http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624Good things come to those who waitheCopyright 2026 אינצ'יק. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624http://f.nanafiles.co.il/upload/52006/IsraBlog/132624/misc/5930645.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10885723<div align="right" dir="rtl">לפעמים כשהשמש שוקעת היא שוב פוקחת עיניים גדולות מסתנוורת משלל האורות. לפעמים כשהירח מפציע היא נותנת לעצמה להשתחרר במחשבות, בדמיונות היא מפליגה למקומות רחוקים מקומות ספק מוכרים ספק זרים ריחות של אהבה וניצנים של תשוקה היא פורשת את ידיה היא רוצה להרגיש, איך הכל מתערבב וסוחף אותה, רחוק לארץ של אשליות מתוקות לא מרפות וכשהשמש זורחת בבוקר הםהופכות כואבות, משפילות קורעות את הנפש לגזרים והלב בוכה בשקט, בלי ששומעים. ושוב, ייסורים קטנים מתחילים להחוויר כשהשמש שוקעת לים והירח עולה במרומים.. (פרץ של כתיבה..:-\) </div>Sun, 24 May 2009 01:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10885723http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10885723http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10885705<div align="right" dir="rtl">אני שונאת תובנות חיים. שונאת להבין כל מיני דברים על החיים שלי, על ההווה שלי ובעיקר על העתיד שלי. והכי אני שונאת להבין שזה אכן כך ולא יצר הדמיון שלי. כל מיני פסיכולוגיות בגרוש שמתגלות כנכונות..זה משגע אותי. לא בא לי לחשוב על העתיד שלי, או על העבר שלי..בא לי פשוט לחיות את הרגע. אבל זה כנראה בלתי נמנע לחשוב על הכל. המחשבות על העבר מכאיבות לי כל לילה מחדש, והמחשבות על העתיד גורמות לתהיות מוזרות ולהבנות עצובות. אני כל פעם חושבת על הלימודים שמסתיימים להם עוד חודש ואחריהם צבא. אז יש לי ציונים מעולים, זה מבטיח לי הצלחה בחיים? אם הבנתי משהו במהלך חיי הקצרים זה שהעולם הזה בנוי על יותר מזל משכל, ואם לדייק אז על אנשים שיודעים לנצל את המזל. ואני לא כזאת. אני מרגישה שאני "חוקית" כזאת, ישרה. לא יודעת איך בדיוק להגדיר את זה., אולי פשוט לא תחמנית מספיק? לא אפורטוניסטית (או איך שלא כותבים\אומרים את זה..חח)? והצבא, אני מרגישה שאני הולכת להיות שם סתם. כן כבר מזמן יצאתי מאשליית התרומה למדינה ברגע שהפנמתי טוב טוב מה זה להיות חיילת בצה"ל. אז אמרתי לעצמי שאם כבר מתגייסים אז צריכים להפיק תועלת מהצבא הזה..ו</div>Sun, 24 May 2009 01:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10885705http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10885705http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10396518<div align="right" dir="rtl">אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לחיילי צה"ל שנפלו במלחמה בעזה. עומר רבינוביץ' ז"ל, דביר עמנואלוף ז"ל,יוסף מועדי ז"ל,דגן ורטמן ז"ל,יהונתן נתנאל ז"ל,נתאי שטרן ז"ל,אלכסנדר משביצקי ז"ל,רועי רוזנר ז"ל,עמית רובינזון ז"ל אתם בלב של כלונו. בלב של העם הזה. אנחנו נזכור אתכם לעד. אי בתור תושבת דרום מעריכה אתכם, אוהבת אתכם מבלי להכיר, רק מעצם העובדה שקמתם, ונלחמתם בשבילנו. ולמשפחות, שלא תדעו עוד צער.. ארים ראשי / שי גבסו הולך אני כעת במשעול ההווהכילד ההולך לו לאיבודכפות ידי הן מושטותמבקשות את העזרה להמשיך איתך את המסעובצדדים הפרחים כאילו