http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585מה עושים כשאת אמא טריה, הנשואה לרופא שבקושי נמצא בבית, גרה בניו-יורק רחוק מהמשפחה והחברים ועובדת כעורכת דין במשרד שלא מפסיק להציק לך גם בחופשת הלידה? מה עושים? כותבים על זה... תהנו.heCopyright 2026 אמאעובדת. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=2722600<div align="right" dir="rtl">השבוע, לפני שנה, סבי האהוב עבר אירוע לב, שגרר אחריו ניתוח מעקפים משולש שגרר אחריו שבץ מוחי שגרר אחריו אשפוז ממושך בבית החולים. סבא שלי הוא אדם משכמו ומעלה. מאז ומתמיד היה דמות נערצת בבית, הן על ידי הורי ואמי במיוחד והן על ידי כל נכדיו, כשלושים במספר. האירוע המוחי הותיר אותו ללא יכולת ללכת, לאכול לבד או לתקשר. כל מה שיוצא מפיו הן מלים בנות הברה אחת (אה, בה, מה וכיו"ב). יחד עם זאת, רוחו נותרה ללא דופי. כאשר מגיעים לבקרו, מיד נפרש חיוכו האדיר על פניו הטובות. אף על פי שאינו יכול לתקשר, לא נותר הוא מתוסכל או מריר. תמיד יקבל את מבקריו בחיוך ובהנפת ראש מחממת. לפני שנתיים החלנו, אמי ואני, לכתוב ספר על חייו. המטרה הייתה למסור לו את הספר באירוע גרנדיוזי לכשיגיע לגיל שמונים. התקדמנו יפה מאד ושמרנו את העניין בסוד. אמי שמשה כשליח וחקרה את הוריה על חייהם בטוניס, על המנהגים, המאכלים ואורחות החיים. אך בינתיים אירעה הטרגדיה הרפואית הזו ואמי איבדה כל יכולת לחשוב, לדמיין את אביה במצבו הקודם. שלא לדבר על לכתוב על כך. דבר הספר פורסם ברבים כאשר היה סבי מאושפז בטיפול נמרץ, ואמי, ברגע חולשה ואובדן תקווה</div>Tue, 25 Oct 2005 18:25:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=2722600http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=2722600http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=2149439<div align="right" dir="rtl">שם, בצד ימין, עולה רשימה עם תאריכים חשובים. ביניהם, יום הנישואין. לפני בערך חודש חגגנו, או יש לומר, היינו צריכים לחגוג, יום נישואין מספר 3. הכל תוכנן בקפידה, עד לאחרון הפרטים הדביקים, או כך לפחות חשבתי. עוד בשנה שעברה, לפני שידעתי שאני בהריון בכלל, ג' ביקש חופש מעבודה לשבועיים האחרונים של יוני כדי שנוכל לנסוע לאנשהו (בגלל שהוא מתמחה, אז החופש השנתי שלו נקבע שנה מראש כדי שיצליחו לאפשר לכל המתמחים לצאת לחופש ועדיין להשאיר בית-חולים מתפקד. מצד אחד זה מעולה, מצד שני כשיש בלת"ם אז זה ממש בלתי ניתן לשינוי ואז אכלנו אותה...). על כל פנים, שנה מראש הוא סגר חופש ואני כבר באפריל סגרתי כרטיסים לישראל. הודעתי לאמא שלי בטלפון שלא יעזור לה כלום, ביום הנישואין שלנו, שנפל על יום שבת השנה, היא תאלץ לעשות ביביסיטר כדי שאנחנו נוכל לחגוג, אולי ניסע לאיזה צימר בצפון, או סופ"ש באילת. משהו נחמד. <P class=MsoNormal dir=rtl styl</div>Sat, 23 Jul 2005 00:07:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=2149439http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=2149439http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=2128413<div align="right" dir="rtl">לילה. הילדה ישנה והבעל בכוננות. אני לבד, סופסוף. הבית שקט וחוץ מאור קטן שהותרתי כדי שאוכל לקרוא, חושך מוחלט. הגוף שלי סוף סוף נרגע, השרירים רפויים ואני כותבת, אחרי הרבה זמן של היעדרות. לפני שבועיים חזרתי לעבודה, משרה מלאה. במקביל גם החלטתי שעודפי השומנים מההריון חייבים