http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016חולני, כמו שאר העולם הזה.heCopyright 2026 sicksadworld. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016http://f.nanafiles.co.il/upload/122005/IsraBlog/12016/misc/4438266.jpeghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=15008981<div align="right" dir="rtl"><p>מעניין שפתאום נזכרתי בקיומו של הבלוג שלי, כמעט בדיוק שמונה שנים מהעדכון האחרון שלו. הייתי בטוח שהאתר נסגר כבר ואבד עליו הכלח, ועם זאת, איכשהו עדיין זכרתי את מספר הבלוג, את שם המשתמש ואת סיסמת הכניסה. מסקרן לראות שדף כל כך לא מעודכן ולא רלוונטי בחיי עדיין צובר איזושהי כמות קטנה של כניסות יחסית קבועה. אני חושב שהאחראי העיקרי לתופעה הוא התואר הראשון שלי שתיארתי מספר מבחנים מתוכו, מוסיף לאינדקסים של מנועי החיפוש מילות מפתח שתופסות חיפושים של סטודנטים עצובים ומיואשים שמחפשים עזרה לקראת המבחנים שלהם במעמקי האינטרנט. מאחל לסטודנטים האלה המון הצלחה ולראות את האור בקצה מנהרת התואר.</p> <p>הכתיבה כרגע היא סוג של אסקפיזם ודחיינות. החלמתי מקורונה שעברה יחסית בקלות, אבל השאירה מאחוריה שובל של שיעול קל ומעצבן ועייפות שקשה להבדיל בינה לבין העייפות הרגילה שלי. החלטתי שאני חוזר לעבודה היום, ממילא עובדים מרחוק אז אין משמעות לשיעול שלי, ואני רוצה להיות פרט שתורם ליצרנות של החברה בתקופת שפל ואי-וודאות שכזו. עם זאת, יש בי חשש מסוים לגבי האיזון של ההשקעה בחזרה לשגרה לבין לתת לעצמי מספיק מנוחה כדי להחלים בצורה מלאה. אני מוצא את עצמי תוהה - מי יתעניין בסיפור שלי היום? את מי מעניינים פרטים אפורים ומשעממים של חיים של אדם זר, שלא מספק תוכן שיגרה את המחשבה ואת הרגש של הקורא? בלוגים אישיים זו פלטפורמה מוזרה שמשלבת חטטנות ושיעמום של צד אחד עם אקסהיביציוניזם, שיעמום ובדידות של הצד השני. מעניין להיזכר שבעברי הרחוק, חלק מההיכרויות הכי משמעותיות בחיי באותה תקופה התרחשו דרך הבלוג הזה, כאילו פעם באמת חלק גדול מהמשמעות בחיים שלי התרכז בכתיבה וחשיפה של עצמי כאן. אולי זו עדיין יכולה להיות פלטפורמה לניצוץ של חיבור בין-אישי? אני לא מצליח להחליט אם לכתוב על הכתיבה זה מתוחכם או בנאלי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>מה קרה בשמונה השנים האחרונות? פרשתי מתואר שני, התחלתי לעבוד, חזרתי לתואר שני תוך כדי הצטמצמות למשרה חלקית בעבודה, סיימתי תואר שני, חזרתי לעבוד באותו מקום במשרה חלקית באחוז גבוה יותר של הזמן. שרשרת של מערכות יחסים רומנטיות, חלקן מוצלחות יותר, חלקן פחות, כולן מלמדות. תחילתו של תירגול רוחני, התחלת הדרך של חיפוש כלשהו, אבל בלי ביטחון ברור בדרך, אלא רק ביטחון בכך שצריך לחפש ולתרגל משהו. משום מה לא מתחשק לי לתאר את כל זה, אלא מתחשק להתלונן על כך שהדירה ישנה, כל הזמן יש תקלות באספקת המים, ובסוף השבוע התקלקל הדוד החשמלי. פעם ממש אהבתי להתלונן, והיום? איפה עובר הגבול בין ביטוי עצמי ופריקה לבין התרכזות מיותרת ומוגזמת בשלילי?</p> <p>התחלתי לראות בנטפליקס את הסדרה דארק. מצד אחד, היא עשויה ממש טוב, מעניינת ומותחת, מצולמת בצורה ממש יפה ומבוימת ממש טוב, ומצד שני היא לא משמחת אותי, אין בה איזושהי הרגשה של נגיעה במה שיפה בחיים, בבני אדם, בקיום. יש סדרות שהייתי רוצה לשכוח ולראות אותן שוב, כאילו לא ראיתי אותן עד עכשיו. אולי את קומיוניטי, סיינפלד, סטאר טרק הדור הבא, ריק ומורטי, סיליקון וואלי, המשרד, העונות הראשונות של משחקי הכס. דברים שמשמחים ומעלים חיוך על פני. פעם התגאיתי בכך שלא ראיתי סדרות וכמעט לא ראיתי סרטים, לא הייתה לי טלוויזיה בבית. כעקרון לא הייתי מחובר אף פעם לשירות תוכן טלוויזיוני כמו יס או הוט, אבל מה ההבדל אם אני בוחר את זמן הצפיה מתוך מלאי מצומצם של תוכן? לאחרונה הפסקתי לראות תוכן בצורה פיראטית וזה פשוט צימצם לי את אפשרויות הצפיה בקטע מתסכל. למה מסובך עד בלתי אפשרי לראות משהו בצורה חוקית כשזה כל כך קל בצורה בלתי חוקית? האם התדרדרתי מבחינת תוכן תרבותי, או שלהיפך, התקרבתי לחברה ולתכנים שמעניינים אותה בממוצע?</p> <p>&nbsp;</p> <p>פעם אהבתי לתאר פה חלומות שלי. היום חלמתי שאני מורה בכיתה של חטיבת ביניים. השתדלתי מאוד לשלב נחמדות לתלמידים, התלהבות וניסיון לעורר עניין במקצוע, הצבת גבולות והקפדה על משמעת מסוימת. חלק מהתלמידים הקשיבו, חלק היו מוסחים, אבל לפחות ניסו, אבל חלק אפילו לא ניסו. נראה כאילו הם רצו רק לעשות מעשי קונדס, להפריע, להבעיר משהו, לפגוע במישהו. אחרי השיעור אפילו הסעתי את התלמידים כל אחד לביתו, והתלמידים המופרעים שמחו בשקט שאני עלול להיכנס לאזור מלחמה ולהיפגע בזמן שאני מחזיר אותם הביתה.&nbsp;</p> <p>כמובן שכל הדמויות הן חלקים מהתודעה שלי, כאשר המופרעים הם חלק מהצל שבא לי להתכחש אליו ולהעיף אותם מהכיתה, שלא יפריעו לשאר ללמוד. איך אפשר למצוא מכנה משותף עם דמויות כאלה? הן מזכירות לי את השכנים מהקומה השניה. השכנים משאירים כל הזמן נעליים, זבל ומגבות מלוכלכות ליד הדלת שלהם בחדר המדרגות. חשבתי להשאיר להם פתק נחמד עם שוקולד מודבק אליו, מבקש בנעימות שלא לעשות את זה, מסביר שזה לא נעים לעלות הביתה ולהרגיש שאני עובר דרך מזבלה. נאיבי מצידי לחשוב שזה היה עובד - מישהו תלה בכל הקומות אצלנו פתק שמבקש לא לשפוך שמן רותח מהחלונות, שזה מסוכן, מחליק ולא נעים. לא מזמן עברתי ליד הדירה שלהם וראיתי את הפתק מקופל בתוך ארון החשמל שנפתח בגלל הסופה. על הפתק הייתה תשובה משורבטת בכתב עקום ואדום, נראה כמעט כאילו נכתב בדם - ״זה יימשך!!!! י׳בת שרמוטה!״. איך הם ידעו שזו אישה? אני לא בטוח בזה בעצמי. מצחיק אותי לחשוב איך היו מגיבים לפתק שלי, וגם קצת מפחיד. האם אני צריך להבליג, להתעלם? לגשת לדבר איתם פנים מול פנים, כמו ״גבר״? רק עם טלפון מופעל על הקלטה ועם גז מדמיע בהיכון, למקרה שהם יגיבו בצורה פחות מתורבתת ממה שהייתי רוצה? לזרוק להם את כל הנעליים לפח כדי ללמד אותם לקח, לפגוע בהם יותר ממה שהם פגעו בי? האמת שזה ממש הפריע לי לאיזושהי תקופה, אבל אז כשחפרתי לעומק על למה זה באמת מפריע לי, הגעתי למסקנה שדברים כאלה מפריעים בעיקר בגלל בעיות בפנים, ולא בגלל שזה באמת קריטי בחוץ. הם לא חוסמים את המעבר לגמרי, זה לא התפקיד שלי לחנך אותם, וזה כבר כנראה מאוחר מידי בשבילם, הדירה הזו היא תחנה זמנית, הכול בחיים זה תחנה זמנית, צריך להיות ברגע, להתרכז במה שמשמח - הכלב שלי חמוד, החלמתי מקורונה בקלות יחסית, סיימתי תואר שני, קניתי רמקולים סבבה למחשב, קראתי קצת בספר המתים הטיבטי כדי לדעת מה מצפה לי אחר כך, אז אולי יהיה לי גלגול סבבה גם אחרי זה, הכול בעולם טוב, הכול לטובה, גם אם זה לא נראה ככה כרגע, כי הרי במבט לאחור הכול היה לטובה. בסופו של דבר, החיים לאט לאט הופכים אותך מאדם מתוסבך ומתוחכם לאדם פשוט יותר, שאומר אמירות טריוויאליות וקלישאתיות, אבל יש בזה משמעות בשבילו כי הוא פתאום מרגיש את העומק ואת הרבדים השונים שבהן האמירות האלה נכונות. הכול לטובה, כולנו אחד, הכול טוב ומושלם, בדיוק כמו שהוא, העולם לטובתך, חייך והחיים יחייכו אליך בחזרה, זה לא אני לא הבנתי את התרגיל, אלא את לא הבנת את החיים. ככה נהייתי סחי בלטה.