http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290heCopyright 2026 Eynav. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290http://f.nanafiles.co.il/upload/42005/IsraBlog/116290/misc/2097546.gifhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14910960<div align="right" dir="rtl">לפעמים אני תוהה מה אני זוכרת.לפעמים אני תוהה מי אני זוכרת.אני מעלה באוב זכרונות. יש את אלה שתמיד עולים, ויש את אלה שעולים רק במקרים מסויימים.יש כאלה שכשהם עולים נותנים לי שוק, כזה של "איך אני לא תמיד זוכרת את זה??"ויש את הרגילים. אלה שהעליתי והנחתי והעליתי והנחתי, שאני כבר לא בטוחה שאני באמת זוכרת אותם, ואולי סיפרתי לעצמי אותם. אותו זכרון של גל נופלת מעץ במש"צים, ואומרת שלא קרה כלום.אני כבר זוכרת אותו כסיפור. איך היא נראתה באותו רגע? יש לי רק תפאורה כללית. יש לי רק את החורש בזכרוני. היא מטושטשת. ואין לי מושג מי עוד היה שם. הריב בטיול השנתי. כל השכבה רוקדים במסיבה, הבנות יושבות בצד. אני לא זוכרת אם גל ישבה או עמדה. אני חושבת שאני עמדתי.. אני זוכרת כסאות כמו של בריכה, ועמוד, שנראה לי שנשענתי עליו. ואז אני רק יודעת שהלכתי. ואני רק יודעת שבכיתי. ואני יודעת שישבתי בצד לבד. ואני יודעת שהיא הגיעה, ושמחתי שהיא הגיעה. ושדיברנו. ומה שאני רואה בזכרוני. זה לא אותי ולא אותה.. זה נייר כסף שבתוכו יש נר עם שעווה חמה. ששיחקתי בשעווה תוך כדי השיחה. ואני יודעת שאהבתי אותה יותר אחרי זה. שהערכתי אותה יות</div>Sun, 30 Jul 2017 19:44:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14910960http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14910960http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14838158<div align="right" dir="rtl"> מאשה, אני מצטעררת, אני כבר לא יכולה. את צדקת כשאמרת שזה פשוט לא עובד.את גם צדקת כשאמרת שאת לא בטוחה אם את רוצה להשקיע במשהו שלא יעבוד. אבל אני עדיין לא הבנתי איפה אני עומדת, מה אני מרגישה, ואיך אני רוצה להמשיך.אז החזקתי אותך איתי, החזקתי אותך על הקצה.. אמרתי לך שאנחנו נצליח להמשיך להיות חברות, שאסיים את מיליון עיסוקיי ואחזור להיות חברה שלך, חברה באמת.אבל זה לא נכון.אני לא יכולה לחזור להיות שלך. אני לא שם.כשלקחתי את המרחק ממך בשנה האחרונה, אני לא יודעת אם זה היה רק ממך, אני חושבת שלקחתי מרחק מכל המדרון הר שהיה שנה לפני.סוף סוף הרגשתי שאני משתפרת, שאני מטפסת למקום יציב. אבל אני לא מצליחה, כמו שלא הצלחתי לדחוף אותך בעליה בשנה שלפני, אני כעת פוחדת אפילו לנסות.אני מוצאת שאני פוחדת מהקשר איתך. אני פוחדת מנוהל היום יום שלך, ואני פוחדת להיות מעורבת בו, ופוחדת מאיך שקשר כזה ישפיע עלי.אז בכאב רב אני מבינה, שאני לא יכולה להמשיך להיות בקשר איתך. וזה כואב לי, על קשר שהיה ממש טוב, והיית לי חברה מאוד מאוד קרובה. אבל זה כבר לא ככה.לפני שנה וחצי, ניסיתי לתת לך את כולי. את טוענת שלא הייתי</div>Sat, 24 Sep 2016 10:49:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14838158http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14838158http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14816082<div align="right" dir="rtl">Save you/ Simple Planאת השיר הזה אני נמנעת מלשמוע.כמו עוד כל מיני שירים שקשורים, אבל השיר הזה. השיר הזה מסמל לי את אותה תקופה. אז, זה היה השיר שאחזתי בו.חרטתי את המילים בליבי, דיקלמתי אותן יום יום.כל פעם שניגשתי לחדר בבית חולים, שרתי לעצמי את הבית הראשון.השיר נתן לי תקווה. הקליפ נתן לי תקווה.