אוהב שהכל בד"כ מסודר בטבלאות, הוא יקלוט בקלות תצריף של מספרים ע"י ראייתם בלבד (לדוגמא אם יראה 5 נקודות אחת אחרי השניה, לא יצטרך לספור אותן, אלא ישר יראה שיש פה 5 נקודות) אדם סידרתי בד"כ, אוהב קצת בלאגן. הוא לא מסוגל להסתדר את "טיפ טופ" של דברים. הוא עושה מה שנוח לו עכשיו, מה שמתאים לו להרגע. כשאדם סידרתי מסכם שיעור, הוא יסכם את כולו כמאמר אחד, ואילו אם תבניתי יסכם בנקודות, מה שחשוב לו. כשאדם סידרתי מבשל ארוחה, הוא יעשה את כל המנות בו זמנית, כאשר האדם התבניתי יגמור את המנה הראשונה, ויעבור למנה הבאה. לאדם תבניתי חשוב נורא הסדר. כל דבר צריך להיות אצלו במקום. הוא הולך עם לוחות שנה ויומנים, ומסדר את זמניו. הוא לעולם לא יצא מהשורה, לעולם לא יעבור את השוליים. ואילו אדם סידרתי, חי את הרגע, עושה מה שנוח, השבוע שלו מורכב משלל אירועים ספונטניים. אבל</div>Tue, 21 Nov 2006 22:32:00 +0200yop760@walla.com (yop7)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=149385&blogcode=5314173http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=149385&blog=5314173