http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438לא רציתי ליפול עלייך ככה.heCopyright 2026 CatBoy. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=10035484<div align="right" dir="rtl">הכאב מתמשך. זה יפהפה, כשחושבים על זה, איך האל הטוב יכול לשבור את הרוח יותר מכל עינוי. כי אין את מי להאשים. אתם קולטים? אין את מי להאשים. ואין איך לתקן. אהיה שבור לעד. מתפקד וקיים ועושה את התפקיד, אבל שבור.בימים האחרונים היה תקוע לי כדור של עצב בבטן. ומדי פעם הייתי זז לא נכון, או חושב משהו לא נכון, או רואה משהו לא נכון וכדור העצב היה זז קצת, להזכיר שהוא שם ושלא יקח הרבה כדי לגרום לי למלנכוליה עוצרת נשימה. ועכשיו נתתי לו להתפרץ, ולא היה שם כלום. רק קליפה דקה של עצב ואז כלום.ובדיוק העובדה הזאת שאני שבור ואהיה שבור ואולי אוריש גם את איזה גן-שזה-לא-יהיה שעושה את זה לילדי-הדמיוניים-בשלב-זה, זה גורם לשאול את עצמי בשביל מה כל זה. כי הסבל המתמשך הזה לא גדול, זה נכון, ואם מסיחים את דעתי, הרי אני לא חושב על זה כל דקה של כל יום בחיי, אבל הוא שם. תמיד שם. וזה נמאס, בשלב מסוים.הייתי עושה הרבה בשביל שקט. לא הכל, אבל הרבה.</div>Wed, 15 Oct 2008 00:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=10035484http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=10035484http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9619145<div align="right" dir="rtl">איזה כאבים.קודם כל, נתחיל בזה שהחום כל כך נוראי ש'לצבוע בכחול ולזרוק לים' נשמע ממש סבבה עכשיו. הבית שלי בנוי בצורה עקומה קצת. הוא בנוי מאיזשהו סוג של בלוקי בטון [לא 'איטונג', לא קונה?] שמחממים בקור ומקררים בחום. באופן אפקטיבי, זה יוצר קירור של עשירית המעלה בשעות היום הגרועות, אבל בשעות הערב כל החום שנאגר בהם נפלט. לתוך הבית. ככה שאתה מרגיש את כל עשיריות המעלה שאי פעם היו בעולם.חוצמזה, אני חולה. בעקרון, כל מעבר עונה הגוף שלי מקפיד לחלות בסוג של צינון קל שאני לא מתייחס אליו עד שהוא הופך לסוג של שפעת ומכריע אותי לחלק לא קטן מהשבוע. בדרך כלל הוא מתחיל ביום שבת, ככה שאני מבלה את רוב היום ברצון למות [או לרצוח, תלוי באיזו שעה אני מגיע. ובאיזו שעה אני יוצא.] אצל קצין העיר.דווקא עכשיו הכל היה בסדר בתחילת העונה. אני זוכר שהייתי ממש מופתע. כמובן, בסוף קיבלתי את הצינון הקל שלי. הוא התחיל ביום שבת, אבל לא היה חום ולא היה כלום והרגשתי רמממפפפ [זה כמו להרגיש לא משהו, אבל אתה גם עייף מדי להגיד את זה.] בסופו של דבר חתמתי על יום חופש (!) ונשארתי בבית היום. ואתם יודעים מה? לחתום על יום חופש כשאתה בחובה ו</div>Mon, 21 Jul 2008 19:52:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9619145http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9619145http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9286080<div align="right" dir="rtl">אני שונא קיץ. עכשיו התקופה שחם מול המחשב ומגיעים כל החרקים הקטנים והמגעילים שנמשכים אל האור הצהוב בחדר. אני שונא חרקים, גם. חוץ מהעכבישים הקטנים. כלומר, כל עוד אני יכול לא-לשנוא אותם מרחוק. יש הרבה דברים שאני לא-שונא, גם, אבל לא בא לי לדבר על זה. [נו, סבל נעורים ודברים כאלו.] ביומיים האחרונים עשיתי ניסויים מצלמה עם החלק היפההיחיד בגוף שלי. [תראו, יכולתי לעשות מזה איזו בדיחה בעלת גוון כחלחל כלשהו, אבל