&nbsp;</p> <p>מעניין שתוך כדי הכתיבה עובר בי רצון לכתוב מעניין, רצון לעניין מישהו, למשוך מישהו, לקבל הערכה של מישהו. נזקקות ונידיות לאישור חיצוני כזה. אבל למה? מה אני - סופר? הכול טוב, גם הסמרטוט בפנים שצמא לאהבה.&nbsp;</p> <p>מגניב לחשוב שכל דבר שאנחנו עושים, יש פעם בחיים שהיא הפעם האחרונה שנעשה את הדבר הזה, ולרוב לא נדע את זה. מתי יהיה הפוסט האחרון שלי בבלוג הזה? חשבתי שהוא כבר היה, אבל הנה עוד פוסט. האם זה האחרון? האם עוד ייצא לי לראות משמעות בלהיות תחת השפעה פסיכודלית? האם ייצא לי עוד להרגיש את האינסוף בצורה מפתיעה בעת מדיטציה עמוקה? האם ייצא לי לחוות שוב אהבה ולדעת בוודאות של יותר ממאה אחוז שהיא אמיתית ועד הסוף המר? האם הכאב בברך השמאלית שלי יעבור אי פעם? האם מישהו יצליח לקרוא את הפוסט המשעמם הזה עד הסוף? האם זה משנה? האם יש הבדל בין הבודהה, לבין הגנגס הקדוש, לבין מה שאני רואה באסלה בבוקר אחרי יום רע? החיים הם דבר קצת מצחיק, אני מרגיש שאני מזדקן ונהיה צעיר יותר בו-זמנית. איפה עובר הגבול בין ביטוי עצמי, לבין השתפכות, לבין שילשול מילולי? אני מרגיש שאני מתקרב אליו. איזה חלק מהחיים עברתי - שליש, חצי, או רבע? מה יקרה בשאר? האם אני אהיה מרוצה מהם אי פעם? האם אפשר להיות מרוצה כבר עכשיו?</p> <p>אני הולך לאכול מרק ירקות שורש, עם סלט בצד, ושתי פרוסות לחם עם חומוס. האם זה מספיק חלבון? האם זה חלבון מלא? יש במרק קוביות טופו, אני מרגיש שאני קצת מגזים עם הטופו לאחרונה. זה חלבון מלא וקל להכנה, אבל הוא קצת יקר בהשוואה לשאר, ולא כדאי לגוון גם? איזה עדשים ככה, שחורות, ירוקות, מש, שעועית אזוקי, קינואה, כל זה עם אורז מלא במקום הלבן שקל יותר להכין, טעים יותר אבל פחות מזין?</p> <p>אני מרגיש שאני יכול להמשיך לברבר ככה עד אינסוף, זה גיוון נחמד מאיך שאני כותב ביומן, כי ביומן תמיד יש לי פואנטה - מחשבות, רגשות, בעיות, פתרונות. כאן? אין פואנטה, קטע מתוך רצף תודעה של מישהו אחר.&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>איך בוחרים כותרת לפוסט, לפני או אחרי הכתיבה? לא ידעתי שאני הולך לכתוב, לא ידעתי על מה אני הולך לכתוב. בא לי קצת אינטראקציה עם הקורא, לתת פרס למי שהגיע עד לכאן.</p> <p>אני מאחל לך להרגיש אהבה גדולה וחזקה בלב, שתחלחל לכל הגוף וגם לסביבה שלך. שהרגש הזה יכוון גם כלפי עצמך, גם כלפי החלקים שנתפסים על-ידיך בתור פחות יפים, שהרגש הזה יכוון גם לסביבה שלך, שתהיה בך הערכה לסביבה, הכרת תודה, יחד עם תפיסה אובייקטיבית של המציאות, הבנה של מה דורש שיפור, מה דורש עבודה, מה דורש מאמץ בחיים האלה. מאחל לך למצוא בעצמך את הכוחות להתמודד עם הכאב שעולה לפעמים בנפש, למצוא את האומץ והנחישות לטפל בעצמך, לאהוב את עצמך באמת, לאחות את השברים, לתת לפצעים להחלים, לכנפיים להיפתח, לתת לחמלה לחלחל פנימה, לפתוח את הנפש לשינוי, לכוח, לאנרגיה, ליצירתיות, למה שלא משתנה כשהכול משתנה, להתחבר להכול ולכלום המדהים הזה. מאחל לך ראיה ברורה וחומלת, מאחל ללב שלך להיפתח, למוח להיות ערני ומפוקס, לגוף להיות בריא וחזק, לקבל מהעולם את החיבוק הזה שהוא כל הזמן מנסה להביא לך, לטבוע בו, בתוך האהבה שהוא.</p> <p>המרק כמעט מוכן, יש אנשים שמאמינים במיסטיקה ובכוחם של צלילים, יש כאלה שלא, כולם צודקים. לא בחרתי מה ללחוש לאוזן של הרצל, החתול שגסס, רגע לפני זריקת המוות והחסד שהוא קיבל, שתפטור אותו מהבצקות בגוף שלא יעברו, מהנזק הנוירולוגי הבלתי הפיך, אבל את הצלילים שיצאו לי מהפה ארשום כאן, למקרה שמישהו ירצה לקרוא אותם שיהדהדו קצת בתודעה:</p> <p>Om mani padme hum</p></div>Mon, 31 Jan 2022 14:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=15008981http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=15008981http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=14029209<div align="right" dir="rtl"><p>שמתי לב שלא כתבתי פה יותר משנה, וזה משום מה העציב אותי. האם אין לי מה להגיד, אין תוכן שאני רוצה לחלוק עם העולם, אין לי חיים לתעד אותם, או רצון לעשות את זה, או רצון ליצור משהו בכתיבה? חשבתי על זה קצת, והחשיבה בנושא העלתה את הנקודה הבאה: מצד אחד, כמעט ולא כתבתי בבלוג הפומבי בשנה האחרונה, אבל מצד שני כתבתי הרבה במחברת נייר, לרוב בעקבות מחשבה או רגש שהעיקו עלי או בילבלו אותי ורציתי לנתח ולהבין אותם טוב יותר. במהלך הכתיבה שמתי לב שיש לפעמים רבדים של רגש ומחשבה שמשום מה קשה להתייחס אליהם בכתיבה, כאילו אפילו ביני לבין עצמי מביך או לא נעים לי לדבר עליהם, אבל לפחות בכתיבה במחברת אין לי צורך להתנסח בצורה חדה במיוחד, או לצנזר את מה שאני אומר, והצורך הזה, שקיים בטקסט שמפורסם בפומבי באופן בלתי נמנע, מוסיף עוד רובד של חוסר הבנה ובלבול ומעמעם עוד יותר את הרגש הלא ברור. אם להתנסח יותר בפשטות, אני פשוט לא מי יודע מה רוצה לחשוף את תוכן מחשבותיי ורגשותיי הכמוסים לציבור הרחב. התובנה הזו גורמת לי לרגשות אמביוולנטיים - מצד אחד, לחוסר רצון כזה יש קונוטציה של הסתגרות רגשית, חוסר רצון לחלוק ולהתחבר עם אנשים, מחסום בביטוי עצמי ודה-לגיטימציה מסויימת של מה שאני מרגיש וחושב. מצד שני, יש בפירוט וניתוח רגשות ומחשבות אישיות בפומבי מעין אקסהיביציוניזם רגשי, שבזמן האחרון נתפס אצלי בתור משהו שממעיט מערכם של הרגשות והמחשבות האלה, ונראה שראוי לחלוק אותן עם אנשים קרובים באופן פרטני ולא במדיה פומבית. אני מרגיש טיפה מבולבל כשאני כותב את זה, כי יש בתהייה הזו ביטויים מאוד חזקים של אגו, ובראיה שלי, ביטויים של אגו נתפסים כשליליים (זאת נקודה נפרדת מעניינת לחשוב עליה). בכתיבה כזו גם יש קריאה מסויימת לתשומת לב ואכפתיות של הזולת, ומרגיש לי גם שאלה דברים שפחות הגיוני לשאוף אליהם בצורה ישירה, וגם נראה לי שקריאה כזו מופנית לכתובת הלא נכונה - מעט מאוד אנשים שאני מכיר קוראים פה, ולא סביר להניח שקורא אקראי יאות לקרוא חפירה ארוכה ויבשה על פינה זו או אחרת באופי שלי.&nbsp;</p> <p>מה שכן, הפוסט הזה גרם לי להבין שיכולת ההתבטאות שלי בכתב חלודה מאוד, לוקח לי יחסית הרבה זמן ומאמץ להתנסח, וגם זה יוצא לא מי יודע מה רהוט ואפילו לא יותר מידי קוהרנטי. זה מעלה בי רצון מסויים לכתיבה יוצרת, יכול להיות מעניין לכתוב בבלוג משהו יצירתי גם בשביל תרגול של הכתיבה, וגם בשביל היצירה עצמה.</p></div>Wed, 29 Jan 2014 02:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=14029209http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=14029209http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13634549<div align="right" dir="rtl"><p>במשך כל חיי הייתה לי נטייה לצלול לעולמות דמיוניים: ספרי מדע בדיוני, פנטזיה, חלומות בהקיץ, מיתולוגיה, מדעים תיאורטיים ובמיוחד משחקי מחשב. קשה לתאר את ההרגשה, היא מאוד חזקה, אבל אני בכל זאת אנסה. זאת הרגשה של מסע, איחוד והטמעות בעולם אחר, סקרנות אינסופית לגבי החוקים שלו, לגבי מה מניע אותו, מה קורה בו, איך נראים החיים של האנשים בו, מה המכניקה של האירועים בו, מה מרגישים האנשים שחיים שם, וגם פשוט התפעלות מהיופי והאלגנטיות של מבנה העולם הזה.