http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706הבלוג של מעין - Music GirlheCopyright 2026 Rockiller. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/06/37/13/133706/misc/18423944.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12732592<div align="right" dir="rtl">היא ניגנה לעצמה במרפסת באמצע הלילה השכנים התעלמו, השכונה כבר מזמן התרגלה כן, פעם בחודש - חודשיים זה פתאום היה בא לה היתה שותה הרבה יין ונשארת כל היום במיטה אולי ממבט ראשוני היתה נראית בעצם נורמלית אך מי שהכירה מקרוב ידע שזה אינו המצב הייתה קורסת וקורנת מבפנים, עם פנים של גופה מהלכת הייתה אוגרת ואוגרת ואוגרת, ואז מתפרצת ואיש לא ידע להסביר מה שהיה הולך לה שם בפנים אבל המוזה פרצה גאונה או מטורפת, משוגעת, מהפנטת והיא לא ידעה מה עדיף בכלל להיות שפויה או חסרת כל שיווי משקל בעולם הזה היתה עפה למחוזות רחוקים על כנפי הפנטזיה טובעת בבריכה נטולת הסברים של מטר הדמעות כעבור שעתיים הייתה מודה לעולם על כל מה שנתן לה טוב לה, רע לה לא סגורה אם היא אוהבת או שונאת את הבילבול, את הפיצול ואיש לא ידע להסביר מה שהיה הולך לה שם בפנים אבל המוזה פרצה גאונה או מטורפת, משוגעת, מהפנטת והיא לא ידעה מה עדיף בכלל להיות שפויה או חסרת כל שיווי משקל אתה נראה מבולבל, ואוו ואוו לא כמו אחד שנגמל, ממני עדיין מורעל, כי אני לא תרופה אני סם מקולקל, אני אדם מקולל ואיש לא ידע ל</div>Tue, 06 Sep 2011 21:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12732592http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=12732592http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12366617<div align="right" dir="rtl">אני רוצה לעוף. לעוף בשמיים, רחוק. לעוף מכאן. רוצה לשמוע מנגינה שתקסים אותי כ"כ שאני אבכה ואצחק. שאני ארגיש מטורפת להפליא. שכל עץ יראה לי ירוק יותר וכל ספסל ציורי יותר. שהטיפות יכו בי חזק יותר. אני רוצה להרגיש. להתאהב עד כאב, להתרגש עד רעד, לחלום וגם להגשים. נמאס לי מההרגשה האנמית הזו, הריקה. נמאס לי להרגיש כמו גוף שמתהלך לו סתם ועושה דברים סתם וכלום לא משפיע עליו והוא לא משפיע על כלום. זו לא אני. זו לא האני שהכרתי פעם. מישהו הרס אותי, ואני לא מצליחה לשים את האצבע על מי ומתי. זו כנראה בטח רק אשמתי. פיתחתי מגנים מבטון ופלדה, שאפילו אני כבר לא מצליחה להשתחרר מהם. אני צריכה להכיר. זה דחף בלתי נשלט שיש לי. אני תמיד בחיפושים. אני חייבת להכיר את האנשים שישברו את חומות הבטון שלי. שיגעו בי. שירגשו אותי. שיעבירו לי צמרמורות בעור ופרפרים בבטן. שאני ארצה לעוף איתם, יד ביד. רחוק. רחוק מכל הכלום הזה. מעין.</div>Fri, 11 Mar 2011 17:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12366617http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=12366617http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12346206<div align="right" dir="rtl">בא לי מישהו אמיתי. רציני. נדמה כאילו אני מבריחה אותם אחד אחד. אולי זה לא כ"כ לרעה, כי כל האחרונים שהיו לי היו יצורים למדי.. אבל מספיק. רוצה מישהו שירצה לשמוע איתי מוזיקה, ולחפור איתי במהות החיים, ולנשק לי כל חלקיק בגוף, ולשבת עם החבר'ה שלי על בירה. בא