איבדו את זהותםמחפשים עוד קרן אור שתעזורעוד לגימה קטנה של מים ממעייני החוכמהתביא להם את התקווהארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקיםוקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדםוליבי יקרא מאין יבוא עזריעובר אני כעת בין נופים חדשיםהצעדים הם נעשים כה איטייםמה יש שם שאין פה שאל אותי עוברמה בלב אתה שומרקשיש העיר כשעל גבו מונח כל עברומביט סביב ומחפש את עולמוכשהווה כל כך קשהלא אומר דבר, ארים ראשי אל המחרארים ראשי, אשא עיני אל ההרים במרחקיםוקולי ישמע כזעקה, כתפילת האדםוליבי יקרא מ</div>Fri, 09 Jan 2009 02:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10396518http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10396518http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10365430<div align="right" dir="rtl">אף פעם לפני כן לא הבנתי את המושג "נפגעי חרדה". שמעתי את זה תמיד בחדשות ואמרתי לא נורא. אבל זה כן נורא. אני נמצאת עכשיו במצב של חרדה. קשה לי לתפקד. לא בא לי לאכול, לא בא לי לראות אף אחד, לא בא לקרוא, לא בא לי לצייר. כל מה שאני עושה זה לשבת ולבהות בחדשות באינרנט. זה לא בא אצלי אחרי ירי או משהו..זה פשוט הצטבר לי מכל הירי שהיה, מכל הבומים ובקיצור מכל שגרת החיים שנהרסה. כל כך קשה לי עם זה. אני כמו פרונואידית קופצת מכל רעש, מכל שריקה. כל מכונית, אוטובוס שעובר אני מחרישה ומנסה לשמוע אם זה לא היה איזה פיצוץ או אזעקה, כל פעם שמשהו נופל הלב שלי קופץ. זה בלתי אפשרי, אני כולי עכשיו רק עצבים. כל בוקר אני מתעוררת ומקווה שזה הכל חלום. שהכל בסדר, שזה יום רגיל שבו אני קמה ב-1 בצהריים אחרי שאתמול ביליתי במסיבת סילבסטר, מתיישבת מול המחשב, נכנסת למקושרים ובודקת מי שלח הודעה, הולכת לאכול ואז נפגשת עם החברות לדסקס את ליל אמש. אבל זה לא ככה. אתמול לא יצאתי לשום מסיבה, אין לאן, הכל פה סגור. בבוקר התעוררתי, קרני שמש נכנסות לי לחדר, הכל נראה כל כך יפה, ואני..כל כך טיפשה..חושבת שהנה הכל בסדר, המלחמ</div>Thu, 01 Jan 2009 15:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10365430http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10365430http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10354770<div align="right" dir="rtl">7:30בבוקר, השעון המעורר מצלצל. דאמ! עוד פעם הוא מאחר לבית הספר. שוב עופרה המורה תתקשר לאימא,ואימא שוב תכעס.כל כך נמאס לו. הוא קם בעצלתיים והולך לכיוון חדר האבטיה.שוטף את פניו ויוצא למטבח. בזמן האוכל הוא רואה את המשחק שהקליט אתמול למרות שנשאר ער לראות אותו. 7:50 הוא מביט אל השעון בבהלה. האטובוס צריך להגיע כבר. הוא חוטף במהירות את הסנדוויץ' שאימא השאירה ויורדבריצה למטה. איך שהוא יוצא, ברוח לו האוטובוס. שיט..הייתה לו דקה להגיע לאוטובוס בזמן. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ היא עומדת מולו, מביטה אליו באותם עיינים ירוקות וגדולות שהוא כל כך אוהב. הוא שותק, לא יודע מה להגיד. הוא לא מוצא את המילים להסביר לה את מה שהוא רוצה, את מה שצריך, כדי..כדי..להציל אותם.היא עומדת מצפה, שותקת, כל כך כואבת. היא רק רוצה לשמוע ממנו הסבר. לא אכפת לה איזה, לא אכפת לה מה, העיקר שחסביר, שייתן לה להבין שאכפת לו. והוא-שותק. לאט לאט היא מתרחקת ממנו, בלי לומר מילה, מפנה לו את הגב, הולכת ולא מביטה לאחור. הוא חש בתסכול. הייתה לודקה להסביר את עצמו. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~</div>Mon, 29 Dec 2008 23:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10354770http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10354770http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10342611<div align="right" dir="rtl">די..אני מפחדת..אני לא רוצה כל שנייה לקום ולרוץ למרחב מוגן..אני רוצה להשאר במקום אני רוצה ללכת לסרט עם המשפחה..אני רוצה להקשיב למוזיקה מבלי לפחד שאני לא אשמע את האזעקה..אני לא רוצה לשמוע את האזעקות כאילו היום זאת מנגינה בלתי פוסקת בחיי. עכשיו השעה 3 ארבעים..שעה כל כך יפה ביום..כל כך יפה בחוץ..וכל מה שאני יכולה לראות או להרגיש כשאני מסתכלת מבעד לחלון זה מלחמה..הרג ופחד. אני רוצה לברוח..לברוח למקום שבו אני לא אשמע את זה..לא ארגיש את זה ולא אדאג..אני רוצה לברוח למקום מוגן.. לשבת במקלט כל היום..אני רוצה לנסוע לעיר אחרת..ואפילו התגנבה לה מחשבה שאני רוצה לעזוב את הארץ. טוב אני לא..אבל מי יכול להאשים אותי בכלל? אותי ואת כל האנשים שחיים את זה. אולי צעקנו וזעקנו שיחזירו לפלסטינים..שיהרגו שיפציצו..מה הבנו?...כן..נפלו פה באשקלון גראדים וקסאמים..כמובן לא כמו בשדרות..ולא הבנו מה זה..עד היום לא פחדתי. 2-3 גרדים ביום הפכו כבר לשגרה..והיום..היום אני קמה בבוקר וזה לא נפסק. הם נופלים אחד אחרי השני..גשם של אזעקות ופיצוצים. ואני מפחדת..אני מפחדת שזה יפגע בי..בקרובים שלי..בחברים שלי..שזה יפגע בכ</div>Sat, 27 Dec 2008 15:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10342611http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10342611http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10228004<div align="right" dir="rtl">רבים כותבים פוסטים כדי לזכות בתגובות או פשוט מצפים שיהיה הרבה תגובות. כולנו נמנים עם קבוצה זו. אבל היום אני רוצה לכתוב פוסט ושלו תהיה רק תגובה אחת-תגובה מאלוהים. אני רוצה שהוא יגיד, יספר ואם לא יכול הוא אז לפחות ירמוז לי-למה? למה נהרגים לנו אנשים? למה הם נחטפים? נפגעים מהטרור? ואני לא מתכוונת רק ליהודים. אני מתכוונת לכולם. היום ראיתי באינטרנט כמה כתבות על הרוגים ממלחמת לבנון השנייה. נהייה לי כל כך כואב. ואני שואלת: "ה', למה לחייל מדהים ומקסים בן 18 שרק התחיל אתהחיים מגיע למות ולחיזבאללה החארות האלה מגיע לחיות?!" הרי מגיל כל כך קטן מלמדים את כולנו שה' רואה את נפש האדם, גומל על מעשים טובים, אז איך יסבירו לנו למה ילד בן 19 שרק סיים ללמוד, ילד עם תקוות, חלומות, ציפיות, תכנונים ואהבות- איך ילד כזה נקטף?! למה הוא מת?! ולמה לעזאזאל הערבי המחבל הזה שהרג ילדים, למה הוא חי? למה אותו משחררים בחילופי שבויים? למה לחיילים שלנו מגיע לחזור לאדמת הארץ בארון קבורה ולהם מגיע לחזור לאדמה המקוללת שלהם כגיבורים?! איפה הצדק אלוהים? איפה אתה בכל הסיפור הזה? ואולי...