</p> <p>העולמות הראשונים שאני זוכר, הם העולמות של האחים סטרוגצקיי, עולמות עתידניים שעוסקים בטכנולוגיה, חקר החלל וסוגיות המוסר שהם מניבים. אני גם זוכר את העולמות של מחזור שער המוות של ווייז והיקמן, אוסף עולמות שונים עם קוסמוגרפיה מעניינת של חלוקת העולמות לפי יסודות ולפי מעין פונקציונליות, כל עולם מלא במיסתורין, מכשור שונה ותושבים מתאימים לאותו עולם, עם סוג של טכנולוגיה משולבת עם קסם. אהבתי את העולם של ציביליזציה 1, שיצר היסטוריה אלטרנטיבית להיסטוריה של כדור הארץ, ותמיד נהניתי לדמיין איך הדברים האלה נראים בחדשות או בחיי היום-יום של אנשים.</p> <p>כל זה התחיל ממש מילדות, והמשיך עד עכשיו - בתיכון הייתי שקוע בתוך העולם של סטארקראפט, וורקראפט, דיאבלו, מאוד התעניינתי בתפיסת העולם בספריו של קסטנדה, והלאה לאוניברסיטה שבה הייתי שקוע ממש בפולאאוט, בצבא הייתי ממש שקוע בתוך וורלד אוף וורקראפט, וזאת הייתה הפעם שבה צלילה למשחק מחשב הפכה ללא בריאה, כי זה משחק שלא נגמר, וגם אחרי שממצים את העלילה - נתקעים במכניקה של המשחק. בזמן האחרון השלמתי פערים ועברתי משחקים כמו פורטל, מאס אפקט, התחלתי לקרוא את הספרים של פראטצ'ט על עולם הדיסק, וגם רק בזמן האחרון התחלתי להתעניין במה שיש לעולם הטלוויזיה להציע בעניין - כשגדלתי, כמעט לא שידרו דברים בסגנון בטלוויזיה, ולא היה כל כך נוח להוריד את הדברים באינטרנט. אני צופה בכל סדרות סטאר טרק, ומגוון את זה עם דוקטור הו.</p> <p>אני חושב שהעניין בעולמות דמיוניים ותיאורטיים גם מסביר את העניין שלי במתמטיקה ומדעי מחשב, כי מדובר במבנה ובפעולה של עצמים אבסטרקטיים. באיזשהו מקום אני מרגיש שהתחום הזה הוא חלק מאוד מהותי מהזהות שלי, ונוגע בחלק מאוד חשוב בהוויה שלי.</p> <p>במהלך השנים, קיבלתי המון ביקורת בנושא מההורים, כי כביכול מדובר בבזבוז זמן, פעילות לא פרודוקטיבית שלא יוצרת שום הישג מוחשי, וגם קיבלתי מסר דומה, אם כי יותר חלש, מהחברה שסובבה אותי, לא היו לי אף פעם יותר מידי אנשים קרובים שהזדהו איתי בנושא. הרגשתי סוג של בדידות, ריחוק, ואפילו קצת בושה ואשמה על תחומי העניין שלי, ואני חושב שזה גרם לי במובן מסויים לאבד את עצמי, לאבד את הטעם.</p> <p>אני לא חזרתי לעצמי, לא מצאתי את עצמי, אבל המחשבות האלה עוזרות לי לגשש באפלה וללכת בכיוון הנכון.</p></div>Tue, 15 Jan 2013 11:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13634549http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13634549http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13618303<div align="right" dir="rtl"><p>הפוסט הקודם של הסיכום המאסיבי גרם לי לחשוב, והגעתי למסקנה שחוץ מהשינוי המחשבתי של מחשבה בקוו כללי והתעלמות במידה מסויימת מהפרטים המדוייקים, חסר לי עוד משהו מאוד חשוב בחיים, משהו שבגללו לא הצלחתי בצבא, וזה מתקשר גם לנקודה השלילית בלימודים שלי: חסרים לי נכונות ורצון להשקיע מאמץ ממושך, שקדנות, חריצות, יכולת להתמקד במטרה לאורך זמן ולהשאר בעניין. אלה נשמעות כמו תכונות די יבשות ולא כיפיות, אבל הפרקטיקה מוכיחה שאפשר להנות ממש מעבודה קשה, גם בזמן העבודה כששקועים בה והיא מעניינת, וגם לאחר מכן כשמבינים איזה דבר טוב יצרנו, ולהרגיש מכך סיפוק עצום! וגם התכונות האלה לא אומרות שצריך לעבוד כל הזמן, אפשר להנות מהחיים, וגם להרגע, ולכל דבר יש את הזמן שלו.</p> <p>העניין הוא שבחיים, שלא כמו באוניברסיטה, אין רף מסויים שצריך לעבור במינימום מאמץ, ציון שאם הוא בין 90 ל-100 אז אתה מבסוט. הגבול של כמה אתה יכול להשיג לא ממש קיים, או יותר נכון, מוגבל ע"י השילוב של היכולות הטבעיות שלך, התמיכה או ההתנגדות של הסביבה, ובעיקר כמות המאמץ והאיכות שתשקיע במטרה שלך. עוד לא החלטתי לגבי מהות או ייעוד החיים שלי, אבל אני בטוח שהם כוללים באחוז גדול סוג של מימוש עצמי, מימוש של היכולות הטבעיות שלי, ובשביל לממש אותן כמה שיותר טוב, אני צריך ללמוד לעבוד ביעילות, ולדעת לעבוד הרבה ובאינטנסיביות כשצריך. זה לא עניין של חובה, אלא של רצון למימוש עצמי והנאה מהסיפוק שהוא מעניק.</p> <p>אז זו מטרה שאני מוסיף לעצמי, והיא די טריקית מבחינתי, כי כשמדובר במאמץ שקשה לעשות אותו, אני איכשהו אוטומטית חושב במונחים של חובה, מה שמצופה ממני, אולי זה הוטמע עם החינוך, אבל הרי אני רוצה לדעת להתאמץ כדי להנות ולהרגיש סיפוק, ולא כדי לצאת מידי חובה. חשוב לי מאוד לבוא מנקודה של רצון טהור ולדעת להנות מהמאמץ, אך עם זאת, לא לוותר גם כשקשה. הכי קל לי להבין את זה באנלוגיה לתרגילי כוח, כשאתה מרים בפעמים האחרונות בסט אחרון משקולת, זה יכול להיות מאוד קשה, אבל אתה עדיין עושה את המאמץ, מתגבר על העייפות ועושה את זה, לא כי אתה חייב למישהו משהו (ההורים אף פעם לא הכריחו אותי להתעמל יותר מידי, כנראה למזלי במקרה הזה, כי אין לי אסוציאציה שלילית לדבר), אלא כי אתה רוצה להצליח ולהתפתח ולהתעלות על עצמך ולהגיע להישג. אני אשתדל להטמיע את המיינדסט של חדר כושר גם בלימודים, זאת נראית לי גישה מאוד נכונה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>הערת צד נוספת: אני שוקל לנסות תזונה טבעונית למשך זמן מה, גם מטעמי בריאות, וגם מטעמי מצפון. אני גם ככה אוכל בשר בתדירות די נמוכה, בערך פעם בשבוע. רציתי לנסות את זה כבר הרבה זמן, אבל מאוד הרתיעה אותי המחשבה על חוסר תזונתי שעלול להתבטא רק אחרי הרבה מאוד זמן של חוסר, וזה שיש קונצנזוס מדעי שהאדם הוא אומניבור, ולכן תזונה שאין בה מרכיבים מן החי היא מאוד לא מאוזנת. איכשהו עם הזמן התחזק אצלי הגורם המצפוני, אולי זה קשור לזה שאני מכין את הבשר שלי בעצמי בהרבה זמן האחרון, וכל פעם אני מרגיש רע לגבי זה, למרות שכשאני אוכל את הבשר המוכן זה מרגיש לי בסדר גמור וטעים, או שזה קשור לכך שהנושא של סבל בעלי-החיים בתעשיית המזון הוא נושא מאוד פופולרי בשיח הציבורי. גם הגורם הבריאותי הוא מאוד חזק, כי עובדתית אני לא מאוד בריא בהרבה זמן האחרון, אז אפשר לנסות את זה ולראות איך זה משפיע, וגם כי יצא לי לשמוע הרבה על עד כמה המוצרים מהחי הם מעובדים, מלאי אנטיביוטיקה, הורמונים ושאר רעלנים, ובשר אורגני זה משהו שלא קיים בארץ.</p> <p>ממה שאני מבין, תזונה טבעונית יכולה להיות מלאה, עד כדי וויטמין בי-12 שצריך לקחת תוספים שלו. אני אחנך את עצמי בנושאי תזונה בזמן הקרוב כדי להיות מסוגל להרכיב לעצמי תפריט מלא, אחר כך אעשה בדיקות דם כדי שתהיה לי איזושהי נקודת התחלה להשוות איתה, ואשתדל לקנות מוצרים אורגניים כמה שיותר טבעיים ופחות מעובדים. אני מתכוון להתמיד בסביבות חודש-חודשיים ולראות איך אני מרגיש, אם אני ארגיש הרבה יותר טוב, אז אני אמשיך להתמיד בזה, ואם אני ארגיש חלש ושחסר לי משהו בתזונה, אז אני אחזיר מוצרים מן החי לתמונה. האמונה הבסיסית שלי לגבי תזונה היא שעדיף לצרוך מוצרים כמה שפחות מעובדים ויותר טבעיים, ובעיקר לאכול את מה שגורם לנו להרגיש טוב וחיוני, ואין דרך טובה יותר לגלות מה גורם לנו להרגיש ככה מאשר לנסות ולבדוק.