http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011ברוכים הבאים לחור שלנו, מקום בו קרני השמש והשפיות מגיעת לעתים רחוקות. כאן כרמן וסקאלי מוחות על כל דבר חי דומם או צומח. נשמח לקבל תגובות עוינות,איומים על חיינו או מכתבי מעריצים (שזה בערך אותו דבר), נקווה שהבלוג ושהזוגיות שלנו תפרח ואם לא נשמר אותה בצנheCopyright 2026 scully&carmen. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011http://f.nanafiles.co.il/upload/72005/IsraBlog/140011/misc/2959771.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11550270<div align="right" dir="rtl">ביומולדת האחרון שלי, אמא ואבא, עוד לפני שהם התגרשו,הזמינו לי פיצה גדולה כמו שאני אוהב עם מלא מלא מלא זיתים שחורים וקולה אפילו שהם לא מרשים אבל היה לי יומולדת וישבנו ביחד לראות סרט בבית ובסרט הראו את הגרנד קניון שבאמריקה. ושם הסבירו שפעם הקניון היה מישור אחד (מישור זה אומר שטח אחד חלק בלי עליות וירידות ככה אמא הסבירה לי) ופעם חיו שם משפחת סנאים שהיו חברים. כשהקניון התפצל חלק מהסנאים נשארו בחלק הימני וחלק בשמאלי. אלה שהיו בחלק הימני שיש בו יותר מים ואוכל נעשו גדולים יותר ושעירים יותר עם זנבות שחורים ואלה בחלק הימני נותרו קטנים וחומים וחמודים, ולמרות שהם היו שונים אחרי כמה זמן הם עדיין היו משפחה. בלילה חלמתי שאני בגרנד קניון.. והוא היה עצום!!! הלכתי לאורך הקניון וניסיתי להסתכל למטה אבל לא יכולתי לראות את הקצה. הלכתי והלכתי עד שהגעתי למדרגות.. התחלתי לרדת עוד ועוד ועדיין לא הייתי קרוב למטה. הגעתי אולי לחצי מהדרך והייתה שם עיירה קטנה.. היו כמה בתים עם גגות אדומים וחצר, סתם ככה בחלק מישורי באמצע הקניון, ככה בנוי באמצע הירידה. לכל בית הייתה בריכה ודלת אדומה. התקרבתי לבית בקצה הכי רחוק זה שהי</div>Tue, 26 Jan 2010 19:36:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11550270http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=11550270http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11531224<div align="right" dir="rtl">אוקיי, מילה אחת.. או לפחות מלה ראשונה: קורקינט חשמלי!!! מי בא לאסוף אותך בקורקינט חשמלי? ועוד בלי להכין אותך מראש?? מיקום: צפון-צפון תל אביב. חסרונות: הזכרתי את הקורקינט החשמלי? יתרונות: צ'ארם של ילד טוב צפון תל אביב והמווון שכל. הייתי מציינת כסף אבל הוא כמובן לא משחק תפקיד כיוון שהוא של אבא ואמא. אם זה רק היה מסתיים בקורקינט... כשבחור מחזיק לך את היד ובוהה עמוקות בעינייך חייבת להיות לזה רק משמעות אחת - הוא רוצה להיכנס לך למכנסיים. עכשיו נכון שזה מובן וברור, אבל רבאק אתה לא יכול להראות קצת פאסון? ועוד מישהו מצפון תל אביב? הם המציאו את הפאסון! טיפת משמעת, טיפה קשה להשגה והוא לא היה נשאר לבדו בגשם על הקורקינט... יום עסל יום בסל.. כמובן שזה לא היה הכל... היו בדיחות שוביניסטיות (שמור לחבריך בעלי הפין), בדיחות גזעניות (שמור לחבריך האשכנזים) וכמובן בדיחות על בלונדיניות (שמור לחברוןתיך הבלונדיניות) לזכותו ייאמר שחלקן היו מצחיקות ואני בדרך כלל לא שופטת כל כך מהר ובחומרה (טוב אני כן אבל אני לא מראה את זה), אבל כנראה שזה היה פסיכולוגי - מהקורקינט זו הייתה פשוט ירידה חלקה ותלולה... קצר ולעניי</div>Sun, 17 Jan 2010 21:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11531224http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=11531224http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11502576<div align="right" dir="rtl">שם: א מיקום: העיר העתיקה - בין פיגוויניםחובשי שטריימלים וערבים חובשי