לי מישהו שבאמת יעשה לי משהו, כמו שאחד השירים שלי אומר.. מישהו אמיתי. כבר שנים בלי, ונמאס. ובודד. ויש לי אלף בחורים ואין לי אף אחד. בא לי דירה משלי. או דירה עם חברה.. בא לי פרטיות, רק כדי שאני אוכל להביא אלי את כל העולם בלי לשים זין על אף אחד.. לשים מוזיקה בפול ווליום, לג'מג'ם עם אנשים, לשחק תקן, לבשל, לישון עד 3 בלי שאף אחד יגיד לי מה לעשות. אני כמעט בת 20 וכ"כ נמאס לי שאומרים לי מה לעשות. כ"כ נשבר לי מלגור בבית עם זוג אנשים בני 60. זה לא בשבילי. זה כולא אותי, זה מדכא אותי, זה לא נותן לי להשתחרר. בא לי פחות צבא. אל תבינו אותי לא נכון, אני נהנית מהתפקיד שלי. די טוב לי בסך הכל.. פשוט קשה לי עם האנשים. לגור עם 12 בנות מצווחות שכדרך קבע נטפלות לתפל ולא לעיקר, זה... פשוט לא בשבילי. זו הייתה טעות ללכת לפלוגה מגדרית.. אבל לפחות התפקיד טוב.</div>Sun, 27 Feb 2011 21:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12346206http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=12346206http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12316631<div align="right" dir="rtl">ואוו, אני כ"כ גאה בעצמי. באמת. אלו היו כמה ימים מטורפים.. ואני מפתיעה את עצמי כל שניה מחדש. סופסוף גידלתי את הביצים להן יחלתי כ"כ הרבה זמן. ביצים להתקשר או לסמס לבחור ראשונה ולא לחכות לו עד שהוא יזוז, ביצים להגיד לעצמי "ראבק, השירים שלי אדירים, וגם אם אני אפרסם באיכות פלאפון אני אקבל פידבקים חיוביים", וזה באמת קורה. ובאמת יצאתי עם הבחור. ואני באמת קצת פחות מפחדת מהתגובות שהעולם יכל לתת למעשים שלי. על הזין שלי? על הזין שלי. זה תהליך, כן? עדיין לא התחשק לי שאמא תדע שחזרתי ב5 לפנות בוקר הביתה, ותתחיל להציק בשאלות שאין לי שום תשובה כנה לתת עליהן. ועדיין צובט לי בלב שמישהו קורא לשיר שלי "נחמד". אבל לאט לאט. לאט לאט אני הופכת למפלצת הבטחון העצמי שתמיד התקיימה בתוכי ולא נתתי לה לצאת, כי כל הילדות הייתי גוש נטול עמוד שדרה וטיפת בטחון, והיה לי קשה, קשה לקבל את השינוי שעברתי. אבל אני סופסוף משלימה אותו. שינוי שהתחיל באיזור כיתה ט', ומתחיל להסתיים היום, 5 שנים אח"כ. תהליך שגרם לי להבין שאני אשיג את מי שאני רוצה, את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה.. אם אני רוצה את זה מספיק. אני אוהבת להוכיח לעצ</div>Fri, 11 Feb 2011 05:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12316631http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=12316631http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12245079<div align="right" dir="rtl">אני טיפה מורעלת, אני מודעת לזה. אבל יש לי ריב אחד ענק עם החיים הצבאיים ואני לא שוכחת ולא סולחת. אני חוטפת עצבים כל יום מחדש. נכון, יחסית לתפקיד שלי, דווקא יש לי יציאות מעולות. 