http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271heCopyright 2019 Venus As A Boy. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=12154396<div align="right" dir="rtl">מי שמכיר אותי יודע שתמיד בתיק שלי יש אוזניות שאני שולף בכל רגע בו אני לבד במקום ציבורי. זה לא בהכרח בגלל שאני חסיד גדול של מוזיקה, למרות שאני נהנה ממנה, אלא בגלל נסיוני המר במפגשים עם זרים ורצוני למנוע אותם באמצעות אוזניות שמשדרות שאני לא פנוי לשיחה. האתמול נסעתי להורים ושכחתי את המטען לאייפון בבית. כשהגעתי לתחנת הרכבת וגיליתי שאני לא יכול לשמוע מוזיקה, התלבטתי בין לשים את האוזניות בלי שהן יהיו מחוברות לשום דבר, ובסוף החלטתי פשוט לשבת מבודד ולקרוא מערכי פעילויות לקראת סמינר של חוש"ן. בעודי קורא, מישהו התיישב לידי. ניסיתי להתרכז במערך, אבל לא הצלחתי להתחמק מ"השיחה". זר: 'מה זה, קורס בניהול זמן?' אני (ממשיך להביט בדפי): 'לא, סמינר של חוש"ן'. זר: 'מה זה חוש"ן'? אני (מרים מבט ורואה אדם בשלהי שנות החמישים לחייו עם כיפה על הראש. אני מתמלא גאוות חוש"ן וצופה סגירה מהירה של השיחה): 'ארגון להט"בי - הומו לסבי בי וטראנס, שפועל לשינוי חברתי בדרכי חינוך ומפגש אישי'. זר: אה.. וכך חשבתי שתמה לה שיחתנו. המשכתי לקרוא בדפי, והגעתי לעמוד בו יש מפגש עם הורים מארגון תהל"ה. זר: 'אפשר לראות'? (הנהנתי</div>Sat, 13 Nov 2010 01:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=12154396http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=12154396http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11722832<div align="right" dir="rtl">כששחיתי היום בבריכה המקומית, ניסיתי לשחק עם הטכניקה - במקום להוציא את האויר בסיום כל תנועה, ניסיתי להחזיק את האויר משך שתי תנועות. הריאות שלי מסוגלות לזה, אני יכול גם לשחות את כל הבריכה מתחת למים, וככל שמוציאים את הראש פחות כך התנועה חלקה יותר. ובכל זאת הרגשתי שגם אם הריאות לא זקוקות לאויר, התנועה מצפה לו.כאלה הם געגועי לארץ. לא תמיד הגיוניים, הרבה פעמים מפתיעים, חלק מהתנועה. הם מבליחים כשאני יוצא מהסופר וחושב שבשוק הכרמל הייתי משלם חצי מחיר, כשאני מסייר בפייבוק רק כדי להרגיש שהתחככתי קצת בחברים ולא מרגיש מסופק, כשאני קולט כמה מעט אני מטעין את ה'טוקמן', או כשחבר אומר לי שהוא עבר לדירה מהממת. הם דוקרים ומציקים כמו תוית גדולה מחולצה חדשה, ואני צריך לבהות חזק מחוץ לחלון בכל הירוק ולחכות שעשרות הציפורים יעופו מהעץ בבת אחת כדי להשכיח אותם.אנחנו חוזרים עוד חודשיים, ואני כבר מצייר בראש את הפגישה עם החברים, מוסיף סלט יווני גדול, מקשט עם נוף עירוני ומוחק את החום.לא יוצא לי יותר טקסט. גם ההכנות לפוסט הזה נמרחות כבר כמה ימים. אסתפק בזה בינתיים.</div>Fri, 16 Apr 2010 14:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11722832http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11722832http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11614198<div align="right" dir="rtl">למה אני שונאת את פוריםחידת באפיGiles: Alright, let's-let's-let's review. Um, so everybody became whatever they were masquerading as.Willow Rosenberg: Right. Xander was a soldier and Buffy was an eighteenth-century girl.Giles: [staring at her rocker babe outfit] And-and your-your costume?Willow Rosenberg: I'm a ghost.Giles: Yes. Um, a-a - the ghost of what, exactly?_______________________________________________________________________________________אני רוצה לציין שישרא ממשיך בשינאתו הרבה אלי ולכן לא שלח את העידכונים כשורה.