כאפיות. תכונות חזקות: כריזמטי, מצחיק, בטוח, אופנוע כבד. וגבוה, גדול כזה - תמיד טוב כי גורם לרגשות אשמה על זה שאני לא בלרינה זעירה וחיננית להיעלם. קרבי, שזה תמיד מוערך. תכונות חלשות: קשה להסביר, לא סגור על עצמו זה תכונה? או פשוט תכונה גלובלית לבחורים ואין טעם לציין אותה? בכל מקרה: נהג עצבני, חסר טקט, בעל הומור מוזר לעתים (כגון צירופי מלים מתוחכמים כמו בסדר וסוודר וכו). הממ... מה עוד? במערך הביצועי: מקבל הרבהה נקודות על אמביציה וניסיון אבל לוקה בחסר בטכניקה ובמקוריות... אבל גם זה רובם בעצם... חשוב לציין שהיה להוט למסד את הקשר עוד בחיתוליו - מה שהיה מחשיד וגם דבילי וגם מעצבן...והסיבה להתרסקות החדה... בקיצור מחפש קשר לא חברה מה שעושה אותו מתוסבך ולא פשוט כמו שנראה היה בהתחלה... מבאס. סה"כ היה פוטנציאל... כלומר אחרי בחור חסר ביטחון שעשה אותי סוג של אלה ובין הבחור שאיתו פשוט לא הייתה לי ברירה אלא לצאת.. הוא היה שינוי מרענן.... כנראה זה הלא-תל אביביות. יש לציין שבלא תלאביביות מדובר גם בנספחי ת"א (כגון: רמת גן גבעתיים,</div>Mon, 04 Jan 2010 00:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11502576http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=11502576http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11477519<div align="right" dir="rtl">יום מספר: 36 לא כיף לי. עגום מבולבל ומציק. למה גברים לא יכולים להיות פשוט גברים? למה אנחנו אלה שכביכול משחקות משחקים? נשים לא משחקות, נשים יודעות בדיוק מה הן רוצות מעצמן - ומאחרים. אנחנו פשוט לא יכולות לומר את זה בקול רם כל הזמן כי זה לא תמיד מתאים. זה מתנגש, זה חסר טקט, זה מעיק. פחד ממחויבות.. איזה בולשיט. אני יכולה להעביר קורסבפחד ממחויבות.. אין כזה דבר פחד ממחויבות - יש רצון לזיין. תכלס זה מה שמפחיד אותנו - שלא נזיין מספיק. זה מה שמוציא אותנו בשישי בלילה מהבית וגורם לנו לשים בושם במקומות כמו מאחורי האוזן שלשם מעט מאוד אנשים מגיעים. זה מה שגורר אותנו לחדר כושר ולחנויות בגדים ונעליים. אוקיי נכון יש את הרצון הזה להיות בקשר אבל בינינו - כמה כבר אפשר להתכרבל עם בנאדם?? אז בסדר, אני מקבלת את הרצון הזה, זה טבעי ,זה הגיוני, זה חייתי, זה אנושי, אבל רבאק מי ביקש להגדיר? אני יכולה להמשיך יפה מאוד בלי זה... אז אם כבר נכנסנו בעובי הקורה - לפחות כמו שצריך לא כמו ילדים. אני מרגישה כמו בת 16 כשהייתי צריכה לזרוק את הבחור הראשון שיצאתי איתו ברצינות ועשיתי את זה ע"י סינון מתמיד של שיחות טלפון וסמס</div>Wed, 23 Dec 2009 21:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=11477519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=11477519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10824824<div align="right" dir="rtl">היא בדרך כלל עסוקה, תמיד יש מה לעשות, אם זה לא זרם לקוחות רציף, או סתם יום סידורים (מניקור פדיקור תסרוקת וכו' - בחורה צריכה להישאר משופצרת), תמיד יש מה לעשות ולאן ללכת. אך בלילה הספציפי הזה היצאנית מצאה את עצמה בודדה ומחפשת. אחרי מה מחפשת? מי יודע? היא הייתה על ספינת תענוגות ששטה בים התיכון לאיטה - אך שום תענוגות לא נראו בשטח. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ואיש לא היה על הסיפון מלבד מלח בודד על עמדת התצפית. היא שרקה לו "היי בחור" והוא הביט למטה אליה מהתצפית, והיא לבשה מחוך שחור עם גרבוני רשת וביריות "בחורה כלבבי" הוא מלמל, "אני במשמרת" הוסיף ונאנח בעצב "אולי אחר כך" "מה אחר כך..." מלמלה יצאנית, סבה על עקביה וירדה לקומת המגורים. היא עצרה מול הדלת הראשונה במסדרון, ליפפה את ידה סביב ידית הנחושת ודחפה בחוזקה פנימה זורקת גם חיוך מזהיר."