10-4 וזה.. אבל זה פשוט לא עובד. ניסיתי, בחיי. את מכירה בחור, והוא ממש מתוק. אתם מדברים בטלפון יחסית ממש הרבה. ומגיע הסופ"ש, אבל הוא לא יוצא. אז לא נורא, עוד שבועיים. אבל יש לך חתונה של בת דודה ויומולדת של חברה והוא גם גר נורא רחוק ואתם עדיין מדברים ואת אומרת שתסעי אליו אבל בדיוק בסופ"ש הזה מתארחים אצלו בבית ואז שוב היציאות שלכם מתבלגנות ואתם מרימים ידיים. ואת מכירה עוד מישהו, אפילו יותר מקסים, וחוטפת את הדה-ז'ה-וו של החיים. ראבק, אז אי אפשר להכיר בצבא. קיבלתי והפנמתי. אז ניסיתי עם אקסים. אתם כבר מכירים, אז אין לחץ להכיר פייס טו פייס וזורם דווקא השיחות בטלפון אבל בתכלס את יוצאת לשטח עוד שעה ליומיים וחצי ואין לך שנייה ואז כשאת חוזרת הוא בדיוק בהפלגה אז יצא שלא דיברתם שבוע וקצת. אז מגיע הסופ"ש והוא לוקח אותך לסרט והכל טוב ויפה ואתם חוזרים לאוטו והוא שולח ידיים כמו ילד בן 16 למרות שהוא בן 20 ואת מתחילה להזכר למ</div>Sat, 01 Jan 2011 21:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12245079http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=12245079http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12184290<div align="right" dir="rtl">יש משהו בנשק שלי, שגורם לי להרגיש ביטחון שאין כמותו. הוא אפילו לא חייב להיות ממש עלי. זה רצוי ויעיל אבל מספיק שהוא יהיה לי מפורק בבית. עכשיו, כשהוא כ"כ רחוק לו בגדוד.. אני פשוט מרגישה את זה. לפני שקיבלתי נשק, לפני שהתגייסתי, תמיד כשחשבתי מה אני אעשה אם [ואני בטוחה שאני לא לבד כאן, למרות שאני יותר פרנואידית מהרצוי] מישהו יתקוף אותי ברחוב, הנחתי שאני פשוט אתן לו בעיטה לביצים או אגרוף לרכה ואדפוק את ריצת חיי.. שזה מאד יפה בתאוריה, אבל עמוק בפנים ידעתי שיש סיכוי יפה שזה לא יעבוד. שלא משנה כמה אני אצעק ואשתולל, אולי הגוף שלי לבדו פשוט לא חזק מספיק. ומה השתנה בעצם? טוב, אם הנשק עלי אז.. כן. אני יודעת מה לעשות. מה לעשות אם מישהו יתקוף אותי או יאיים על חייו של זר גמור מולי. יהיו לי כמה שניות וזה יספיק. אני יודעת שזה יספיק. ואם הנשק לא עלי? טוב למדתי קצת קרב מגע. קיבלתי קצת רוח קרב. אבל בתכלס, זה באמת סתם משהו פנימי. זה מן סיפוק מהכח שבידיעה שאני, כל המטר 57 שלי, גברתי על דברים שלא דמיינתי לעצמי. זחלתי הר שלם למטה ושנייה אח"כ הר שלם למעלה. רצתי עד שהרגל שלי נסדקה וגם אח"כ, רצתי קצת עוד. אז</div>Tue, 30 Nov 2010 02:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=12184290http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=12184290http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11481399<div align="right" dir="rtl">ככה דמיינתי צבא. נכון, קשה. קשה לשכב בתוך אוהל שלא מחמם בשיט ב3 בלילה בנגב. וקשה, קשה לקום להקפצה כל לילה. וקשה, קשה לחיות עם 50 בנות. עם חלקן חודש-חודשיים, עם חלקן 8 חודשים, עם חלקן אולי 3 שנים. קשה להקים משפחה חדשה. קשה לקבל הורים חדשים, 6 בנות קשוחות להפליא אבל מדהימות ושפיציות ברמה שלא ניתן לתאר. קשה שכל יום את או אחת מ50 האחיות שלך בוכה. כל יום. אין יום שמישהי לא בוכה בו. אבל ככה זה צבא. אני לא מגינה על המדינה שלי מתוך משרד, גורסת ניירות. לא. אני לומדת לירות באנשים. כן, ממש לומדת. וזה מפחיד טילים. בחושך? המטרות האלו נראות די אנושיות. קשה ללמוד לדעת לטפל ברגל קטועה ולדעת, שאמנם כל החיילים והחיילות עוברים סדנה דומה, אבל לי, לי אשכרה יש סיכוי להשתמש בזה יום אחד. אבל לא רק קשה. מלהיב לדעת שהבנות שהיו לפני שנה וחצי בדיוק בדיוק פעורות וצעירות כמוני, תופסות מבריחי סמים ונשק, בדיוק באותו יום בו אני עולה על ווסט ועושה את עצמי