http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963heCopyright 2026 :) Mori. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11996962<div align="right" dir="rtl">אני מפחדת קצת להודות אבל יש בי געגועים לשכבה. לא לבית הספר, לא למקום, לא לשיעורים, לא למבחנים ולא לכל הלחץ... אבל כן להווי השכבתי, לאירועים שארגנו, לבאלגנים ולכיף שעשינו ביחד. בכל זאת, 6 שנים ביחד. לא חשבתי שסיום הלימודים יהיה לי קשה אי פעם. והוא באמת לא קשה לי. הדבר היחיד שעוצר מהעזיבה הזו להיות חלקה לגמרי היא הכיתה שלי. באמת שאני מתגעגעת לכיתה. לדינמיקה הטובה שהייתה, לצחוקים בשיעורים, לבדיחות שרק אנחנו היינו צוחקים ומבינים, לכל הטיולים והכיף שעשינו.. כואב שאני יודעת שיש הרבה אנשים טובים שאני מכירה, שהיינו יחד בכיתה, שלא נוכל לשמור על קשר טוב. בבית הספר היינו נפגשים על בסיס יומיומי ו"מבלים" יחד, עכשיו הקשרים משתחררים לאט לאט, כי בצורה טבעית אי אפשר לשמור על קשר טוב עם כ-ל מי שהכרת, וכל אחד תופס לו את החברים הטובים והקרובים. מה שעוד, כל אחד פונה לדרך אחרת, כולם מתפזרים לא רק מבחינת "מה הוא עושה בחיים" אלא גם מבחינת מיקום, שזה עוד גורם שמקשה על שמירת קשר. כל מי שמתגייס משרת בבסיס אחר, כל אחד בקצה אחר של הארץ ואותו דבר לגבי כל מי שעושה שנות שרות, כולם רחוקים מהאזור. וזה באסה. </div>Tue, 24 Aug 2010 12:14:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11996962http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11996962http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11924066<div align="right" dir="rtl"> אז לא כתבתי כמעט חודש. מאז נשף הסיום. קרו הרבה דברים מאז.. &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; בכללי, עכשיו חופש גדול לכולם, אז יש המון דברים לעשות. אני עובדת, לא קורעת את התחת ומאבדת את החיים שלי בדרך, אבל אני עובדת ואני חוסכת כסף לטיול לחו"ל לפני הצבא. מקווה שזה באמת יצא לפועל בחודש אוגוסט. בתכנון זה בורגס או קוס [כמה מקורי...]. פה ושם יוצאים עם חברים. פעם נפגשים אחרה"צ לריכולים, פעם בערב יושבים איפשהוא, נוסעים לפאב וכל הדברים הרגילים.. הזמן פשוט טס. כבר חודש שאני בחופש באופן רשמי וזה עבר מהר, כאילו כלום. &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; &#9829; אם כבר מדברים על זמן שטס,</div>Mon, 19 Jul 2010 17:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11924066http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11924066http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11875519<div align="right" dir="rtl">היום נשף סיום י"ב. הנשף הזה סוגר רשמית את שתיים עשרה שנות הלימוד בבית הספר. כבר לפני חודש, במסיבת הסיום, התחלתי לחשוב על כל העזיבה של בית הספר. וזה לא עצוב ולא כואב לי במיוחד. הדבר היחיד שעצוב לי, הוא להפרד מהכיתה (המדהימה) שלי. באמת שלא יכלתי לבקש כיתה אחרת. בכיתה י' נפגשנו, כל אחד מקבוצה אחרת, לא הכרנו טוב אחד את השני, אבל תוך זמן קצר הפכנו לכיתה הכי מגובשת בשכבה. האווירה בתוך הכיתה הייתה כיפית. מצד אחד, המון שטויות וצחוקים בשיעורים, בהפסקות ובטיולים, ומצד שני הייתה גם אווירה של למידה. עשינו הרבה כיף ביחד.