רוצים חברה?"היא הפתיעה משפחה מרובת ילדים (משהו כמו שבעה או שמונה)שישבה צפופה על ספה אחת וראתה טלוויזיה, כל העיניים הוסבו אליה והייתה דממה. עשרת הילדים (האם הם התרבו?) הביטו זה בזה בפליאה. היצאנית סגרה את הדלת בחיוך מתנצל, משאירה את ההורים המופתעים ועשרים ילדיהם</div>Wed, 06 May 2009 23:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10824824http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=10824824http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10818255<div align="right" dir="rtl">לנוי היו חיים קשים, הייתה עליה קללה נוראית, מאז שהיא נולדה. אתם מבינים, נוי יפה מאוד, היא גבוהה וחטובה כמו דוגמנית מסלול, יש לה שיער חלק שחור בוהק ועיניים גדולות עם ריסים שמגיעים לה לאף כמעט, שפתיים מלאות וחיוך מבריק עם שיניים צחורות. כל מי שמסתכל עליה אפילו לשנייה ישר מסובב את הראש כדי להעיף מבט נוסף - זה בלתי נשלט, כשעוברת לידך מישהי כזאת כוסית, צריך לדעת להעריך את זה... הבעיה של נוי הייתה שאנשים אחרים הם היחידים שראו את היופי שלה, היא לא יכלה לראות אותו, במראה, היא ראתה גוצה שמנה ומכוערת עם שיער יבש ופרוע, שיניים ענקיות ועקומות, פלולה ענקית במרכז הלחי ששתי שערות קטנות יצאו ממנה, גבות כמעט חוברות... זוועה... היא התבוננה במראה לעתים רחוקות, לא הייתה לה מראה בחדר, אבל לפעמים כשהיא הלכה ליד חנות וראתה את ההשתקפות שלה בחלון ראווה היא הייתה חוצה מהר את הכביש עם העיניים באדמה. גם כשבחורים שרקו לה ברחוב וצער\קו לה דברים, חלקם מחמיאים חלקם גסים יותר, היא הייתה משפילה את ראשה ומנסה ללכת מהר יותר, ככל שרגליה השמנמנות (להרגשתה) איפשרו לה. היא לבשה רק בגדים ענקיים שחורים שישבו עליה כמו שק גדול,</div>Mon, 04 May 2009 22:54:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10818255http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=10818255http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10139126<div align="right" dir="rtl">אינך זוכרת עוד ואני, איני יכול לשכוח וכל זיכרון, נועץ כפגיון את להבו בליבי הזחוח. איך שנאת, איך אהבת, איך בכית, איך צחקת, איך שאני ואת משתנים מתהפכים, מתגלגלים מתפתחים. זוכר כמו אתמול ואת כבר לא, הכל עוד טרי בראשי ואילו את צובעת הכל בצבעים נוגים של שכול בגווני אפור ולבן את כל הכאב והיופי וזכרונותי שלי נותרו איתן. זכרונות שלך, הולכת, חולפת עכשיו היית עכשיו אינך. אך כל עוד את זוכרת עוד אחיה בליבך. אך את שכחת, ואני לא יכול שלא לזכור אבל את שכחת ואיני קיים עוד. </div>Thu, 06 Nov 2008 20:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10139126http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=10139126http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10061759<div align="right" dir="rtl"> קנאה, גרגרנות, גאווה, זעם, תשוקה, עצלות וחמדנות ישבו כולם בשולחן לארוחת ערב, בעוד גאווה ליחששה לחברתה עצלות מילות התנשאות על הסובבים, גרגרנות הייתה עסוקה בלהזמין את כל התפריט כולו וקנאה הביטה בה בתאווה כיוון שזו לא אכלה בכלל כדי לשמור על הדיאטה. מצדו השני של השולחן, תשוקה העבירה מבט סביב על האורחים כדי לבדוק אם יש מישהו שווה באופק, וחמדנות הביטה בתאווה בזעם שהיה עסוק בלכעוס על כולם. הם הזמינו וישבו לאכול. ארוחת הערב התנהלה ברעש ומהומה מסוימים. גרגרנות חיסלה את האוכל שלה ונשארה רעבה, לכן אכלה מהאוכל של כולם, גאווה הייתה עסוקה בלהעביר ביקורת על מה שכל אחד הזמין, עצלות נאנחה בעייפות, תשוקה קמה והלכה