</p></div>Wed, 02 Jan 2013 23:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13618303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13618303http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13617799<div align="right" dir="rtl"><p>שנה חדשה איכשהו תמיד דורשת הערכה כולשהי של השנה שעברה, הרהור ותכנון של השנה הבאה, והשנה במיוחד כי אני משתחרר אחרי שש שנים של שירות בצבא.</p> <p>השנה הזאת מתחילה בצורה לא מאוד טובה, כי היא מסומנת בשיא של מחלה, שהתחילה בסוג של שפעת לפני בערך חודש - שיעול עם ליחה שכמעט ועבר, אבל אז יצאתי להגנ"ש בעוטף עזה, ושבוע של שעות שינה מפוזרות, קור ותזונה לא מאוד טובה ממש החמיר את השיעול והוסיפו הרבה ליחה, ניזול וכאבים בגרון. לפני שבוע הכאב עבר, והשיעול הפך להרבה יותר יבש, והליחה שכן יצאה להרבה יותר "נקייה" (כמה תיאורים ציוריים ומגעילים!), אבל ביום שני התווספה התפתחות בלתי צפוייה של כאבי בטן ושלשול, וכך ביליתי את ליל הסילבסטר במיטה עם תה, צנימים וביקורים תכופים יתר על המידה בשירותים. בהתחלה חשבתי שזה קלקול קיבה ממנה כבדה שאכלתי במסעדה, אבל עכשיו נראה לי שהיא הייתה רק קטליזטור להתפרצות של ווירוס במערכת העיכול. נקודה לשים לב אליה - טכניקת היוגה לניקוי הגוף ע"י שטיפת קיבה שאני כל כך מחבב, ושעוזרת בצורה לא מובנת למחלות בדרכי הנשימה, יכולה גם להזיק. יש לי חשד מסויים שזה שביצעתי את הטכניקה כדי לזרז את ההחלמה מהשפעת יכל לגרום בקלות למעבר של הווירוס מהגרון לקיבה ומשם למערכת העיכול. המסקנה: להשתדל לא להשתמש בה בתור נסיון להחלים ממחלה, אלא בעיקר לניקוי כללי על רקע בריאות תקין, וכמו כן, כדאי להשתמש במים מהפילטר לשטיפה ולא מהברז. אפשר גם לשקול לחטא את הכלים שבהם אני עושה את זה ולהשתמש במים מורתחים, למרות שזה כנראה כבר מוגזם, כי אני משתמש בכלים נקיים ובסה"כ הכנסת מים לקיבה דרך הפה הוא תהליך טבעי ודי בטוח.</p> <p>כל הסיפור הזה גורם לי לתהות פעם נוספת למה אני חולה כל כך הרבה. אני נוטה לפסול אורח חיים פיזיים כגורם - אני תמיד ישן מספיק ובשעות סבירות יחסית, אני די בררן במזון שאני צורך, שותה הרבה תה ירוק, לוקח תוספי תזונה, יחסית פעיל פיזית, לא מעשן, שותה לעיתים ממש רחוקות. האם יש לי נטייה מולדת לחלות הרבה? כנראה שגם פה התשובה שלילית, כי בתור ילד ובתור מתבגר לא זכור לי שחליתי יותר מכל אחד אחר בשכבת הגיל שלי. נשאלת השאלה - מתי החולי התחיל? והתשובה מאוד ברורה - התחלתי לחלות הרבה מאז שהתגייסתי לצבא, החל במחלת הנשיקה שחליתי בה בחודשים הראשונים לאחר הגיוס, המשך בכאבים הברכיים שהתחילו לפקוד אותי מהשנה השנייה בצבא, כאבי בפרקים נוספים, מחלות תדירות בדרכי הנשימה, מחלה וויראלית במערכת העיכול, כמו זאת שמתרחשת עכשיו, מבקרת אותי בתדירות של בערך אחת לשנה בשלוש שנים האחרונות, קרחות ממש קטנות על הראש שבאו והלכו כמה פעמים, זיהום בדרכי השתן שחוזר על עצמו בתדירות של פעם בכמה חודשים במשך כבר כמה שנים, הדרדרות קלה בראייה בעין שמאל, עייפות כרונית. החלק המעניין מבחינתי הוא שהרופאים שהלכתי אליהם ברוב המקרים לא יכלו להצביע על מקור מסויים לבעיה רצינית. אמנם יש את העניין שרופאים צבאיים, רובם ככולם, ממש גרועים, אבל הרי בכל זאת יש להם הבנה כלשהי ברפואה, ועשיתי הרבה בדיקות מאוד מקיפות וחוזרות ללא תוצאות חריגות. לכן, המסקנה היא שכנראה אין סיבה פיזית לבעיות רציניות וכלל מערכתיות בגוף שלי. המסקנה המתבקשת מכך היא - הגורם לרוב, אם לא לכל הבעיות שלי, הוא פסיכולוגי! בכל מקרה, גם אם היה גורם פיזי סביבתי שגרם לי לחלות בצבא, הוא כבר לא רלוונטי, כי אני לא הולך להמצא שם יותר.</p> <p>המצב הפסיכולוגי שלי השתנה מאוד במהלך השירות בצבא. ברוב המובנים - הוא הדרדר מאוד. מצד שני, אני כן רואה בשינוי הזה מעין סבל שהולך להוביל להתפתחות. לפני הצבא הייתי די קודר, דכאוני, אדיש, מופנם, מודחק. אבל - הייתי די בטוח בעצמי, לא במובן החברתי, אלא במובן האינטלקטואלי והמעשי של הצלחה בחיים. הייתי בטופ של האנשים שיצא לי להכיר מבחינה אינטלקטואלית, הרגשתי שאני במדרגה העליונה במדד הזה ושכולנו חולקים את המקום על המדרגה הזאת באופן שווה, אין יותר טובים מאיתנו. התחלתי ללמוד לתואר ראשון במתמטיקה בגיל 14, נשרתי מהתיכון בכיתה י' כי ראיתי בו מכשול שמעכב את ההתקדמות שלי, מסגרת חסרת תועלת שמתאימה רק לאנשים שאחרת היו מכרסמים גרעינים ברחוב בלי לדעת קרוא וכתוב (אני עדיין יחסית דוגל בדעה הזאת, לדעתי החינוך במדינה הוא ממש גרוע. את הילד שלי הייתי חושב לשלוח לתיכון בארץ רק למען פיתוח כישורים חברתיים, ידע מעשי עדיף לרכוש במקום אחר), עשיתי את כל הבגרויות בסמסטר אחד כדי להפטר מהן, ולמדתי לתואר בלי המטרד של ללכת לתיכון. בלימודים שלי לתואר הייתה נקודה שלילית של חוסר רצון שלי להשקיע בלימודים, לא יודע אם זה חוסר התלהבות מהחומר הנלמד, כי דווקא יחסית התעניינתי, אבל רציתי להשיג מקסימום תוצאה במינימום מאמץ, והיות וזה תמיד הצליח, לא ראיתי שום סיבה להשקיע יותר ממה שצריך. זאת נקודה שאני אתייחס אליה בהמשך הפוסט.</p> <p>כשהגעתי לצבא, עברתי הכשרה קשה של שנה. העביר לי אותה אדם אמנם מאוד חביב ומשעשע, אבל הוא היה מאוד שבוז ולא מרוצה מהתפקיד שלו ומכך שהוא היה צריך להכשיר אותי, וכתוצאה לא הייתה לי תמיכה אמיתית בתהליך, לא הוקנתה לי הבנה אמיתית ועמוקה של החומר - משהו שהבנתי בעיקר בדיעבד. כתוצאה, הבטחון שלי בעצמי וביכולות ההבנה והמחשבה שלי מאוד התערערו. לאחר מכן, התחלתי עבודה בתחום, שכאמור לא הייתה לי הבנה אמיתית ועמוקה בו, תחת פיקוד של אדם גם מאוד נחמד וחביב, אבל הוא השתדל לתת לי חופש פעולה ולא יותר מידי הסתכל על מה שאני עושה, מה שבפועל גרם לכך שהעבודה שלי די נמרחה ולא השגתי בה יותר מידי, דבר שהעמיק את הפגיעה באגו שלי, באמונה שלי ביכולות שלי ובעצמי. לאחר מכן, התעסקתי במשרה כמעט מלאה במטלה מאוד טכנית, מגעילה, מונוטונית שדרשה הרבה אינטראקציה לא נעימה עם אנשים. תוך כדי המשכתי לעבוד בתחומים אחרים באותה מתכונת ממקודם - חוסר הבנה, חוסר התלהבות, חוסר הדרכה, התקדמות מאוד איטית. אז נשבה רוח של שינוי - מילואימניק החליט להכניס רוח קרב למקום, התחיל לעבוד אצלנו בתור יועץ, נמצא כמעט כל היממה ביחידה, מעודד אנשים, משגיח עליהם, עוזר להם, מדריך אותם - בדיוק כל הדברים שהיו חסרים לי בשנים הראשונות בצבא. כולנו נרתמנו למשימה, ובפעם הראשונה הרגשתי שאני באמת תורם, באמת מפיק מעצמי משהו, הרגשתי שאני מתחיל להבין יותר, יותר לעומק, הרגשתי שווה משהו. ביוזמת אותו אדם, אני ועוד חבר עברנו הכשרה מחודשת של כמה חודשים, במהלכה באמת קיבלתי ידע והבנה עמוקה, פיתחתי יכולות וגדלתי. למרות שבאותה תקופה הייתי נשאר פחות או יותר כל הזמן בצבא, זה הייתה התקופה הכי שמחה שלי שם. מאוד שמחתי על איך שזה גרם לי להרגיש. לאחר מכן, מכל מיני טעמים פוליטיים וביורקרטיים של הצבא, האדם הזה הפסיק להיות חלק מאיתנו, אני הגעתי לצוות בתחום שלא התעסקתי בו קודם, תחת פיקוד של מישהו מאוד שבוז שהחזיק פחות או יותר הכול על הכתפיים שלו, אז לא היה לו זמן ותשומת לב בשבילי, בלי שום הכשרה והדרכה נכנסתי לתחום שאני לא מבין בו, וגם שהנטייה הטבעית שלי פחות נוגעת בתחום הזה. ביליתי שם הרבה מידי חודשים, במהלכם