יש ליהמון חוויות, זכרונות משלוש השנים האחרונות שלנו, וכולן טובות. גם כשהיו דברים קשים, עברנו הכל. אני גאה להיות חלק מהכיתה הזו. אני מקווה שנשאר בקשר גם אחרי בית הספר. אני יכולה לומר בלב שלם, שכל אחד ואחת בכיתה הזו הם אנשים מיוחדים, באמת. אני מעריכה כל אחד ואחת ומקווה שהנשף לא באמת יהיה הסוף של הכיתה. תודה לכל אחד ואחת על 3 שנים מלאות בחוויות 3&gt; </div>Sat, 26 Jun 2010 15:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11875519http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11875519http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11839258<div align="right" dir="rtl">אז זהו, אין עוד בית ספר. אין שיעורים... וגם כשיש שיעור זה מיותר לגמרי. אז אני לא הולכת יותר. רק כשיש בגרויות או מתכונות. אפילו על הפרויקט במחשבים אני עובדת עם המורה דרך הבית &gt;&lt;" אני יכולה בנתיים להתרגל לחיים האלו. אני ישנה כל יום מאוחר בלילה, קמה בצהריים.. קצת בית, קצת חברות, בערב יוצאים לאנשהוא. אני רק רוצה למצוא עבודה חדשה. די נמאס לי מהמקדונלדס, אחרי שנה. הבעיה שלי, אני חושבת, זה שאני תמיד נוטה להשוות את המצב הקיים למצב שהיה כשרק נכנסתי [מבחינת עובדים ואווירה וזה] ופעם היה בהרבה יותר טוב. אני אשכרה נהניתי ללכת לעבוד. עכשיו זה בכוח. אז אני חושבת שאני צריכה למצוא עבודה חדשה. שכחתי כבר עד כמה זה קשה למצוא עבודה נורמלית. בנתים, בנוסף למקדונלדס, יש לי עבודה זמנית של כמה ימים בבריכה בישוב, אז זה גם נחמד. בכללי, כל יום כמעט אני קמה בצהריים, בשעה אחת בערך [עד שאחיות שלי באות מבית הספר והרעש חוגג בבית]... בצהריים סתם מבטלים בבית, אחרה"צ זה או בית או להפגש עם כמה חברות [בתנאי שאין מבחן ללמוד אליו] ובערב אנחנו בדרך כלל יוצאים. יוםחמישי האחרון הייתי בעפולה עם קרן והודיה. הודיה</div>Wed, 09 Jun 2010 14:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11839258http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11839258http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11818154<div align="right" dir="rtl">אז היה שבוע עמוס ביותר. כל השבוע היינו בחזרות, כל יום עד 2 בלילה.. זה היה מתיש בטירוף. יום רביעי הייתה ההופעה מול בית הספר. בהתחלה ממש נלחצתי, היו המונים בקהל. אבל כששמעתי את הקהל צוחק בטירוף מהמערכונים, מוחא כפיים בהתלהבות מהריקודים, הבנתי שהכל בסדר. הייתה אחלה הופעה. ביום חמישי, למחרת, הייתה ההופעה מול המשפחות והאורחים. יום חמישי מבחינתי היה יום עם כל כך הרבה רגשות שונים. בתחילת היום קמתי אדישה לחלוטין. לא הרגשתי שיש מסיבה והכל. ואז יותם התקשר ואמר שלא נתנו לו לצאת, אז כמובן שהתבאסתי, אבל בקטנה, כי לקחתי את האפשרות הזו בחשבון. בצהריים התחלתי לסדר את הדברים למופע ולאפטר-פארטי ואז התחלתי להבין שהיום, זה היום! הלכתי לטלואז להודיה כדי לקחת שמלות פוטנציאליות לאפטר. כשהייתי אצל טל, תומר סיפר לי שהוא יצא מהצבא ומפתיע את הודיה. כל כך התרגשתי בשבילה. כשהייתי אצלה, הוא בדיוק הגיע והיא היתה בשוק. התחלתי לבכות כמו ילדה. בהתחלה בכיתי כי באמת התרגשתי בשבילה, ראיתי אותה כל כך שמחה והייתי שמחה בשבילה. ואז הודיה ותומר שאלו מה עם יותם, ואז הבכי השמח הפך לבכי עצוב, כי סיפרתי להם שהוא בבסי</div>Sun, 30 May 2010 15:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11818154http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11818154http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11779387<div align="right" dir="rtl">אני שונאת את המשפט הזה. אני שומעת אותו לא מעט. והדבר היחיד שאני מרגישה כשאני שומעת את המשפט הזה, הוא רחמים. רחמים על מי שאומר את זה, רחמים על העובדה שהוא בכלל חושב בצורה המעוותת הזו. אז מה אם הוא בצבא, אז מה אם לא זמין 24/7...