אתמול התקשרה אלי חברתי ג'יזל, כולה צהלות התרגשות משל בשורות משמחות באמת בפיה, אך מסתבר שזו שמעה על מסיבת פורים בסוהו, ודרשה שאצטרף אליה. ג'יזל, אם תהיתן בליבכן, יפות שלי, לשמע שמה האקזוטי, נוצריה גמורה. אני ידועה כיהודיה טובה שלא מפספסת סיבה למסיבה, נוט. אבל מאסתי בכתיבת המחקר על זוגיות ללא מחוייבות ותום לא נענה לפיתויי להגיע לעזור לי בניסויים.כך בזבזתי את כל היום בנסיון למצוא תחפושת שתתן לי סיבה מוצדקת לצאת מהבית בעודי נראית כזונה ועם מטרות לא רחוקות מכך. בלית פרץ ש</div>Fri, 26 Feb 2010 20:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11614198http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11614198http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11533098<div align="right" dir="rtl">חסר להם מלח, באנגליה. זה אולי לא קשור אלי כל כך, אולי כן. חסר להם מלח, ובגלל זה לא מפזרים ממנו על מדרכות, וכשהשלג יורד הוא מצטבר והופך לבוץ או לקרח מחליק. כשגיליתי את העובדה הזאת היא נתקעה לי בראש. כאילו יש לה משמעות שאני מפספס. כי גם אני לא פיזרתי על עצמי מלח לפני שהגעתי לכאן. להיפך, הגעתי חשוף וציפיתי לנחות על כרית רכה וגיליתי ש'לונדון לא מחכה לי'. שחברויות חדשות לא בונים אינסטנט, ושבחיפושי עבודה אני עובד זר ממש כמו עובדים זרים בארץ. במשך כחודש פיזרתי קורות חיים ונתקלתי בהתעלמויות ובשאלות מעליבות שהסתכמו ב'אבל באנגליה, עבדת כבר?' שהודגשו לפעמים בתנועות ידיים. כשחזרו אלי זה היה עם הצעות שתואמות את העבודות של העובדים הזרים בארץ - העבודות הנסתרות מהעין, אלה שמקומי יתבייש לעשותן. למדתי שהביטוי 'כל עבודה מכבדת את בעליה' הוא ביטוי מתנשא וקפיטליסטי, סם להמונים, דיכוי שעובדים זוטרים רבים כל כך הפנימו אותו כדי לשרוד את היום-יום. מרכז עזריאלי, 2007אחרי כחודש כזה נסגרתי לשבוע בבית בלי רצון לחפש יותר. קראתי, בהיתי באינטרנט, בישלתי ואפיתי וצפיתי בסדרות שונות. אחרי סדרת התייעצויות עם חברים</div>Mon, 18 Jan 2010 18:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11533098http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11533098http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11469921<div align="right" dir="rtl">כל מדינה ותודעת השירות שלה. בארץ יש שירות מאוד גמיש, היינו כזה שמעודד אותך להיכנס לזירת קרב ארוכה ומתישה כי אם תצלח בה תקבל הטבות משמעותיות, ובעיקר לא תרגיש פראייר. בניו יורק יש תודעת שירות מנומסת ויעילה עם גבולות ברורים – ביקשת, תקבל מייד. אלא אם זה בלתי אפשרי. רוצה בכל זאת: דבר עם העו"ד היפני שלי, סו-מי. כאן באנגליה גם תודעת השירות הפכה לקוד קשה להבנה. להלן, מקרה מבחן:היות שאין לנו רכב ואין סופר גדול במרחק הליכה, ועל אופניים זה לא נוח, חברים המליצו לנו להזמין את הקניות באינטרנט. האתר של "טסקו" התגלה כידידותי ונוח, עם חיפוש מהיר והצעת אלטרנטיבות זולות לכל מוצר. כשבאנו לקבוע זמן משלוח, גילינו שאין משלוחים באותו יום, ובימים למחרת המחיר משתנה על פי השעה והיום בשבוע. הזמנו ליום למחרת בסלוט הלפני אחרון, 21-23:00. בשעה 23:20 התקשרנו למוקד השירות.-היו בעיות עם המשלוחים בגלל מזג האוויר, אז המשלוח חזר. נשלח מחר במהלך היום, טוב?-לא ממש טוב, אלה מוצרים דחופים. -אני מבינה.(...)-אז?- הוא יבוא מחר במהלך היום, טוב?-טוב.-אני יכולה לעזור בדבר נוסף?-פיצוי?-נוריד את דמי המשלוח.