לא עשיתי כמעט כלום, כל הידע וההבנה שצברתי בהכשרה המחודשת התנדפו ברובם מחוסר שימוש והטמעה, וכמו כן ראיתי הרבה אנשים שכן הצליחו במצבים דומים לשלי, אנשים שנתפסים בעיני כהרבה יותר חכמים, מצליחים ומוצלחים ממני. כל זה הביא את ההערכה העצמית שלי שלא הספיקה להבנות מחדש לנקודת שפל חדשה. הרגשתי חסר כל ערך. לאחר מכן, חזרתי לתחום שממנו באתי, לפיקוד תחת אדם טוב ומתאים לי שכן קצת גרם לי להרגיש מועיל, שווה ומבין, אבל זה היה מאוחר מידי, הוא גם השתחרר זמן קצר לאחר מכן, זה קרה פחות משנה לפני השחרור שלי, והרגשתי שפשוט מאוחר מידי בשבילי להצליח בצבא. גם כל הדברים המטומטמים שיש בצבא - חוסר יעילות, קטנוניות, ביורקרטיה, לכלוך ואי-סדר במקום העבודה, הטפלויות של הרשויות הצבאיות לפרט, הצטברו למסה של נסיון מאוד מריר. וכך עמדתי בנקודה כזו: לא מאמין לחלוטין ביכולות שלי, בחוכמה שלי, באינטלגנציה שלי, מריר מהשנים הרעות שעברו, מרגיש חסר ערך, מלא שנאה ותיעוב עצמי, מרגיש חסר תועלת לחלוטין, מדוכא. הרגשתי שאני מבזבז את כספי משלמי המיסים שמממנים את משכורת הקבע שלי, שלא מגיע לי הלחם שאני אוכל. ההרגשה הזו גרמה לכמה וכמה ימים שלא אכלתי בהם כלום, כי כשפתחתי את המקרר וראיתי חתיכת לחם, או תפוח, הם הרגישו כל כך הרבה יותר נעלים ובעלי יותר ערך ממני שלא הרגיש לי נכון שאני אזין את עצמי על חשבונם, בכיתי וסגרתי את המקרר בחזרה, הרגשתי שקניתי אותם בכסף שגנבתי, שלא מגיע לי, אבל גם לא יכולתי להתפטר מהעבודה שלי, כי זה צבא ולא עבודה, אי אפשר לברוח ממנו. הבנתי שאני בדיכאון וניסיתי ללכת לשירותי בריאות הנפש הצבאיים (הסבר קצר: בקבע הולכים לא לקב"ן, אלא למכון לאנשי הקבע שמפנה אותם לפסיכולוגים אזרחיים שעובדים עם הצבא), אבל אחרי שמרחו אותי במשך כמה חודשים טובים, אמרו לי שפשוט אין תקציב בצבא לפסיכולוגים ושאולי ייפתח תקציב בשנה הבאה, שזה לא רלוונטי בשבילי כי אני משתחרר בשנה החדשה. שאלתי מה קורה אם איש קבע יבוא אליהם ויגיד שהוא חושב להתאבד, ואמרו לי שלמקרים מאוד דחופים כאלה יכולים לארגן איזה משהו, אבל שהמקרה שלי לא מאוד דחוף. לא רציתי לשקר ולהגיד שאני אובדני, כי אמנם עברו לי מידי פעם מחשבות כאלה, אבל לא ברצינות כי אני טיפוס מאוד רציונלי ושקול ואין לי נטייה אובדנית באופן כללי. הפסיכיאטר שנפגשתי איתו שם אמר שלדעתו יש לי דיסתימיה (מצב דמוי דיכאון), ושעכשיו אני במצב של דיכאון כפול, שזה שילוב של דיסתימיה ודכאון רגיל, אבל שאין ביכולתו לעשות כלום כי הוא לא קשור בשום צורה לחלוקת התקציבים הצבאית. הוא אמר שהוא יכול לתת לי נוגדי דכאון בלי טיפול פסיכולוגי, כי לזה יש כסף כי זה עולה כלום כסף. ידעתי שזאת לא אופציה, כי זה מטפל רק בתסמינים בלי לטפל בגורם, ומוסיף לחיים שלי תלות בתרופה בלי אופציה לצאת מזה. הבנתי שבעצם נאמר לי לחשוק שיניים ולחכות עד שאני משתחרר מהצבא. חשבתי שאני פשוט אנסה למצוא דרך להעביר את הזמן, ושיהיה בסדר כשזה ייגמר.</p> <p>אני מניח שההבנה שאי אפשר ככה התפתחה בהדרגה, אבל היא נחתה עלי ברגע בצורה חדה יחסית - באחד הימים יצאתי מהצבא נסער ומדוכא במיוחד, וגם קצת עצבני. נסעתי לעשות טיול רגלי ביער כדי להרגע, ובמהלך הנסיעה עברתי את אחד הצמתים המרומזרים באור אדום כי לא הייתי מספיק מודע לסביבה שלי בגלל שטף מחשבות עצבניות ודכאוניות שעבר לי בראש. זה נתן לי ממש כאפה מנטלית, כי זה גרם לי להבין שאני עלול לא לשרוד פיזית את הזמן שנשאר לי עד השחרור, יכולתי למות בתאונת דרכים באותו הרגע. גם האבסורד של נסיעה עצבנית וחסרת זהירות למקום של רוגע תרם להבנה. בזמן הטיול ביער, החלטתי שאני חייב שינוי. כשחזרתי הביתה, קראתי על אוסף טכניקות להעלאת הביטחון העצמי, פיתוח גישה אופטימית, העצמת אהבה עצמית ואהבה לחיים, התמודדות עם דיכאון. זה אולי נשמע מפציץ, אבל זה בעצם דברים ממש פשוטים, שביסודם עומדת החלטה מודעת לחשוב בצורה כנה מחשבות חיוביות כל יום למשך זמן מה, בשילוב עם טכניקות הרפייה פשוטות. בערך אחרי חודש של תרגול, צברתי מספיק כוח נפשי כדי ללכת לפסיכולוג פרטי, כסף ומושגים כמו מה מגיע לי מהמערכת הפסיקו להיות חלק מהמשוואה. התחלתי גם לעשות ספורט בצורה יחסית קבועה, הצלחתי למצוא לפעמים דרכים וכוח להועיל בצבא ולהפיק מעצמי משהו. השבועות האלה היו השבועות הכי טובים בהרבה שנים האחרונות של החיים שלי, התקדמתי בצורה מאוד מהירה וחלקה למטרה שלי. אבל בחיים יש כמובן עליות וירידות, וקרו לי כמה אירועים די מצערים שטיפה ערערו אותי והאטו את ההתקדמות שלי, אז זאת לא דרך ללא מכשולים, אבל אני חושב שלמדתי להתמודד עם זה שבחיים קורים גם אירועים בלתי צפויים שלא ייחלנו להם, ושאפשר להתמודד עם כל דבר בגישה המתאימה.</p> <p>ועכשיו הגעתי לנקודה הזאת, שבה בשבוע האחרון הבאתי בצבא יותר תועלת מבהרבה חודשים מלפני זה במצטבר, וחבל שזה נקטע ע"י הבלאגן בקיבה. כולם היו די משועשעים לראות אותי, שתמיד הייתי מאוד ממורמר, מתלונן ולא עושה הרבה, פשוט יושב ועובד ממש הרבה בלי לדבר יותר מידי. אני אמור לצאת מחר לחופשת השחרור שלי, אבל חבל לי כי בניתי על עוד כמה ימים כדי לסיים את העבודה שלי בצבא, אז אני חושב שאני אחזור לעוד יום-יומיים כדי לסיים את מה שהתחלתי בצבא. שמתי לב שאני ממש נהנה ומרגיש מאוד שמח כשאני יוצא אחרי יום עבודה ומרגיש שעשיתי הרבה היום, זה מרגיש ממש טוב, להיות מועיל, יעיל ולהפיק מעצמך הרבה. חשבתי ללכת לוויפאסנה בשבוע הבא, אבל ביטלתי בגלל המצב הבריאותי. עכשיו אני מתלבט אם ללכת מאוחר יותר לוויפאסנה או לחופשת סקי, בגלל אילוצי זמן לא יוצא לי לשלב את שניהם כי לא הלכתי לוויפאסנה במועד שרציתי מלכתחילה.</p> <p>ההבנה העיקרית שצברתי בפן הרגשי היא שאני צריך לפעול מגישה קלילה חיובית, מגישה שאוהבת את עצמי, העולם והזולת, ומאחלת לעצמי ולכולם טוב, שמחה והתפתחות, ולפעול ממקום כמה שיותר עמוק, כנה ומחובר לרצונות שלי ולמהות שלי. קל מאוד לנסח, קשה מאוד להפוך למציאות, אבל מבחינתי התהליך התחיל, ואני מקווה כמה שיותר להטמיע את ההבנה וההפנמה הזאת בתוכי ולהפוך אותה להיות המציאות שלי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>עד כאן השנה האחרונה, או בעצם שש השנים האחרונות, או אולי כל החיים שלי עד עכשיו, עם חלק מההבנה שהצטברה מהזמן הזה. מה אני עושה הלאה? איך אני חי את השנה החדשה, השנה הראשונה שלי באזרחות? אני עדיין במצב שבו מאוד קשה לי להתחבר לרצונות שלי ולהבין איזה כיוון משמח אותי בחיים הכי הרבה, מה הייעוד שלי, מה התפקיד שלי, איפה עוברת הדרך שלי. אני יודע שיש לי זיקה, נטייה, יכולת ועניין מאוד גדול בתחום של מדעים מדוייקים. אני יודע על חלק מהדברים שאני רוצה:</p> <p>&nbsp;</p> <div id="_mcePaste"> <ul> <li>להיות בריא וחזק: עם מפרקים ושרירים בריאים וחזקים, עם כוח וסיבולת</li> <li>לחדד את כל הגוף, הראיה, החושים</li> <li>לגלות הרבה דברים מעניינים על העולם סביבי, על איך הוא עובד, מה מניע אותו, לחזק את המוח שלי</li> <li>ליצור משהו יפה עם הידע והיכולות שלי</li> <li>להתחבר לעצמי, לסביבה שלי ולאנשים סביבי ובכלל לאנשים</li> <li>להעמיק את התודעה והמודעות שלי לעולם ולהוויה</li> <li>לחזק את כוח הרצון וההתמדה שלי</li> <li>להיות אמיץ</li> <li>להנות ולאהוב את עצמי, החיים שלי, הדברים שסובבים אותי, היום יום שלי</li> </ul> </div> <div id="_mcePaste">חלק מהדברים שמשמחים אותי:</div> <div> <div> <ul> <li>לסדר משהו בצורה יעילה ונוחה לשימוש</li> <li>ניצול זמן טוב</li> <li>הרגשה שאני מועיל לעצמי ולזולת</li> <li>פיתוח עצמי</li> <li>הערכה מהסביבה</li> <li>תקשורת חברתית</li> <li>להבין משהו לא טריוויאלי</li> <li>באופן כללי להצליח במשהו לא טריוויאלי</li> <li>להפעיל את הגוף בצורה אינטנסיבית מספיק, אבל לא מידי - שחייה, אירובי, כוח, יוגה</li> <li>ייעול דפוסי מחשבה</li> <li>לקרוא ולראות דברים מעניינים וכיפיים, למשל מדע בדיוני, פנטזיה, מדע, טכנולוגיה</li> <li>טיולים בטבע</li> <li>אוכל טעים</li> <li>חליטות ומיצי פירות</li> <li>משחקי מחשב</li> <li>חיות וצמחים</li> <li>הומור</li> <li>שפות שונות</li> <li>גירוד גב</li> </ul> </div> <div>הרשימה לא מלאה, אבל פחות נוח להציג אותה פה.