אני לא כל כך טוב בזה וסביר להניח שזה כבר עבר לאחוז ניכר משני הקוראים שלי בראש, אז בואו נוותר על זה ונכריז: פור דה לאב אוף גאד, אלו העיניים.] אני גאה לומר שזה יצא לא רע בכלל. ממש לא רע בכלל. וגם, עשיתי המון כיף. פתאום יש לי עיניים יפות, עכשיו רק צריך לעבוד על השאר. היום חלמתי שאני נפטר מהכאב הזה. היום חלמתי שיש לי פסק זמן. [זה מקסים ונחמד וזה, אבל חלמתי שאני לוקח סקלפל ומקרב לעור עד שאני רואה אדום. חלמתי שזה מפסיק, שהכל מפסיק והייתי מאושר לשבריר שנייה. ולא כאב בכלל. דברים שמפחידים אותי לא מפחידים אחרים. דברים שמפחידים אחרים לא מפחידים אותי.] מצד שני, גם חלמתי שאני מתקין רמקולים במחשב</div>Sat, 31 May 2008 20:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9286080http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9286080http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9221635<div align="right" dir="rtl">אני אנסה להסביר. אני מבין נערות אנורקטיות קטנות. אני מבין. אני כמעט כזה. אני מבין את הרצון להפסיק לאכול עד שזה ישנה אותך. אני מבין את הצורך הזה. אצלן זה שונה, כי מבחינתן רזה = יפה, אבל זה לא נכון וזה גם לא מתאים לגברים, מה שאומר שכנראה ניצלתי בנס מהמחלה הזאת. לעומת זאת, זה תפס אותי במעגל קסמים שבו אני מרגיש מכוער. אולי אני באמת, לך תדע, אם כי יופי אמור להיות סובייקטיבי. אני מרגיש את הצורך הזה, להיות זוויתי יותר, לכמוש ולכמוש עד שאין יותר שום דבר. באופן פרדוקסלי, למרות שכבר עכשיו אני רזה יותר מדי, אני מרגיש שאם ארזה עוד, אולי אהיה משהו אחר. ומשהו אחר יכול להיות יפה. אני יודע רק מה אני, אולי משהו אחר יהיה... משהו אחר. היום היכו אותי נפשית עד זוב דם מנטלי כי אין לי יכולת לשמור את הדעות שלי לעצמי. נלחמתי בעצמי שלא להדביק מסקינג-טייפ על הפה, ולהמשיך לדבר ולהמשיך לעבוד - והצלחתי, אבל אני מרגיש כל כך מרוקן עכשיו שרק בא לי לעטוף את הגוף בניילון נצמד ולנוח ככה עד שבוע הבא. ישבתי, קצת לפני שאפשר היה לעזוב, מכונס ומבולבל וכמעט לא זיהיתי כשאנשים דברו אלי, אני בטוח שזיהיתי, אבל היה יותר נוח ש</div>Tue, 20 May 2008 19:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9221635http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9221635http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9132638<div align="right" dir="rtl">צל רגלַי המתארך אני כבר לא. אין דבר, אלך לאכול לבד בעיניים בורקות. [זה דווקא עצוב, האמת. נראה לי שזהמובן בכל מקרה, כי זה לא נשמעשמח. המילים של זה התמוטטו למקום אתמול כשהלכתי ברחבי היחידה. אבל כבר לא עצוב לי. ואם כן, שותקים עד שמשהו מתפקע, אני חושב. לפחות בכל מקום שהוא לא כאן.] [אין לי משהו ממשי להגיד, רק באתי לפזר חוסר אושר ברחבי הרשת. כיף, הא?]</div>Mon, 05 May 2008 22:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9132638http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9132638http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9114425<div align="right" dir="rtl">מעולם לא הרגשתי את ההרגשה הזאת לפני. אתם יודעים, כשהבטן מסובבת כל כך שזה מרגיש כאילו המעיים שלך נקשרו מסביב ומסביב עד שכולך קשר אחד גדול. כעס ועצב ותסכול זרמו בתוכי בפלגים עד שלא ראיתי יותר כלום. ניסיתי להכיל את הכל באהבה. ניסיתי להבין. לעזאזל עם זה, הבנתי. כמו