להעלם אז התחלתי להתעמל כל בוקר, לספור קלוריות וגם לבשל, כדי לאכול בריא. השילוב הקטלני הזה, בייחוד אחרי חופשה בת שלושה שבועות בישראל, הותיר את גופי פצוע במצב אנוש. כל שרירי הידיים והרגליים תפוסים מההתעמלות, הגב כואב מנשיאה של הפעוטה על הידיים, כי בכל זאת אני לא רואה אותה כל היום, המוח מתפוצץ מעומס העבודה המטורף והתשישות הכללית בעינה עומדת כאשר אני חוזרת הביתה בשש בערב ועוד עומדת על יד הסירים של ארוחת הערב והצהריים שלמחרת. אבל אני לא מתלוננת. האמת היא, שבאופן מפתיע, ככל שיש לי יותר לעשות כך אני מספיקה יותר. ההתעמלות גם מוסיפה לי אנרגיות שלא היו לי קודם ואני ממש מרגישה כמו סופר-וומן.</div>Tue, 19 Jul 2005 04:04:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=2128413http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=2128413http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1930601<div align="right" dir="rtl">יום חמישי אחר הצהריים, שעון ישראל. הטייס בטיסה מס' 8 של אל על מודיע לדיילים להתיישב. עוד שתי דקות לנחיתה. הקטנה ישנה בידי, לא מודעת כלל לגודל האירוע. לבי דופק בחוזקה. עוד מעט מגיעים הביתה. הגלגלים מכים בקרקע. מחיאות כפיים מעטות, כבר לא מריעים לטייסים כמו פעם. תקליט מנגן את "הבאנו שלום עליכם" ויש לי גוש בגרון. כבר כמעט 3 שנים לא באתי לביקור. בעצם הייתי כאן לכמה ימים באוקטובר האחרון. סבא שלי אושפז במצב קריטי בבית החולים אז קיבלתי אישור מיוחד לצאת מהמדינה (בגלל שהגשתי בקשה לגרין קארד כל הויזות שלי מתבטלות ואינני רשאית לצאת מהמדינה ללא אישור מיוחד). אבל אז ביליתי בעיקר בבית החולים. לא ממש ראיתי אף אחד גם לא טיילתי. זה הביקור האמיתי הראשון שלי בארץ מאז שעזבנו לפני שלוש שנים. אני עוברת דרך הטרמינל החדש. כבר אין אוטובוסים כמו פעם, רק שרוולים כמו בכל העולם... קצת חבל לי שאני לא רואה את השלט "ברוכים הבאים לישראל". אחי מקבל אותנו בשדה התעופה, כמה השתנה, התבגר. הוא מביט בצעצוע החדש שהבאתי איתי. תינוקת ראשונה במשפחה. הוא מהופנט. מנשק אותה ומחבק אותי. "התגעגענו" הוא אומר. גם אני, אני אומרת ללא</div>Tue, 14 Jun 2005 16:13:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1930601http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1930601http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1862266<div align="right" dir="rtl">אתמול היינו בבר מצווה של הבן של בת-דודה של חמותי (כן, מסובך. ב"מרוקאית" מסבירים את זה ככה: נכון אני? נכון בעלי? אמא שלו? בת-דודה שלה? הבן שלה? הוא!). בקיצור, אז היינו בבר מצווה. לאחרונה, כל המסיבות שאני הולכת אליהן הם או חתונות או בריתות. בר מצוות שמורות לאנשים עם ילדים קצת יותר גדולים שזה לא ממש במעגל שלנו כרגע. וכך, לראשונה מאז שנולדה הפעוטה השארנו ביביסיטר זרה (דהיינו, לא ההורים של ג' כי גם הם היו בבר מצווה), התלבשנו יפה, התאפרתי, עשיתי פן בשיער, סידרתי ציפורניים ויצאנו. האירוע היה מאד מושקע ומצאתי את עצמי, במסגרת טקס הדלקת הנרות שעוד מקפידים פה בארה"ב לבצע, מזילה איזו דמעה. אחר כך, הקרינו קליפ של תמונות של הילד מהיום שהוא נולד ועד הלום. תמונות הילדות שלו היו מדהימות, עם אמא ואבא שלו ופה בכלל כבר חנק אותי גוש בגרון. מה יש בהם, באירועים האלו, שגורמים לי לבכות כל הזמן? אגב, כבר יצא לי מוניטין במשפחה של הבכיינית. כך, למשל, לפני שלוש שנים, ממש כמה