http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265גלי היא מלאך צחור כנפיים שמביט עלי ממרומים במבט טהור ומפוחד. גלי של הצדפים, גלי של השמיים וגלי של הים. אבל הכי הרבה גלי שלי. או הייתה.. אהובתי. וכל שנותר הוא לכתוב.heCopyright 2026 דמעות של מלאכים. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265http://img243.echo.cx/img243/8720/neverprettybyuntamedwings1wg.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2161331<div align="right" dir="rtl">עוד יום רגיל במערכת הנורמה האינסופית. הייתי היום בים ושרצתי בחול החם והצהוב בין המדוזות [יימחשמן]... ואז, אחרי המקלחת, גיליתי שיש לי פטריה בבהונות ברגליים. נו, אני והרגלים המושמצות שלי. פטריות זה עסק מצחיק, הלה כן? אפילו הזחל של עליסה חושב ככה. נראה לי... חשבתי לשאול את עצמי מה שלומך והאם נאים השכנים בעינייך, אבל במחשבה שנייה הבנתי שזה יהיה ממש חסר טאקט מצידי, ובטח הייתעונה לי עכשיו ב"נאים ונעים" או משהו מחוכם שכזה. היה חם היום בעולם בני האנוש, למרות הבריזה המעט נעימה. אצלך בטח הרבה יותר נעים, יש לך... הממ... איזה אינסוף כיווני אוויר, לא? חחח כמה אירונימצידי לדבר איתך עליך... אפעם לא אהבתי לדבר על עצמי. ובכלל, המוות הרבה יותר מעניין ומסתורי מן החיים. כשישבתי היום על החול והסתכלתי על השקיעה עם נעה הוצפתי פלאשבקים, כאלה של שקיעות עצובות. כמו היום שבו יותם נסע לארה"ב ל"חודשיים ביקור-משפחה" וחגגנו לו כולם על החוף, את זוכרת? זאת הייתה פרידה עצובה וכולנו בכינו, חוץ ממך- את בכלל טענת ש"אסור לחגוג פרידות אלא רק שייבות" ושאנחנו בוכים כמו חברות נמושות "כי זה לא שהוא מת, הוא יחזור כולה עוד</div>Mon, 25 Jul 2005 00:31:00 +0200nobody@israblog.co.il (דמעות של מלאכים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2161331http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118265&blog=2161331http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2155602<div align="right" dir="rtl"> עוד לילה ללא שינה וזה כבר מתחיל להיות הרגל מגונה- כשהאורות כבים, ההורים נוחרים והמיטה שלי נשארת לה יתומה וקרה, אני חומקת לי בשקט אל המחשב שלי, הפינה שלי- החמצן. אני נמצאת בתוך חור שחור שנקרא 'דיכאון'. הוא מתעצם עם כל דמעה, כאב וצרחה שלך,הוא מחניק ונושמים בו רק אדי-פחד שחורים שנכנסים דרך הפה והאף ומתפשטים אל תוך הריאות והורידים. אפשר ממש להרגיש אותם פועמים בתוכך במן מקצב חוזר ונשנה שלפעמים אני יכולה להשבע שהוא בעצם מילים שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב בקצב מונוטוני. מילים כואבות שמתפזרות במעמקי הבטן שלי כמו זרעים ומצמיחות שם קוצים דוקרניים. גלי, השמיים השחירו הלילה לכבודך, ופרחי היסמין שקנית לי מפיצים את הריח המתוק שלהם בזכותך, וגם הכוכבים זורחים פה רק למענך,ואני, שפעם חייתי בשבילך, כבר לא מוצאת סיבה. ורק דמעה ועוד דמעה, שמזינות את חור הדיכאון כמו טיפות-חומצה, יעידו שאני כמו שק-עצמות עטופות במעט בשר, ומבפנים- שחור עם נוזל אדום-סמיך שמסרב להקריש. זה הכל בשבילך...הביטי לשקיעה,עדיין לא עבר זמנה.הכוכבים זורחיםחינם כל השנה.לאן הברווזיםעפים כשהאגם קפוא?