מגינה על הבסיס למרות שאין עלי אפילו כדור אחד. מדהים לגלות שאני מסוגלת לדברים פיזיים שלא חשבתי שאני יכולה. כיף להתחרות בספרינט מול הסמלת הכי שפיצית שיש. ולהפ</div>Fri, 25 Dec 2009 20:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11481399http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=11481399http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11390637<div align="right" dir="rtl">HOT לא מפסיקים להוציא עוד ועוד פרסומות משכנעות למדי על מבחר הסרטים שיש להם בV.O.D. ותכלס? כל מה שהם אומרים נכון. זה זול, זה זמין, זה מהיר, זה פשוט, זה חוסך בעיות. אחלה, אחלה של דבר.. אבל.. לעזאזל, איך בכלל אפשר להשוות בין לצפות בסרט בקולנוע לבין לצפות בו בבית? זה לא משנה כמה המסך שלך גדול וכמה החשכת את החדר והסאונד מושלם.. אין שום דבר שמשתווה לאותה ההרגשה כשכל הקהל עוצר את נשימתו באותה השנייה, ומשחחר אוויר לרווחה בשנייה שאחרי. זוה לא במחשבות שלכם, זה הכל בתת מודע.. אבל תחשבו שהבמאי והמפיק והשחקנים.. הם כולם גרמו לכם, 40 ,50 אנשים שונים לחלוטין - להתרגש, לצחוק, לדמוע, לפחד. וכולכם יחד בחוויה הזו. גם אםלידך יושבאדם שתשנא ביומיום. סרט בקולנוע גורם להרגיש כ"כ אנושי. שברירי. קטן ומתגמד לעומת המסך הגדול הזה. אתה מרגיש אמיתי וייחודי כש40 איש שאין להם כל קשר אליך או לאופי שלך מושפעים בדיוק באותה הצורה ממה שהם רואים ושומעים. יש משהו גאוני בקולנוע. אל תדאגו, אתם עדיין מיוחדים. אבל כשאתם בתוך אולם קולנוע? אני ושאר האנשים שקצת למדו איך לגעת לכם בתת מודע, מגחכים מבדיחה שונה לחלוטין מזו</div>Sun, 15 Nov 2009 00:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11390637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=11390637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11318504<div align="right" dir="rtl">שחפרתי ורציתי ודיברתי על כמה שאני מוכנה ועושה.. זה סופסוף קרה. היפה שלי- עכשיו אני מרגישה שלמה למדי. עד הקעקוע הבא? ^^ יאללה, החיים יפים. מעין.</div>Wed, 14 Oct 2009 15:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11318504http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=11318504http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11283572<div align="right" dir="rtl">הבמה זה המקום הכי טבעי לי בייקום. שם אני הכי אני. שם אין לי בושות. שם אני חושפת את עצמי. את העצם והבשר והנשמה. אבל זה מבאס להיות תלויה בזרים. זה פשוט לא אותו דבר להופיע עם הרכבים משתנים. וואלה, אם נעשה את זה זה יהיה אדיר. זו תהיה המתנת הגיוס המושלמת. חסר לך שרק דיברת. חסר לך שזה לא קורה. אני תמיד מצפה ומצפה ומתאכזבת. זה יהיה אדיר. אדיר אם הפעם יהיה שונה. התופים שאני מכירה כ"כ טוב, וסגנונות הגיטרה הכ"כ שונים שלכם שמשתלבים כ"כ יפה. לשחק עם השיר. לצרוח ואז ללחוש. אחח.. רק עצם המחשבת מענגת אותי. אחח. ריח של חורף. מעין.</div>Thu, 01 Oct 2009 17:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (Rockiller)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=133706&blogcode=11283572http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=133706&blog=11283572