אני לא צריכה לפנות אלייך? אולי</div>Fri, 28 Nov 2008 20:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=10228004http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=10228004http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=9244134<div align="right" dir="rtl">ואת כמו הרוח. שותקת. לא מוציאה אף מילה מהפה. את חושבת וחושבת. כל כך הרבה מחשבות עולות לך בראש כל כך הרבה דברים להגיד אבל את כמו הרוח. שותקת. זה כל כך מתסכל, כל כך מעצבן מה שהוא,היא ומה שכולם עושים ובא לך לצעוק, לצרוח או פשוט ללחוש את האמת אבל עדיין, את כמו הרוח. שותקת. ולאט לאט, בדיוק כמו הרוח, את גוועת, נעלמת מהעולם הזה. העלים האחרונים מתחילים לנשור, ורק אז, פתאום, את מוצאת את קולך. והנה עכשיו את יכולה לצעוק, אבל הרוח נעלמה, ואיתה גם את.</div>Sat, 24 May 2008 18:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=9244134http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=9244134http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=9199681<div align="right" dir="rtl">אוקיי אני באמת לא יודעת מה קורה לי. השלמנו איתה. בערך. כאילו מדברות והכל אבל עדיין אני מרגישה שזה לא זה. לא שדיברנו או משהו (חוץ מהפעם ההיא בבצפר) אלא פשוט ספונטנית כזה דיברנו והכל. היום היה יומולדת לידיד שלי אז כזה היינו בסבבה איתה אבל ככה לקראת סוף הערב לא הרגשתי שממש בא לי להשלים. מוזר לי עם ההרגשה הזאתי אבל בשבוע האחרון לא ממש דיברנו ולא ממש התראינו חוץ מבבצפר ובשבוע הזה הרגשתי יותר טוב. יותר שמח. זה באמת מוזר ואני לא רוצה להרגיש ככה כלפיי חברה שלי אבל מה לעשות שזה דווקא מה שאני מרגישה. אולי פשוט ממש קשה לי לתת בה אמון כמו קודם או להרגיש קירבה אליה כמו קודם ואני לא ממש רואה שהיא מנסה לבנות את האמון הזה מחדש. וזה עצוב. כל כך לא בא לי לפרק חברות של שנים. אולי באמת עדיף הזמן הקרוב לשמור קצת על דיסטנס ואז פשוט לנסות ולבנות ת'קשר מחדש. אוף..החיים האלה מסריחים.=(</div>Sat, 17 May 2008 04:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=9199681http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=9199681http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=9193764<div align="right" dir="rtl">מדליקה סיגריה. לוקחת שאיפה עמוקה ונותנת לעשן למלא את ריאותיה. היא עוצמת את העיניים. מליון מחשבות מתרוצצות בראש ולא נותנות מנוח. זה כל כך חסר לה. היא מרגישה ריקנות מוזרה כזאת, אחת שאי אפשר להסביר במילים ולא לתאר בשום אופן. ריקנות שרק בן אדם שמרגיש אותה יכול להבין מה היא. היא מחפשת תשובות לשאלות הרבות אבל היא רחוקה מלהבין מה היא בכלל שואלת. היא מרגישה שהנשמה שלה חצויה לשניים ואחד החלקים אבד. כל כך הרבה דברים יש בחיים האלה. היא ניסתה הכל ועדין לא מצאה את הדבר הזה שישלים אותה. מסע כל כך ארוך, מתיש ומייגע. שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה. אבל אף לא תשובה אחת. היא כבר לא מקבלת סיפוק משום דבר. הכל יש לה בחיים אבל הכל לא מספיק. היא כבר כמו נרקומנית מחפשת את הדבר הזה שחסר לה. היא אפילו לא יודעת מה הוא אבל יהא מחפשת אותו. את הדבר הזה שיגרום לה לשלווה, לשקט נפשי אבל הוא פשוט לא נמצא. שום דבר כבר לא מעניין אותה בחיים. לא החבר שלה, לא חברות שלה, לא המשפחה שלה. היא רק מחפשת ומחפשת ובדרך מזניחה את הדברים הכי חשובים. את הדברים שהם בעצם מה שחסר לה. הם בעצם מה שמשלים אותה.</div>Fri, 16 May 2008 02:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (אינצ'יק)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=132624&blogcode=9193764http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=132624&blog=9193764