הגיע היום למחרת, גם זמנו ש</div>Sun, 20 Dec 2009 14:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11469921http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11469921http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11433540<div align="right" dir="rtl">אפשר להגיד הרבה על גברי העיירה הבריטית קיימברידג'. שההומור שלהם מעודן, שהנימוסים שלהם מפוארים, שחוש הטעם שלהם בסיסי ושיש להם סטייל קלאסי. מה שאי אפשר להגיד זה שיש להם סקס אפיל. זאת הכללה גסה, כמובן (אם כי זה אולי לא הביטוי הנכון), אבל אחרי כעשור בתל אביב, שבה הסקס אפיל נשפך מבל פינה, שבה נשים צועדות במכנסונים וגברים בגופיות עמוקות מחשוף - ולהיפך, כשאני צועד פה ברחוב אני חש שקט תעשייתי בגזרה שעד כה לקחתי כמובנה מאליה.כששמתי לב לזה לראשונה, חשבתי לעצמי: יופי, למה זה צריך להזיז לי? אבל לצערי גיליתי שחלק מהדרייב ללכת למכון, לסדר את השיער ולהתלבש מגניב, היה הפידבק ברחוב. ואילו עכשיו, כשאני הולך ברחוב, אני מרגיש שנלקח ממני איזה כוח. תוך כדי שאני רושם את זה, אני מתמלא ביקורת עצמית. איזה כח? זאת לא היתה חולשה? הרי תחושת התחרות, זירת הקרב הזאת, שמתחוללת ברחובות תל אביב כמו גם במועדוניה, היא אחד הדברים שעד לא מזמן תפסתי כדורסנית, כמציבה מבחנים שהרגשתי שאני לעולם לא אנצח בהם.מישהי אמרה לי השבוע שכשנתקלים בפער תרבותי יש שלושה שלבים: בשלב הראשון, אתה לא יודע אם קורה משהו שלא מוכר לך. בשלב השני, אתה</div>Fri, 04 Dec 2009 21:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11433540http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11433540http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11382085<div align="right" dir="rtl">"ציפור מה את מזמרתמישהוא אחר מזמר מגרונך"(יונה וולך, בעיות זהות)התבגרתי קצת אחרי כולם. בחטיבת הביניים היה לי קול גבוה ודק, ובמשך שנתיים ארוכות כל פעם שחליתי או הייתי צרוד היו קופצים עלי עם "סוף סוף מתחלף לך הקול!", ואני הייתי מחייך ואומר "אולי" אבל יודע שעוד לא הגיע זמנו. כך, גם כשהוא התחלף, לאט ובהדרגתיות ובלי שבירות מצחיקות, הוא נשאר טיפה גבוה. כשהגעתי לבסיס שלי בצבא בדיוק התחלתי להתמודד עם שאלת הזהות המינית, שהציפה אותי בעוצמה אדירה, ובקעה בין הסדקים של ההסתרה. הרגשתי לבד בסירה הזאת בלי שום דוגמא להשען עליה, וכל עשרים ומשהו אחוזי ההומואים שהסתבר לי בדיעבד ששרתו איתי באותה יחידה קטנה, היו עמוק בארון ונסתרים מהעין. הקול שלי היה סימן שהרגשתי שאני צריך לכסות יחד עם המדים. הייתי מגיע בבוקר ומחליט "היום אדבר נמוך יותר". נכשלתי בנסיון הזה, הקול הגבוה ניצח, ונאלצתי להתמודד (בהצלחה) עם הלחישות והרמות הגבה.ביום הראשון לאוניברסיטה החלטתי שאני לא מסתיר. הגעתי עם ג'ינס צמוד וחולצה כתומה של "מאמז", שיער ארוך עם פאן אה-לה עופר ניסים, ואמביציה של ריס וית'רספון ב"לא רק בלונדינית". הרגיש לי מאוד טבעי</div>Wed, 11 Nov 2009 12:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11382085http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11382085http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11324352<div align="right" dir="rtl">ביום הראשון בדירה החדשה הלכנו לסופר הקרוב. קנינו מצרכים מוכרים בשמות זרים, קצת ירקות ביוקר והרבה מיני קממברי (קרדיט לקוקסטה!) בזול. חזרנו הביתה וישר הכנתי את "הבראוניז של גיא". מאז נראה לי שכמעט כל יום ביקרנו שוב באיזה סופר/מכולת/פאונדלנד להשלים את החסר במטבח. היום הרגשתי כבר מוכן להכין את "הקיש של גילי אש". לקראת בראנץ' עם השכנים מחר הכנתי גם את "עוגת הבננות-שוקולד של אושרית", ואתמול ELN מצא בסופר נודלז כדי להכין את "סלט הכרוב של פוסי גאלור". ניתן להסיק שאלה כל המתכונים שאני יודע להכין, אבל ככל שהדבר לא מאוד רחוק מהמציאות, כשאני מכין מתכון של חבר אני מרגיש כאילו הוא קצת איתי. מזכיר לי מה חשוב, טועם איך יצא, דואג לי.