כל יום קורים ניסיםגם לנו עוד יקר</div>Sun, 24 Jul 2005 03:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (דמעות של מלאכים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2155602http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118265&blog=2155602http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2155168<div align="right" dir="rtl"> גלי, רייקני לי. רייקנות גדולה שגורמת לך לא לרצות לזוז, שגורמת לך להפוך לבובת ראווה שכזאת- הוא מרים לך ת'יד- היד עולה, הוא עוזב לך את היד- היד נופלת. אני לא ממש יודעת מאיפה הרייקנות הזאת באה, אולי הרבה מצבים לא בריאים שהכנסתי את עצמי אליהם. לפעמים אני פשוט לא רוצה שהם יתקרבו אלי, שיגעו, שילטפו, יחבקו, יאהבו, ידברו ויפעילו בי את הצורך להתקרב, לגעת, ללטף, לחבק, לאהוב ולדבר אליהם בחזרה, ולפעמים המגע הזה מעביר בי חלחלה עצומה ואני מרגישה גוף זר תקוע לי בגרון וממש דורש לצאת החוצה, לנשום. הם לא מבינים את זה, אני לא יודעת למה אבל הם לא מבינים. ולי, לי אין את המילים לשבת ולהסביר, להגיד, לספר ולענות על שאלות. אני פשוט, לא רוצה להכנס לזה, כי כל כך קשה לצאת. זה מוזר לי. העובדה שעמוק בפנים אני יודעת, בוודאות מלאה, שאני לא נמשכת לגברים ואני כל כך רוצה מישהי שתהיה לידי עכשיו, מישהי שתבין. מישהי... מישהי כמוך, כמו שאת היית. בלי הצורך לשבת ולספר לה הכל מההתחלה, בלי להסביר להם למה אני לא רוצה שיתקרבו, למרות שאותך תמיד רציתי לידי. גרמת לי הרגשה של ביטחון. ואני בכל זאת נמצאת עם זכר, עם גבר מסוקס</div>Sun, 24 Jul 2005 01:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (דמעות של מלאכים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2155168http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118265&blog=2155168http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2147563<div align="right" dir="rtl">בלוג. איך מתחילים לכתוב בלוג שכולו מוקדש לאהבה? איך מתחילים בלוג שכולו מוקדש לגלי שלי שהלכה? הבלוג הזה נפתח כדי לכתוב בו, בשבילך. כי כבר כואבות הידיים מלרוץ על דפים שמתמלאים עד אין סוף. לנצח אפשר לכתוב לך גלי, על הכל. והנצח הוא ארוך כל כך.. נצח בלעדייך שוב חלמתי עליך הלילה. ובחלום את לבושה שמלה לבנה ורכה שמלטפת את גופך הצנום ומגיעה לך עד לברכיים. ושערך השחור כפחם והמתולתל אסוף לאחור בצורת קוקו בלוף עם סיכת זהב קטנה. ואת מחייכת את החיוך הקסום שלך וחושפת שתי גומות חינניות בצידי לחייך. חלמתי שנפגשנו באיזה מקום שכוח פה בעיר, במקום הקבוע שלנו, כדי שאף אחד לא יראה. ואני אוחזת בידי ורד שחור וקוצני, ההפך הגמור ממך. ואני נותנת לך אותו, ואת נעקצת מקוציו ומתחיל לרדת לך דם... ועוד ועוד ואני בוכה, ואת נעלמת לתוך ענן ורוד. אני יודעת מה החלום הזה אומר, גלי. אני פשוט לא רוצה להאמין שאני יודעת, לא רוצה לפרש אותו. גל היא ילדה של ים. לפעמים- אבא שלה מספר לה שמצאו אותה בכלל בים או על החול או בין הצדפים כשהיתה תינוקת. אבל היא צוחקת ולא מאמינה. גל היא ילדה של ים והידיים שלה תמיד מלוחות </div>Fri, 22 Jul 2005 18:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (דמעות של מלאכים)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=118265&blogcode=2147563http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=118265&blog=2147563