אידיוט, ישבתי והנהנתי כשאנשים עם דרגות אחרות על הכתפיים ניסו לגרום לי להרגיש קצת אחרת. כאילו אני לא סובל. אני משתדל להזכיר לעצמי כל הזמן שהבעיות שלי קטנות, יחסית. שיש לי בית שאליו אני תמיד יכול לחזור, ומשפחה שאוהבת אותי. שיש לי חברים, למרות שאני לא מספיק נחמד אליהם לעתים. שהבריאות שלי פחות או יותר בסדר. אבל זה לא כל כך עובד ובזמנים כאלו אני כל כך כועס שהבטן שלי מרגישה כמו אגרוף וסביב הצוואר שלי גדלים קוצים ארוכים מהטבעת הדמיונית שסובבת אותו. בזמנים כאלו אני יורק רעל והארס חזק יותר ממני. הארס כל כך חזק שהוא צורב לי בגרון, שהוא ממיס אותי מבפנים. ועדיין אני שומר אותו לעצמי. אין לי זכות ואין לי סיבה לשחרר אותו על אחרים, על אנשים שרק חושבים על להקל עלי. אין לי כוח יותר, זו האמת. ולמרות הכל אני ממשיך לנשום ולאכול. אני ממשיך לחיי</div>Fri, 02 May 2008 21:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9114425http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9114425http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9045397<div align="right" dir="rtl">התחלתי לקרוא מחדש כל ספר שיש לי בבית. הק, התחלתי לכתוב ספר. אבל ה'התחלתי' הזה לא בדיוק נכון, כי, וול, התחלתי לכתוב ספר עוד בסוכות. [תקשיבו לי מדבר על כתיבת ספרים, כאילו אני מינימום רם אורן.] שנייה, בואו נפרק את המשפט הזה, נעשה ממנו פוסט ונוכל ללכת לקבל בחילה בפינת החדר (רק אני? טוב, נו.) התחלתי לקרוא מחדש כל ספר שיש לי בבית. לא יודע למה, אבל בזמן האחרון הרבה יותר נעים לי לישון אחרי שקראתי קצת בספר. למזלי הרע, נגמרו לי הספרים שיש לי על נייר והכל ועכשיו יש לי ספרים על המחשב. עדיין לא החלטתי אם אני אמשיך במנהג שלי, אבל זה לא נראה לי הגיוני, זה הורס את כל הקטע של 'וואלה-אני-כל-כך-עייף-שאני-נרדם-עכ...שיו' [ולו רק כי ההפסקה הזאת של שלוש הנקודות ארוכה הרבה יותר וזה הורס לך את כל הקטע של ההירדמות הטבעית.] התחלתי לכתוב ספר. אני לא יודע מה קרה. לפני אחת-עשרה שנים שמעתי על הבן אדם הכי צעיר שהוציא ספר [ואם לא בעולם, אז בישראל] - הוא היה בן 16 אז. אז אמרתי לעצמי, 'יש לך עוד ארבע שנים, למה שאתה לא תהיה הבנאדם הכי צעיר שמוציא ספר', אבל רצה הגורל (כלומר, אני לא רציתי) וכל מה שכתבתי בזמן הזה היה.</div>Mon, 21 Apr 2008 23:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9045397http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9045397http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9021785<div align="right" dir="rtl">קודם כל, מי דה פאק איז טוקיו הוטל? למה כולם מדברים עליהם? ממה שאני הצלחתי להבין אלו חבורה (זועמת) של נערי-אימו (זועמים) ששרים שירי-אימו (זועמים) ואז צועקים על המעריצים (הזועמים) שלהם. טוב, אולי לא, לא באמת טרחתי לבדוק, אבל אם מישהו יוכל להסביר לי אני באמת אשמח. כל עוד זה לא כולל הקשבה או יותר מדי מלל. אני נוטה לאבד עניין כשמדברים הרבה, בעיקר על דברים שלא באמת מעניינים אותי מלכתחילה. עוד משהו שאני צריך שמישהו יסביר לי זאת האופנה הלא-בדיוק-תופסת שהצלחתי לראות על שני ילדים באותו היום. יום אחד חזרתי לי מהצבא ונהניתי לי מהדיסטנס (איזה דיסטנס? אפילו משקפי שמש לא היו לי, היה מאוחר אז.) כשראיתי ילד צעיר הולך עם מכנס מהסוג שפעם נקרא "מכנסי ערסים" (כלומר, מכנס פוטר שבא בצבעים כמו 'חרדל' או 'כחול בהיר'.) שמקופל רק ברגל אחת עד מעל לברך. למעשה, זה היה כל כך לא ברור שחשבתי שיש לו פציעה כלשהי שגורמת לו ללכת ככה.