ימים אחרי שהגענו לניו-יורק, אחיו של ג' התח</div>Wed, 01 Jun 2005 16:06:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1862266http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1862266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1818052<div align="right" dir="rtl">מאז שהיא נולדה ואני משוגעת עליה... אוקיי, בעצם לא בדיוק. אני מודה, החודש הראשון היה בלתי נסבל. פתאום אין לי חיים! אני צריכה להאכיל ולחתל כל שלוש שעות, אין לי זמן לאכול או להתקלח. חוסר השינה מתחיל לעלות על העצבים ואני תקועה בין ארבעה קירות ותינוקת. אחרי חודש, הייתי מפורקת. הייתי חייבת חופש ממנה, או לפחות כמה שעות שינה טובות. שום ספר או חבר/ה לא יכול היה להכין אותי לדבר הזה. הרגשתי שנכנסה בי משאית. ועם זאת, כולם מצפים שאגיד כמה נפלא לי ואיזו מאושרת אני. עזבו אותי, רוצה לחזור לחיי הקודמים, לשקט שלי, לפינה שלי. מי החצופה הזו שמעיזה להפר את שלוותי? ג' עזר לי לתפקד. כשהיה חוזר מהעבודה, מיד לוקח אותה, עושה לה אמבטיה, מאכיל אותה. זה עזר לי קצת להישאר בשפיות. הרגשתי אשם על כך שלא התחברתי אליה מיד. איזו מן אמא אני? <P class=MsoNormal dir=rtl style="MARGIN: 0cm 0cm 0pt; DIRECTION: rtl; unicode-bidi: embe</div>Mon, 23 May 2005 16:24:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1818052http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1818052http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1792163<div align="right" dir="rtl">אתמול היה לי העונג המפוקפק לבלות את היום במשרדי ההגירה בעיר. בעצם, הרשו לי לתקן, אתמול וגם שלשום היה לי העונג לבלות במשרדי ההגירה בעיר. לפני כשנתיים וחצי, כחצי שנה אחרי שהגענו לניו-יורק, הגשתי בקשה לכרטיס תושבות, הידוע גם בשם "גרין קארד". הבקשה הזו, שלתומי חשבתי שתהיה תהליך פשוט למדי כיוון שהיא נסמכת על נישואי לאמריקאי התגלתה כרצף של תקלות מתוכננות היטב המנווטות על ידי טייסי שירותי ההגירה. ראשית, הנחתי כי התהליך יארך כמה חודשים. זו אחת הטעויות הכי נפוצות בקרב מהגרים. עברו כבר שנתיים וחצי, והמונה דופק! שנית, לא ידעתי שעם הגשת הבקשה מתבטלות כל הויזות שלי. כל זה לא היה מזיז לי אלמלא התוצאה הייתה שעד שאני לא מקבלת את כרטיס התושבות המיוחל, אסור לי לצאת מגבולות המדינה, אלא במקרה חירום. לכל מי שתוהה, חתונות של חברות או בני דודים זה לא מקרה חירום! שלישית, חשבתי כי בקלות אוכל להשיג אישור עבודה. שוב, טעות של טירון! <SPAN lang=HE style=</div>Wed, 18 May 2005 12:06:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1792163http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1792163http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1768174<div align="right" dir="rtl">בדיוק השבוע קיבלתי מחבר מהארץמתנה להולדת בתי. היו שם שלושה דיסקים של שירים מהארץ. אחד מהם כלל את השיר "נמה יפו" שבזמנו שר גידי גוב. איך ששמעתי את השיר עלו בי פרצי נוסטלגיה עמוקים. כשהייתי בכיתה יא', החלטתי ללכת להיבחן לצעירי תל-אביב. למי שצעיר מדי כדי לזכור, מדובר בתכנית טלויזיה בסטייל "בברלי הילס 90210" רק שבנוסף לדיון העקרוני בבעיות היום-יום (הורים גרושים, אלכוהול וסמים, לימודים, יחסי מקובלים-לא מקובלים וכך הלאה), היו המשתתפים שרים את דרכם לפתרון היצירתי. הדור שלי היה מכור לתכנית הזו ובשלב מסוים נפתחו אודישנים