<br />מה אני הולך לעשות הלאה? אני חושב שהיה מתאים לי איזשהו טיול של כמה חודשים, כמו שאנשים נוסעים להודו אחרי צבא, או כמו שמישהו מהצבא נסע עכשיו עם אישתו לניו זילנד לשנה, פשוט להרגע, לא להכריח את עצמך לעשות כלום, להנות, לטייל, לנקות את הראש, טיפה לחפש את עצמך. זה פחות מתאים עכשיו כי חברה שלי בלימודים לכמה שנים טובות, ויש ביננו שותפות חזקה. אולי נעשה משהו בחופשת הקיץ, או נקפיא את הלימודים לסמסטר או שניים מתישהו, אם זה יזרום.</div> <div>אני מרגיש שאני לא רוצה לעבוד, גם כי בשש שנים האחרונות הייתי במסגרת דמויית עבודה ואני רוצה שינוי בכיוון של כמה שפחות מסגרת מסביבי, וגם כי עדיין תחושת המסוגלות, האמונה בעצמי, בידע שלי וביכולות שלי לא חזרה אלי עדיין, ואני מפחד שבעבודה יכול לקרות משהו דומה למה שקרה לי בצבא.</div> <div>לחזור לחיות עם ההורים ולהתבטל זאת לא אופציה, גם כי יכול להיות שיהיה להם קשה להרשות לעצמם לכלכל אותי, אבל בעיקר כי לשהות עם ההורים יותר מכמה שעות ברצף משפיע עלי בצורה מאוד רעה (נושא לחפירה בפני עצמו, אבל אני לא נוגע בזה עכשיו).</div> <div>אין לי כל כך רעיונות פורים להקמת מיזם כלשהו, ושוב, אני מרגיש שאני לא לגמרי עומד על הרגליים מבחינת האמונה ביכולות שלי להביא רעיון טוב ולהפוך אותו למציאות.</div> <div>נראה שהאופציה הכי טובה נכון לעכשיו היא חזרה לספסל הלימודים, זאת גם האופציה שמרגישה לי כמו הכי טובה, גם רגשית וגם הגיונית, וגם זו האופציה שהכי חתרתי והתכוננתי אליה. זה מרגיש הכי טוב כי זה משהו שיכול לשקם את האמונה שלי בעצמי, בידע וביכולות שלי, וגם מעשית להגדיל ממש את הידע והיכולות שלי. אז הכול טוב ויפה, אבל פה נכנסת הבעיה עם הלימודים שהזכרתי קודם, גם יצא לי לכתוב על זה <a rel="nofollow" class="blog" title="פוסט" href="../blogread.asp?blog=12016&amp;blogcode=11389485" target="_blank">פוסט </a>בעבר. מה פשר ההתנהגות שמונעת ממני להשקיע בלימודים כמו שצריך? מה גורם לי להמנע מלהשקיע זמן במטלות ולדחות הכול לרגע האחרון? אני חושב שזאת מן התמרדות פנימית שלי נגד מה שאומרים שנכון לעשות, או מה שאמורים לעשות, מן משהו מעצבן שהחפירות המתמידות של ההורים נטעו בי, ולמרות שאף אחד לא מכריח אותי לעשות כלום, ההרגל נשאר.</div> <div>אמרו לי שכדי לחזור מהפסקת הלימודים, אני צריך למצוא מנחה. תחום המחקר של המרצה שהתבייתתי עליו מוצא חן בעיני הרבה יותר מהתחומים של שאר חברי הסגל בפקולטה. הוא נתן לי לקרוא מאמר כדי לראות עד כמה אפשר לעבוד איתי. כדי להיות הוגן עם עצמי, אני אגיד שיש קושי גדול ואמיתי בקריאה של המאמר - המרצה עצמו אמר שהמאמר מאוד קשה, ושאם הוא קשה לי מידי, הוא ינסה למצוא מאמר אחר, ושהוא קשה יותר ממה שהוא נראה, אבל הוא שמח שאני מוכן לתת ניסיון ולהבין אותו. מהקריאה שלי, המאמר באמת קשה לי כי ההוכחות בתוכו מאוד לא מדוייקות ומפורטות, וחלקן אפילו שגויות, ולכן מאוד קשה לי להתקדם בקריאה של המאמר. זה מרגיש כאילו הדרך היחידה להבין את המאמר בפרק זמן סביר מבלי לשכתב אותו מחדש זה להבין אותו בקווים כלליים ואת רוח הדברים שלו, ולא את כל הפרטים במדוייק, שזה דבר שיש לי יכולת לעשות, אבל זה מאוד חורה לי מבחינה עקרונית, כי מאוד חשוב לי בדרך כלל שדברים יהיו מאוד מדוייקים ונכונים עד הפרט האחרון, למרות שאני מסכים שלפעמים מה שמשנה זה העקרון הכללי ומה קורה בתכל'ס ולא הפרטים הקטנים. הייתה לי שיחה על זה עם מהנדס שאמר שבמאמרים בפיזיקה זה עוד יותר גרוע, הם מזניחים דברים, מקרבים דברים, מתעלמים מדברים, ומנמקים לפעמים דברים ע"י כך שזה ברור אינטואיטיבית. אני משער שזו צורת מחשבה שאני אאלץ לסגל לעצמי, כדי לדעת להתמודד עם המציאות סביבי, שבה לא תמיד הכול מדוייק, מפורט וחד-משמעי, ואיכשהו לדעת לשלב או לבחור בינה לבין המחשבה המאוד פורמלית, דקדקנית, טכנית ומפורטת שאני רגיל לחשוב בה. מעניין, אחרי שכתבתי את הפסקה הזאת, אני רואה בהרבה יותר סלחנות את ההתנהלות שלי מול המאמר. בהתחלה, קיבלתי הבנה אינטואיטיבית די טובה להערכתי של העקרונות בתחילת המאמר, הדברים שמוצגים בו מאוד עוררו את הדמיון וחוש האסטטיקה שלי ומצאו חן בעיני. ברגע שנתקעתי בהוכחה לא מדוייקת עם פרטים לא נכונים, נתקעתי עליה ממש ממש הרבה זמן, כי הייתי מאוד עיקש בנסיון להבין אותה עד הפרט האחרון. באיזשהו שלב, הבנתי שזה לא שווה את הזמן והמאמץ, שזאת לא המטרה ולא מה שאני אמור לעשות. התחלתי לקרוא יותר ב"חפיף" והבנה של הרוח הכללית של הדברים, ולדעתי אני מבין אותם בצורה לא רעה. אני בשליש של המאמר, אבל כבר הרבה זמן דחיתי את המשך הקריאה - בהגנ"ש לא הצלחתי להשקיע בזה מספיק זמן כי תמיד הרגשתי חולה ועייף והיה לי קשה להתרכז, ואחרי זה הרגשתי מן אי-שקט, חוסר יכולת להתרכז בזה, אולי מהתרגשות שאלה השבועיים האחרונים שלי בצבא. המסקנה די ברורה לי: אני צריך להתייחס לעצמי בסלחנות ובהבנה, לקרוא את המאמר בשילוב של שמירה על הבנה מספיק מפורטת עם יכולת לדלג על פרטים קטנים, וכך לפתח את היכולת שדיברתי עליה. אם אני ארגיש לנכון, אני אמשיך לקרוא אותו עוד לפני שאבריא ואסיים את ענייני בצבא, אבל זה גם בסדר לגמרי לוותר על זה כשאני חולה, או כשאני עסוק במשהו אחר. אני שמח שכתבתי את הפוסט הזה, זה גרם לי לראות את העתיד בצורה יותר אופטימית ומלאת תקווה. אני אמשיך בקריאת המאמר בקצב שמתאים לי, ואמשיך בדרך שאני רואה לפני בצורה טובה, ואתמודד עם החיים בצורה טובה.</div> <div>אני מאחל לעצמי להצליח להשתקם בצורה מלאה מהקושי שעברתי, להתפתח, להתמלא ביותר אופטימיות, אהבה לעצמי, לחיים, לכל האנשים והעולם, חיבור יותר עמוק עם עצמי והעולם, ראייה יותר ברורה של הרצונות שלי, הצלחה בהמשך הדרך, הרבה בריאות, שמחה, הנאות, חוויות כיפיות ואנשים טובים בדרך, ואני מאחל את אותו הדבר גם לכולכם! שנה טובה! :)</div> </div> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 02 Jan 2013 14:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13617799http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13617799http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13477237<div align="right" dir="rtl"><p>היום לראשונה מזה הרבה שנים:</p> <ul> <li>צחקתי מאושר ממש בקול רם</li> <li>בכיתי מאושר</li> <li>שרתי בקול רם לצלילי שיר</li> <li>הרגשתי ממש שלם עם עצמי, הגוף שלי, האנשים והעולם סביבי</li> <li>הרגשתי מלא אנרגיה וכוח ממש עצום</li> </ul> <p>הנקודה המעניינת שאני רוצה לרשום לעצמי היא שבכלל לא צריך סיבה כדי להרגיש ככה, ואין סיבה להרגיש אחרת.