להתחיל עם בחור חמוד שישב לבדו בבר, קנאה הביטה בה ויצאו לה העיניים, חמדנות הביטה על הצלחות של כולם אבל לא העזה לשלוח יד, וזעם לא הפסיק לצעוק ולהתלונן על כולם שהם מתנהגים לא כיאות בזמן ארוחת הערב. הגיעה שעת הקינוחים, חמדנות לא ידעה מה לבחור כי היא רצתה את הכל, בסוף היא לקחת את מה שזעם לקח, שהזמין משהו שהוא בכלל לא אהב סתם מתוך עצבים, לעצלות לא היה כוח להזמין, היא נתנה לגאווה להזמין במקומה, ת</div>Mon, 20 Oct 2008 00:25:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=10061759http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=10061759http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=9419403<div align="right" dir="rtl">אז כמו רוב האנשים שם בחוץ (איפה שבחוץ לא יהיה), גם אני לא בנויה לעבודה משרדית. עכשיו, אני כמובן לא מזכירה שמכינה קפה, מתייקת אויורדת לבוס שלי מתחת לשולחן, אני עושה עבודת מודיעין חשובה (או כך אני נוטה להאמין), אבל זה עדיין במשרד מול מחשב. עכשיו, תיאור של יום רגיל הולך ככה: אני נכנסת ברוב טובי למשרד, המאויש כבר ע"י הקצין הגאון שלי (780 בפסיכומטרי בלי ללמוד בכלל - וכן, הוא גם חכם בלי שום קשר), הקצינה השנייה שלי שהיא, טוב אין דרך טובה יותר לנסח את זה, - כוסית, מש"ק אחד שהוא המפענח הכי טוב בעולם בערך (לשאלתכם אני מפענחת זה מה שאני עושה), ומש"קנוסף שקיבל אות הצטיינות יחידה, כלומר כבר כנקודת התחלה האגו שלי הוא במילה אחת - מיותר. עכשיו, בתור יצור לא טכנולוגי בכלל, מיותר לציין שאני עובדת שעות נוספות רק כדי למצוא את כפתור ההפעלה של המחשב שלי, ואחר כך, כשאני כותבת מסמכים בוורד או באקסל, התהליך הבלתי נעים מלווה בכמה "איך עושים ש...?" בעוד שלושה או ארבעה "כוס אמא של המחשב הזה" ולפחות חמישה "אני אשבור את המכשיר המ****הזה אני נשבעת בסבתא שלי!!" אחרי שאני נשלחת לעמוד בפינה על כל המלים הלא יפות שאני או</div>Sun, 22 Jun 2008 00:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=9419403http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=9419403http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=9039502<div align="right" dir="rtl">אחרי שנה בצבא, אני יכולה בכנות ובחוסר אוביקטיביות משווע לומר שהמערכת הצהלית לא מתפקדת... ואני לא מתכוונת רק לעובדה שהעבודה שאני נבחרתי לעשות, זו שעברתי מבחנים ומיונים כדי לעשות, ניתנת לכל עובד רס"ר שהשתעמם בבקו"ם והחליט לעשות קצת עבודת מודיעין במקום, או בוא נגיד, קרצוף רצפת מטבח.. אחרי הכל צריך גיוון כדי להעביר את הזמן.... ולא שיש לי משהו נגד עובדי רס"ר או בקומיסטים, יש לי בעיה בזה שטרחתי להגיע לתל השומר כדי לעשות מבחנים טיפשיים על חשבון ימי האזרחות האחרונים היקרים שלי כדי להתמיין לתפקיד שהייתי יכולה להגיע אליו גם אם הייתי סובלת מתסמונת דאון חריפה, פזילה ואיי קיו נמוך יותר מהציון שלי בבגרות בתנ"ך... שזה נמוך... אבל מה שאני באמת מתכוונת זה איך זה יכול להיות שעד שכבר נבחרתי לעשות עבודה שמוציאה אותי מדעתי, לוקחת לי כל שבת שמינית, מקפיצה אותי מדי פעם פה ושם, ומשאירה אותי עד 6 ולעיתים עד שמונה בבסיס (אני יודעת, אני ג'ובניקית לחצ"בית בטירוף), אבל אני גם צריכה לעשות תורנויות ושמירות למיניהן שמזכירות שהולכות הבייתה ב4 כל יום לא חולמות לעשות אפילו בסיוטים שלהן... ומכאן אני שואלת - בעצם עדיף שאנ</div>Mon, 21 Apr 2008 00:37:00 +0200nobody@israblog.co.il (scully&carmen)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=140011&blogcode=9039502http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=140011&blog=9039502