בינתיים פה אני לא חולה על האוכל חסר התיבול של הבריטים. מזל שיש פה יותר מסעדות זרות מבריטיות. לעומת זאת, בריט פופ תמיד אהבתי. קבלו שיר שהכרתי השבוע:</div>Fri, 16 Oct 2009 23:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11324352http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11324352http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11311420<div align="right" dir="rtl">אחרי שלוש שנים של מחשבות ושנה של תכנונים עשינו את זה. מכרנו, זרקנו, אחסנו, ואת השאר ארזנו בשק ענק עם משקל עודף גבולי, וזרקנו על המטוס ללונדון ומשם לרכבת לקמברידג'. חפצים פורקים מהר, רגשות וגעגועים משתחררים לאט, במקומות לא צפויים, ללא הכנה מראש. כמו שכתבה צרויה להב ""ואת המציאות נסגור מאחורי הדלת. היא ..מתגנבת דרך הסדקים ממילא." ELN מתחיל ללמוד שבוע הבא, שאצלנו זה ממחר, מתכונן למלא אחר הגדרת הויזה שלו "סטודנט". הטייטל שלי הוא "תלוי בELN" (נכון, יש גם ביטוי כזה), אבל התוכנית שלי כאן היא דווקא קצת להתנתק, שזה בעיקר אומר "לא לעסוק במקצוע".עכשיו אני מסתכל שמאלה מהמחשב, חלון הענק נראה כמו התמונה שתמיד רציתי לתלות בסלון - גוונים שונים של ירוק עם נגיעות של שלכת אדומה. כרגע זרזיף מטשטש את התמונה. אם פותחים את החלונות ועוצרים את הנשימה לא שומעים כלום. אפילו הציפורים פה שקטות. "ויופי, יופי, יופי", אם לצטט את דודה מלכה. מרקופריד פרסם פוסט על החיות העירוניות בארץ, ואצלנו אני מופתע להתקל בסנאים, אווזים, פרות וסוסים, כשאני משוטט בשכונה החדשה שלנו. גם הגוף מתחיל להתרגל: העור לקור וליובש,</div>Sun, 11 Oct 2009 15:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11311420http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11311420http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11118740<div align="right" dir="rtl">כשפתחתי את הבלוג הזה, שהיה במקור ב"גוגיי", אי שם בשנת 2003, זה היה כי רציתי להחשף לעולם בלי לצאת מהארון. הרעיון של בלוגיה עלומת שם, שם אני יכול לכתוב על הלבטים, הפחדים והחוויות שלי כהומו שזה עתה גילה את עצמו היה בשבילי חוויה מעצימה. אבל אחרי חודשים ספורים הבנתי שזה לא מספיק לי. שאני אמנם לא מוכן לצאת מהארון בפני כולם - בפני החברים, בצבא, בבית, אבל אני כן רוצה להכיר אנשים כמוני, לשתף, לחלוק, להכיל ולקבל קצת חום אנושי.כך החלטתי, עם הרבה פרפרים בבטן, ללכת למפגשי הנוער השבועיים של "אגודת ההומואים, לסביות, בי וטראנס". שם הכרתי את החברים הגייז הראשונים שלי. נעטפתי בחום ובדאגה, והיה לי עם מי לצאת לבארים ולשבת בבית הקפה "קפקא". אבל בעיקר היו לי את המפגשים הקבועים באגודה. כל פעם המדריך היה מביא נושא והיינו מדברים עליו, מתווכחים, ומקשיבים. הרגשתי כאילו במקום לצאת מהארון הרחבתי אותו ונתתי לכמה אנשים להכנס איתי לארון שלי, ולחלוק איתי את הארון שלהם. לא היינו הרבה אנשים, משהו כמו 10. היו כאלה שהגיעו תמיד, כמוני וכמו החברים הקרובים שהכרתי שם, והיו כאלה שהגיעו אחת לכמה פגישות, בחטף. חלקם נשכחו ממני לג</div>Sun, 02 Aug 2009 12:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (Venus As A Boy)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=122271&blogcode=11118740http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=122271&blog=11118740