</p> <p>יש לי עוד כל כך הרבה טוב לעשות ולחוות בחיים!</p></div>Mon, 24 Sep 2012 17:59:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13477237http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13477237http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13444005<div align="right" dir="rtl"><p>רצון הוא מושג מאוד מבלבל. נוצרת לי הרגשה שרצונות מתחלקים לפחות לשתי קטגוריות: אחת היא רצונות שבאים מתוך הרגל, או אינסטינקט, ורצונות מאוד עמוקים שנובעים איכשהו מעצם ההוויה שלנו, מהמהות. אני מרגיש לרגע אחד שקט מספיק כדי לדעת לסווג את הרצונות שלי בין שתי הקטגוריות, והתגלית המעניינת היא שרוב הרצונות הם בקטגוריה הראשונה, מאוד אוטומטיים, מאוד לא מהותיים, לפעמים הם אפילו באים כאילו להעסיק אותי, ואילו רצונות מהקטגוריה השניה הם קוראים בקול מאוד חלש ולא ברור, כמו דופק שבקושי מרגישים בפרק היד של מישהו מעולף. למה אני שומע אותם כל כך חלש? נראה לי שהתשובה היא לא נעוצה במידת ההקשבה שלי, יש לי אוזניים גדולות וקשובות, כמו של חתול. כאילו האוזניים סתומות, או שהקול בא מעבר לקיר כלשהו, או אולי מעבר לדלת. איך אפשר לפתוח דלת בלי ידית?</p></div>Sat, 01 Sep 2012 14:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13444005http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13444005http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13414631<div align="right" dir="rtl"><div dir="ltr"><BR><div><strong>Hell is not punishment,&nbsp;</strong></div><BR><strong><BR><div><strong>it's training.&nbsp;</strong></div><BR><div><strong><div style="display: inline !important; "><strong><em>Shunryu Suzuki</em></strong></div></strong></div><div><strong><div style="display: inline !important; "><strong><em><br></em></strong></div></strong></div><BR><div></div><BR><div><strong><em><strong>Nobly, the great priest<br>deposits his daily stool&nbsp;<br>in bleak winter fields&nbsp;<br><em>Buson</em></strong></em></strong></div><BR></strong></div></div>Mon, 13 Aug 2012 20:16:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13414631http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13414631http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13215948<div align="right" dir="rtl"><p>נכנסנו לעיר שכוחת האל בציפייה והתרגשות. השארנו את הרכבים בחניון קטן מצופה אספלט, הרומז על נסיון כושל למשוך תיירים למקום. התחלנו לרדת במורד השביל שמעבר לגשר ונכנסנו לגן דקורטיבי עם גרם מדרגות שיורד דרכו עם כיוונים מתהפכים. מבנים בסגנון סיני הקיפו את הגן, ובגן עצמו עמדו עצים ישרים וקודרים בבדידותם. במקום לא היה איש וקול, רק שקט מצלצל. לפתע שמענו קולות מאוד חזקים ומטרידים, ספק מכניים, ספק קולות של מאמץ וסבל של מספר יצורים חיים. הצצנו בזהירות מעבר לסיבוב של גרם המדרגות, וראינו צומת שבה פסלי מתכת שחורים כמו ליל זזו לאט, בחריקה ורטט, במעין ריקוד בלהות איטי ומייסר, והבנו שמדובר בהצגה. פסלים של גרגוליות הסתובבו סביב פסלי מתכת שחורה של אנשים סובלים, ואיכשהו הבנו שהאנשים באמת אמורים להיות שחורים מכוויות ומומים שהיצורים והעינוי במקום נורא גרמו להם.</p> <p>גרם מדרגות ישר עלה מהצומת למוזיאון, אך העדפנו להניח שהוא סגור למבקרים בשעה זו. המשכנו בזהירות מעבר לצומת אל תוך שווקי העיר, כולם ריקים מאדם ושקטים שקט מיוחד, מבשר רעות, שקט מעיק על עור התוף. ראינו בזווית העין אנשים ברחובות רחוקים מאיתנו, אבל איכשהו הדבר לא הקל על הבדידות ועל הדאגה שלנו, כי הם זזו בשקט וחלקות, כמו רוחות רפאים, עם ראש שמוט למטה ובעל פנים שנראו ספק מוצלים, ספק שרופים.</p> <p>הגענו לכיכר המקדשים, שבה ישבו מספרים קבצנים עם פני חשיכה וליל, וכוסות ריקות מנדבה. הסתכלנו על הכניסות למקדשים, ובכל מקדש נראה שהיה כוהן עיוור זקן עם שיער ארוך ולבן, עומד בחשיכת המקדש ובוהה החוצה חצי בריקנות, חצי בחיקוי מטריד של אדם המנסה להמיר לדתו ולהזמין מבקרים. החלטנו לא לבקר באף אחד מהמקדשים, ולצאת מהעיר.</p> <p>עברנו ליד קופסת נדבות למען שיקום העיר ותושביה, אבנר שם בתוכה שטר של עשרים, והשני עשה גם כן, אבל אני שכחתי את הארנק במכונית. משום מה הצטמררתי מלא להשאיר נדבה במקום כזה. היציאה מהעיר הייתה מסומנת בקוו חד שבו נגמר הצל ששורר על העיר, והצד החיצוני היה מואר בשמש. כשהאחרים יצאו אל השמש, התלוו לכל אחד מהם שתי מלאכיות לשמור עליהם, ואלי התלוותה רק אחת, כנראה כי לא תרמתי צדקה. אחרי הליכה לאורך גבול העיר, החלטנו לחזור לסיור נוסף.</p> <p>נכנסנו בחזרה לעיר על גשר חבלים מעט רעוע. הגשר היה חלק ממערכת גשרים בכמה מפלסים שעברו מעל תהום גדולה, שנראתה כמו סוג של מכתש, או משקע גיאולוגי, או אולי מכרה. אחד מהאחרים לחש ששמועות רעות רצות על המקום הזה. על המפלס העליון של הגשר הסתובבו כמה שומרים, ושאלנו אחד מהם. הוא אמר שיש למקום קישור לפשע, אולי לחטא קדום. הסתכלנו בחשש על עמודת הגשרים מתחתינו, והחלטנו לחצות את התהום ולצאת מצידה השני לכיוון החניון.</p> <p>כאשר חצינו את התהום, הגענו לסבך עצים וצמחייה. כשחצינו אותו, נדהמנו לגלות שאנחנו עומדים על קצה צוק במקום להיות בדרך לחניון, ולפנינו מתפרס שטח צחיח עצום, עם הרבה חול וצמחייה דלילה, ובאופק יש רמז לים. השמש העכורה עמדה לשקוע, וקרני האור האחרונות מלאו אותנו בתחושה של גועל, תחושה שהלכנו לאיבוד, ייאוש ובדידות תהומיים.</p></div>Wed, 18 Apr 2012 06:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=13215948http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=13215948http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=12839156<div align="right" dir="rtl"><div id="_mcePaste"> <div id="_mcePaste">אני מרגיש מאוד מבולבל בקשר ללימודים בכל אספקט אפשרי - איך ללמוד, מה אני רוצה ללמוד, מתי ובאיזו מסגרת, והאם בכלל אני רוצה ללמוד משהו ואני צמא לידע כמו שאני רוצה לראות את עצמי. כבר יצא לי לחשוב על הנושא, וגם לכתוב עליו <a class="blog" href="../blogread.asp?blog=12016&amp;blogcode=11389485" target="_blank">פוסט</a>, ועדיין לא הגעתי להפנמה של אמת כלשהי. בכל מקרה, זהו זמן של הפסקה והתבוננות עצמית, כי אני אקח הפסקת לימודים של שנה, וכנראה אחזור ללמוד לקראת השחרור, ונראה איך יילך לי כשאני חופשי לגמרי ואין צבא על הראש במקביל ללימודים. בינתיים, אני אסכם לעצמי את המסקנות מהמבחן האחרון.