אחר כךהלכתי בהמשך דרכי הביתה וראיתי עוד אחד כזה, אז הייתי צריך להתקשר ולשאול - ואכן, זאת סוג של אופנה. עכשיו, יש הרבה דברים מוזרים שאנשים עושים בשם האופנה, אפילו האופנה שהגדירו הילדים המעצב</div>Fri, 18 Apr 2008 12:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=9021785http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=9021785http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=8861172<div align="right" dir="rtl">[וזה הסוד שאף אחד לא יודע] אני פגיע יותר ממה שאני נראה. זה מפתיע, בהתחשב בזה שאני נראה כאילו רוח חזקה מדי יכולה לשבור אותי בשלושה מקומות שונים. אבל זה נכון. הבעיה היא שאני תמיד בא במקום שני או שלישי או רביעי או. אני לא מצליח אפילו להסביר את זה, אבל אני פשוט מרגיש ש... אתם לא מבינים. כל החיים שלי אנשים ממשיכים לאכזב. אנשים ממשיכים לעשות לי דברים כי מותר, כי אפשר. להוציא אותי מהחיים שלהם בלי סיבה, לאחר אולבטל אולשכוח תכניות. נמאס לי ששוכחים ממני. נמאס לי שבסוף אני סובל. אני לא חושב שיש מישהו אחר שזה קורה לו. אבל זה רק הכאב מדבר. אני בטוח שיש עוד הרבה אנשים שזה קורה להם. אולי הם לא מדברים עברית, אבל הם בטח עדיין קיימים. קורי עכביש שקטים של אכזבה וכעס מלופפים סביבי. כל כך חזק שעוד מעט, עוד קצת ואני כבר לא נושם. תנו לי לבכות את הבכי הזה. שמישהו יסביר לי מה קורה.אבל אף אחד לא מסביר לי מה קורה, אף אחד לא מסביר לי איך זה שאני היחיד שסובל פה. נמאס לי שהכל חייב-מוכרח-צריך להיות בסבר פנים יפות. נמאס לי להתאמץ בשביל אחרים שכל מה שאחרים עושים מרגיש כמו נסיון למצוא דרכים מקוריות להכאיב לי. [ו</div>Sat, 22 Mar 2008 19:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=8861172http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=8861172http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=8622524<div align="right" dir="rtl">בזמן האחרון אני בפאניקה היפוכונדרית. זה לא טוב. אני כואב ואני מבוהל [ואם אני מודה ביני לבין עצמי, אני מתחיל לתכנן מה עושים אחרי שמקבלים את החדשות, אבל, וזה אבל גדול, אני לא מכניס כאן שום זמן של היסטריה, או כל אחד מחמשת שלבי האבל.] אני היפוכונדר. כל דבר גורם לי לפאניקה עשרות מונים ממה שבאמת אמור לקרות. במקום שהתער של אוקהאם ינחה אותי לקבלת הנחות נכונות הוא מתנדנד לי מעל הראש. [אבל, אם וכאשר, כמה הייתי רוצה לקבל את הכל בהבנה. הייתי רוצה להיות מיושב והגיוני, להודות לרופא הטוב. הייתי רוצה לסדר את כל ענייני ולכתוב מכתבים לכל האנשים שחשובים לי. הייתיהולך להצטלם {אצלך, אם תרצי אותי} ומחייך את החיוך האחרון על גבי סרטצילום. הייתי קורא לזה או-מ-נות ואף אחד לא היה אומר לי "לא", כי לא אומרים "לא" ל. הייתי משאיר כל מה שצריך להשאיר והייתי מלמד את כולם אהבה. הייתי שם עוד פתק אחד בכותל ומבקש על נשמתי. הייתי מבקש שלא אשאר כמור"ק. הייתי מבקש לבחור את התלבושת. הייתי מבקש.] [עתה אלך ואבהל בלי סיבה ממשית.]</div>Wed, 13 Feb 2008 00:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (CatBoy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=1438&blogcode=8622524http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=1438&blog=8622524