לכל מי שמעוניין להשתתף בתכנית. כמובן שהכישורים הדרושים היו היכולת לשיר ולשחק וגם לא מזיק אם נראים טוב. בעידוד החברות וההורים שלי הלכתי להיבחן. השיר שהחלטתי לבצע היה "נמה יפו" לעיל. זה שיר שדורש טונים גבוהים ונמוכים גם יחד. בהחלט שיר שקשה לחפף. במשך חודש שלם התכוננתי לאודישן בכל מקום אפשרי. במקלחת, בחדר, במעלית, באוטובוס, בחדר כושר, בין השיעורים בכיתה. בקיצור, איפה שלא זרקו אותי כששרתי, שם שרתי. שבוע מראש בחרתי מה אלבש, איך אאסוף את השיער ואיך אתאפר. כשהגיע היום המיועד היו אל</div>Fri, 13 May 2005 15:15:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1768174http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1768174http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1766191<div align="right" dir="rtl">בשבוע שעבר רבתי עם ג'. אני לא זוכרת מה התחיל את זה. משהו בקשר לזה שהוא לא מוריד את הזבל או משהו אידיוטי אחר בסגנון. האמת היא שהייתי מותשת והוא חטף על הראש בגלל זה. השבוע שלי נראה כמו רשימת מטלות ארוכה שמסרבת להיגמר. הילדה התעקשה להתעורר בארבע בבוקר כל יום וסירבה לחזור לישון, חמותי חזרה מהארץ עייפה וביקשה עזרה בהכנת ארוחת שבת אז הגדלתי ראש וגם הכנתי חלות ועל הדרך גם שניצלים למשך השבוע, המשרד התעקש שאגיע לפגישות במשך יומייםונתקעתי שם עד שעה מאוחרת. כל זאת כמובן לא נטרל את הצורך להאכיל, לחתל, לקלח את הילדה, לעשות כביסה, להדיח כלים, לנקות את הבית, לגהץ, לבשל וכן, גם להוריד את הזבל. חזרתי ביום חמישי בערב מן המשרד עם הלשון בחוץ, מקווה למעט סימני הוקרה או לפחות למעט עזרה. והוא? כלום. האדון חוזר מן העבודה, מתיישב על המחשב (כן, גם הוא בלוגר). הכיור היה מלא בכלים ובקבוקים מלוכלכים, האמבט של הילדה עוד מלא במים, הכביסה שקיפלתי יום קודם עוד בגיגית והפח עולה על גדותיו. והוא במחשב...התפוצצתי!הוא הופתע. אני בדרך כלל אדם מאד אדיש ולפעמים הוא מרגיז אותי בכוונה רק כדי לראות מתי אני אתעצבן... זה לא קורה ה</div>Fri, 13 May 2005 04:02:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1766191http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1766191http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1756597<div align="right" dir="rtl">יום הזיכרון הוא יום קשה לכל ישראלי. אין מישהו ביננו שלא מכיר מישהו שנפל. הלוויה הראשונה שהייתי בה הייתה בגיל 16. חבר ילדות של המשפחה נפל בלבנון בפברואר 1994, ניר עברון ז"ל. הוא היה מאגיסט בצנחנים וחטף צרור מהחיזבאללה בעורף. הוא מת במקום. יחד איתו נהרג עוד קצין ושני חיילים אחרים. אני אומרת "חבר ילדות" וקצת צורב לי בלב. למען האמת הרבה לפני שהוא נהרג לא ראיתי אותו או את המשפחה שלו. כשדיברתי עם היועצת בבית הספר ביום שאחרי שהוא נהרג, אני בכיתי והיא בכתה. וכשהיא שאלה אם הוא היה חבר קרוב, נתקעתי. לא ידעתי מה לענות לה. סיפרתי לה שגדלנו יחד בקהילה ישראלית בחוף השנהב, אפריקה. הייתי שם מגיל 6 עד גיל 12 והוא היה חבר של אחי הגדול. שלוש שנים גדול ממני. היה לו אח צעיר ממנו בשנה אחת ועוד אח צעיר ממנו בארבע שנים. <P class=MsoNormal dir=rtl style</div>Wed, 11 May 2005 02:34:00 +0200workingmother28@hotmail.com (אמאעובדת)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118585&blogcode=1756597http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118585&blog=1756597