</div> <div id="_mcePaste">זה הקורס הראשון שלקחתי בחיים מחדש - גיאומטריה חישובית. בפעם הראשונה שלקחתי אותו, פשוט לא הצלחתי להכריח את עצמי ללמוד לא בזמן הקורס, ואפילו לא לקראת המבחן. משהו בי התנגד בכוח למאמץ לנסות וללמוד, ומצא דרכים יצירתיות ויעילות לשרוף את הזמן עד המבחן. אחרי תהליך מעצבן של ערעור כדי לא להכשל בקורס, קיבלתי ציון עובר בו, אבל ממש ממש לא מספק, אז החלטתי לקחת את הקורס מחדש, כדי להשקיע בו ממש, ולקבל ציון הולם, הרי אני כבר יודע את החומר ברמה מזערית כלשהי, אז לא אמורה להיות בעיה. אבל, נתקלתי באותה בעיה שנתקלתי בה כשלמדתי את הקורס בפעם הראשונה - לא הצלחתי להכריח את עצמי ללמוד לא בקורס, ולא במבחן. ההחלטיות שלי לבוא לכל הרצאה ולסכם אותה ולעבור אחרי זה על החומר גרמה הספיקה מילולית רק להרצאה הראשונה, ולאחר מכן לא הייתי באף הרצאה. גם למבחן לא הצלחתי ללמוד, בדיוק כמו בפעמים הקודמות. הייתה בחירה של 4 שאלות מתוך 6, ועניתי בצורה נכונה רק על אחת, אז יצאתי עם הרגשה שאקבל 25 במבחן, ואפילו לא כתבתי סיכום מבחן כהרגלי. להפתעתי, קיבלתי 75, מסתבר שהמרצה ממש נחמד ונותן ניקוד חלקי גם על שאלות שממש מחרבשים בהם בליל לא קוהרנטי של רעיונות לא מגובשים. החלטתי להסתכן ולנסות לגשת למועד ב' כדי לשפר את הציון, כי 75 זה לא ציון טוב לקורס שלוקחים בפעם השניה, וגם כי ממש נדפקתי בשכר לימוד עבור הקורס הזה בגלל ביורוקרטיה של האוניברסיטה שלא הבנתי את ההשלכות שלה לגבי מעבר מלימודי צבירה ללימודים מן המניין. מאוד פחדתי ששוב לא אצליח להכריח את עצמי ללמוד למבחן, ואכשל בקורס אחרי ארבעה מועדים.</div> <div id="_mcePaste">בשביל ההכנה, לקחתי את כל חופשת סוכות ויומיים אחריה, וישר אחרי שהתפכחתי מחגיגות יום ההולדת שלי, התחלתי ללמוד בשיטתיות. היה יום שבו שיחקתי בהירוס עד שמונה בערב, ורק אחרי זה עברתי על הרצאה אחת, והיו עוד כמה וכמה ימים עם תפוקה מאוד חלקית ביחס למה שציפיתי מעצמי, אבל בסופו של דבר הצלחתי להתכונן בצורה סבירה יחסית. לדעתי, הגורמים לזה היו:</div> <div id="_mcePaste"><ol> <li>לקחתי הרבה מאוד זמן ללמוד מראש.</li> <li>יש לי נטייה לוותר על יום לימודים כשאני שלא למדתי בחלק גדול מהתחלתו, ולהגיד לעצמי שאני אלך לישון מוקדם ומחר אלמד הרבה ובאינטנסיביות (שזה בעצם שילוב של דחיינות ופרפקציוניזם). הפעם החלטתי להתעלם מהנטייה הזו וללמוד ברגע שאני מתעשת מבזבוז הזמן, וזה באמת עזר לי ממש להתקדם בחומר הלימודי ולא לאבד את כל הימים שהקצבתי להכנה למבחן.</li> <li>ההגיון אומר שצריך למזער את כמות הסחות הדעת, ולכן לא בא בחשבון לשהות הרבה זמן עם בת הזוג בזמן הכנה למבחן. הפעם התנגדתי להגיון הזה, ודווקא הזמנתי את לינה להיות אצלי במשך חופשת סוכות. שמתי לב שבימים שהיא הייתה כאן, למדתי הרבה יותר טוב, בזכות התמיכה שלה בי, בזכות זה שהיא הנעימה את האווירה מסביבי, וגם כנראה כי היה לי פחות נעים לבזבז זמן על שטויות לידה. גם לימדתי אותה לשחק בהירוס, ועצם זה שהיא שיחקה בזמן שלמדתי איכשהו סיפק את הצורך שלי לשחק במקום ללמוד בצורה מעוותת משהו. אני לא חושב שזה אומר שכדאי לבלות את כל זמן ההכנה למבחנים עם בן הזוג באופן גורף, אבל במקרה שלי ובנסיבות שלי, זה בטוח רועע איזשהו קבעון פרפקציוניסטי שגרם לי להתייאש מהמסגרת שבה אני לומד, וגם התמיכה שקלה הרבה יותר מהסחת הדעת, לאור המצב הלא מאוד מזהיר של היכולת והרצון שלי ללמוד בזמן האחרון.</li> <li>בגלל שלקחתי הרבה מאוד זמן ללמוד מראש, גם הספקתי לפתור עם חבר מבחני דוגמה ולעבור על שיעורי הבית ביום האחרון לפני המבחן. לא היו תרגילים ממש דומים במבחן עצמו, אבל אני בהחלט חושב שהתרגול הכניס אותי לעניינים ולצורת המחשבה הנכונה.</li> </ol> <ul> </ul> </div> <div id="_mcePaste">עוד משהו ראוי לציון הוא שהתפתיתי ועישנתי בשלושה-ארבעה הימים האחרונים להכנה למבחן, כביכול כדי להפיג את המתח ולעזור לי להיות רגוע בהכנה. אולי זה היה נסיון לשחזר את האטמוספירה של ההכנה למבחן שבה כן הצלחתי להתרכז בימים עברו. בדיעבד, זה היה ממש מיותר וחבל לעשות את זה, כי זה גם גורם לי להרגיש רע כי זאת הכנעות לחולשה כלשהי, אשליה של תועלת בלי תועלת ממשית, פגיעה בגוף וזה גם גורם לרגשות אשם. נותר לי להתנחם בכך שאני לא חוזר לעשן בעקבות כך, כי היו מקרים שבהם ניצלתי תקופת מבחנים בתור תירוץ לחזור לעשן באופן קבוע.</div> <div id="_mcePaste">בסופו של דבר, הייתי עצבני ונרגש מידי מכדי להרדם בלילה של המבחן, ואחרי 4 שעות שינה, נסעתי למבחן בדרכי חתחתים כדי לברוח מהפקקים של הבוקר. חבר נסע בדיוק באותו זמן ומאותה נקודת יעד, אבל הוא כן נסע דרך הפקקים, ככה שיכולתי להווכח שלא חסכתי זמן והגענו ממש באותו זמן לאוניברסיטה.</div> <div id="_mcePaste">היו שתי שאלות על תכנות לינארי, וזה נושא שאני פחות בטוח בידע שלי בו, אז בחרתי לעשות את השאלות האחרות.</div> <div id="_mcePaste">התחלתי מהשאלה השלישית, שהייתה וואריאציה על תאי וורונוי, היא הייתה ארוכה עם הרבה סעיפים, וסטודנטים בשמות כמו טפשוני ומבולבלית, אבל אני די בטוח בכל התשובות שלי לכל הסעיפים.</div> <div id="_mcePaste">השאלה השישית הייתה שאלת המשך לשאלה השלישית, ודרשה הסבר יחסית מנפנף בידיים על המבנה של התאים החדשים שהוגדרו בשאלה (תאים של שני אתרים). כנראה בגלל מחסור בשינה, לא שמתי לב להגדרה המדוייקת של התא ולכן טעיתי ברוב התשובות לשאלות על המבנה שלו, אבל אני מאוד מקווה שהמרצה יתחשב בכך שאם להסתכל על ההגדרה בצורה שלי, אז ההבנה שלי של המבנה היא טובה והתשובות נכונות.</div> <div id="_mcePaste">השאלה החמישית הייתה טיטוא ממש פשוט ומיקום נקודה פשוטים, וכעקרון היא אפילו לא דרשה טיטוא כשלעצמו, אבל עשיתי אותו בכל זאת לכל מקרה כדי לא להתחכם.</div> <div id="_mcePaste">השאלה הראשונה הייתה על מציאת קמור בהנתן קבוצות סדורות\לא סדורות על מעגלים\מלבנים. לי ולחבר היה וויכוח לגבי האופן שבו נתון מלבן לא סדור, והנכונות של התשובות שלנו תלויה בתשובה לוויכוח הזה, אני די בטוח שאני צודק וצריך לפחות לעבור על כל הנקודות במלבן כדי לבודד את הנקודות הקיצוניות בכל צלע, אבל בכל מקרה לא ירדו על זה הרבה נקודות.</div> <div id="_mcePaste">בסה"כ אני חושב שאקבל 75-95, תלוי עד כמה המרצה לא יאהב את התשובה שלי לשאלה השישית. בכל מקרה, זה יהיה שיפור של הציון הנוכחי, וסביר להניח שהשיפור יהיה משמעותי.</div> <div id="_mcePaste">התערבתי על המבורגר עם החבר שהוא יקבל ציון גבוה יותר, אז בכל מקרה זה ווין-ווין D:</div> <div id="_mcePaste">זהו הסוף של הפרק הזה בחיים שלי, בשנה הזו אני מאחל לעצמי להתייצב ולהתחזק סביב הגרעין של עצמי, לאהוב את עצמי הרבה יותר, להבין את עצמי ומה אני רוצה מהחיים, לחזק את הגוף, המוח והנפש, ואני גם מתכנן ללמוד באופן עצמאי ולשמור על כושר מחשבתי עד הלימודים. ואחרי השחרור, או לקראת השחרור, נראה מה היחס שלי לגבי המשך של התואר, אני ממש מקווה לטוב...</div> </div></div>Sun, 30 Oct 2011 02:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (sicksadworld)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=12016&blogcode=12839156http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=12016&blog=12839156