הכלנהפך לשולי לצד העובדה שיש ליאותו, שהוא שלי. אני לא מקנאה באף אחד. אם כי, אנשים צריכים לקנא בי, על זה שאני זכיתי בבן אדם הכי מדהים בעולם! מתוק שלי, אני כל כך אוהבת אותך!! זה מסכם הכל, כל מילה נוספת מיותרת. </div>Wed, 12 May 2010 21:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11779387http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11779387http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11762434<div align="right" dir="rtl">אז חגגתי יום הולדת, לפני יומיים. יום הולדת 18. הזמן פשוט טס, אין הגדרה אחרת. זה כזה מוזר...פעם 18 היה נראה לי כזה גדול, אבל עכשיו? זה מרגיש רגיל לגמרי. קראתי מה שכתבתי ביום הולדת הקודמת שלי ונזכרתי בתקופה שהייתה. יום הולדת 17 היה פשוט גרוע. השנה האמת, לא רציתי לחגוג בכלל. אין סיבה מסויימת, אני לא יכולה להצביע על משהו שגרם לי להרגיש ככה, אבל פשוט לא התחשק לי. ובאמת, בלי כמה אנשים קרובים ומיוחדים, הייתי סוגרת את יום ההולדת בבית. יותם המתוק שלי - שגם כשהוא כל כך רחוק, הוא דואג ותומך ועוזר. אני כל כך אוהבת אותך!!! הודיה ודניאל המדהימות שלי - שלא הפסיקו להציק לי במשך השבוע, שלא הפסיקו להתעקש שנחגוג, שעזרו בכל התכנונים והארגונים. בלעדיכן לא היה קורה כלום. תודה על הכל, אני אוהבת אותכן כל כך 3&gt; לגל המקסימה שהכינה לי את אחת הברכות היותר מרגשות ואמיתיות שקיבלתי! וכמובן לכל מי שהיה בכל הפעמים שיצאנו. בעפולה (2.5) הודיה, דניאל, שגיא, חן, אורי, יוחאי, רחלי, טל, אורטל, קרן, איליה ורן. בגלורי (30.4) שוב הודיה, שוב שגיא... ותומר, דימה ותם. וכמובן לחבר הכי מדהים שיש 3&gt; אפשר לומ</div>Tue, 04 May 2010 19:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11762434http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11762434http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11729376<div align="right" dir="rtl"> פרחים נופלים עליך מגבוה דמעות עגולות מתגלגלות עד אליך האדמה פתחה את פיה לכבודך זו אחותך שם מעליך צועקת ובוכה... לא לא לא תחזירו לי אותו לא לא לא זה בכלל לא הזמן שלו יום הזכרון לחללי מערכות ישראל. תמיד נגע ללב, אבל אף פעם לא השפיע עלי ככה... יום כל כך עצוב, כל כל רגיש. כל סרט, כל שיר, כל סרט, סיפור, תיעוד מעביר בי צמרמורת ומעלה דמעות בעיניים. אני רק חושבת על כל המשפחות שחייהם נקטעו בשניה שבהם איבדו את יקיריהם. הורים, אחים, אחיות, ילדים... חיים של רבים נקרעים, לקרעים כל כך קטנים שבחיים לא יתחברו בשלמות. אבא קובר בן, זה לא טבעי. זה לא התסריט הנכון... זה פשוט לא הגיוני לחשוב, על מישהו שחי חיים טובים, למד והשכיל, נסע וראה עולם, גדל, צחק, אהב.. ובשניה, פוף! אין... בשניה אחת אין בן אדם. אין כלום. כל שנשאר הוא רק הזכרונות. וזה לא הגיוני. זה נשמע כמו סרט אימה דמיוני. אבל לצערנו זה לא... תמיד היה לי משהו לחיילים, אהבה והוקרה בעיקר. עכשיו אני רואה את החברים שלי, מגויסים. ואי אפשר שלא לחשוב על זה... זה מצד אחד מרגש לחשוב איך גדלנו במהירות, וכולנו עוד שניה בצבא, משהו שתמיד היה</div>Mon, 19 Apr 2010 17:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11729376http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11729376http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11696370<div align="right" dir="rtl"> כמעט חודש שלא כתבתי. פשוט לא היה לי צורך. יש לי חבר מדהים שתומך בי תמיד! לא משנה מה, לא משנה מתי. גם ב5 לפנות בוקר הוא ידע בדיוק מה לומר כדי לגרום לי להרגיש כל כך טוב, גם כשהכל סביב מחורבן. אני כל כך גאה בו, הוא תותח על. אני ידעתי מראש, עוד לפני שהוא התגייס, שהוא יצליח. והנה, צדקתי. הוא עבר שלב כל כך קריטי בקורס ואני פשוט גאה בו ושמחה בשבילו כל כך. בשבוע האחרון הוא היה בבית, רגילה (הגיע הזמן אחרי החודש הארוך בהיסטוריה, שלא נפגשנו בכלל). היה פשוט מדהים. פשוט מ ד ה י ם. השבוע הזה חיזק אותנו כל כך, מילא אותנו באנרגיות מחודשות. אם פעם הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו ב100%, היום אני בטוחה ב1000%. היה כל כך כיף ביחד, לא משנה איפה היינו, עם מי היינו או מה עשינו. גםאם זה סתם לשכב אחד ליד השני ולהסתכל אחד בעיניים של השני בלי לומר מילה. זה כל כך קשה עכשיו. צריך להתרגל שוב לשגרההמסריחה הזו.התרגלתילעובדה שאני רואה אותו כל יום ושאנחנו יכולים לדבר בכל שניה שרק בא לנו. התרגלתי לעובדה שאני יכולה לשלוח לו אסמסים ואשכרה לקבל אסמסים בחזרה. עכשיו צריך להתרגל מחדש לעובדה שנדבר פעמיים בשבוע לכמה ד</div>Sun, 04 Apr 2010 23:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11696370http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11696370http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11630969<div align="right" dir="rtl"> איך כעסתי שהבטחת שתתקשר ולא התקשרת. כבר חשבתי מה אני הולכת לומר לך, איך אני הולכת לכעוס עלייך. לומר לך שכל החוכמה היא להיות יחד ולתמוך אחד בשני גם כשרע, לא רק כשהכל טוב. תכננתי לומר לך, שלפחות הפעם, כשאתה יודע בוודאות שאני צריכה אותך באמת יכלת להתאמץ קצת יותר מהרגיל ולהתקשר אלי, במיוחד ביום הזה כשיש לך זמן פנוי. אבל שוב, כמו אלפי הפעמים הקודמות, הוכחת לי עד כמה אני טיפשה ועד כמה שאתה מדהים. איך יכלתי בכלל לחשוב על זה, אפילו לרגע אחד? איך העזתי בכלל לחשוב על לכעוס עלייך? אתה מיוחד. אתה באמת משהו מיוחד ואני כל כך שמחה שיש לי אותך עכשיו... אני יכולה לומר בלב שלם - יש לי את החבר הכי מדהים בעולם!!!! And as I float along this oceanI can feel you like a notion that won't seem to let me go Cause when I look to the sky something tells me you're here with meAnd you make everything alright And when I feel like I'm lost something tells me you're here with meAnd I can always find my way when you are here</div>Sat, 06 Mar 2010 13:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (:) Mori)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=127963&blogcode=11630969http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=127963&blog=11630969