אבל לצערי לא הצלחתי. ידעתי שלהציל אותך לא אוכל, אבל קיויתי. קיוויתי שתהיי כמו האנשים בסוף הקליפ. שתוכלי לצעוד בגאווה ולהגיד שניצחת אותו, את הסרטן הארור. היום לפני 26 שנים נולדת, וכבר 6, אולי אפילו 7 שנים שאני מייחלת לכך שהייתי יכולה להציל אותך.אבל לא יכולתי.לפני 6 שנים ניסיתי לעשות הכל כדי שיהיה לך יום הולדת מושלם, כי את גופך לא יכולתי להציל, אז רציתי לפחות לחזק את נשמתך. לקחתי חופש מהצבא, הייתי ב"כוננות גל". אמרתי שברגע שאת מרגישה שאפשר לבוא אליך, אני אבוא, לא משנה אם שאר הבנות יבואו. העיקר שאני אהיה.הרמתי הפקה, הכנו לך 2 מתנות גדולות.הפאזל ההוא, השמח ומשוגע. שכשראית אותו שאלת "איפה אני בתמונה?"...אני קצת מרגישה כאילו ידעת את זה , ידעת שאת לא תהיי יותר בתמונות, שמה שכבר צולם זה מה שישאר.את יוד</div>Mon, 11 Jul 2016 13:19:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14816082http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14816082http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14514952<div align="right" dir="rtl">התלבטתי אם לרשום פה. כבר יומיים. אני מרגישה שלרשום פה זה להודות בדברים בקול רם. לקרוא לכלב בשמו. ולפעמים אני רוצה להשאיר דברים חבויים. רדומים, לא להודות בהם, או לא לשים לב שהם שם. שלשום נפתח בי פצע ישן. זה הפתיע אותי נורא, כי כבר הפסקתי להרגיש דברים בנושא. הכל רציונלי, הכל דיבורים במוח שלי. אבל שלשום. עמית הצליח להגיע למקום בנפש שלי שלא ידעתי שקיים. במשפט אחד, פתאום כאב לי כמו שלא כאב לי בשנתיים האחרונות מהנושא הזה. לעמית ולי היתה שיחה ממש טובה, תמיד יש בינינו צחוקים, ודיברנו גם על דברים כבדים, ממש. ובין היתר הוא אמר לי שיש לי קטע כזה שאני לא סומכת על אף אחד. שבסופו של דבר אני עוטפת את עצמי בעצמי. שהין כל האנשיםש אני מכירה ואוהבת וחברה שלהם, תמיד אני שומרת אותי בצד, לא מתמסרת כולי, לא סומכת. יותר נכון להגיד פשוט לא מצפה, לא בונה ציפיות מאנשים. קשה להגדיר את זה.. כמובן שהסכמתי איתו, על זה כבר דיברנו בעבר, שיש לי trust issues. אמרתי לו שאני לא מבינה למה זה ככה. שאין שום סיבה כי אני תמיד מוקפת באנשים שרוצים להיות שם בשבילי, שלא קיבלתי אף סימן מהעולם למשהו כזה. ואז הוא נתן תאוריה, הו</div>Tue, 12 Jan 2016 00:32:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14514952http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14514952http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14410669<div align="right" dir="rtl">כל מיני מחשבות. כל מיני ארועים. כל מיני הרהורים.כבר בא לי לכתוב כמה זמן. אבל לא יוצא לי, כי אין זמן ולימודים.וגם כי חלקית אני כותבת בבלוג תזונה אחר (אוכל ודימוי גוף זה שם).אבל אני לא רציתי לכתוב שם את מה שעובר לי בראש, אני מרגישה שאני צריכה לרוקן קצת דברים.זה קצת מזכיר לי את הארי פטר, שהם מוציאים עם השרביט שערות מחשבה או זיכרון לתוך קערה, כך אני פה.אני רוצה לכתוב מחשבות. ואני רוצה לכתוב מחשבות והסקות וגילויים שהיו לי לאחרונה בשיחות.אני אתחיל מהיום, שזו שיחה אחת שבא לי לציין. ויש גם את השיחה של אתמול.היום ישבבתי עם ליאור באוטובוס. היא היתה שנה שעברה ביפן, אז היא לא ידעה את כל מה שעבר עלי בשנה הזאת, ואני דיברתי איתה כאילו היא כן יודעת.אז עשינו תיקון. והתחלתי לספר לה הכל.לא סיימתי, כי מסתבר שהשנה הזו היתה באמת באמת עמוסה בארועים, שאולי הייתי מתמודדת איתם יותר טוב אם כל אחד מהם היה בנפרד, אבל הכל נפל עלי יחד.סיפרתי לה את רוב הבלאגנים, על מאשה, על נמרוד, על ההתחלה עם אמיר, ועל הקרע שנוצר ביני לרחלי.באיזשהו שלה של השיחה היא אמרה לי "עכשיו אני מבינה. עכשיו אני מבינה למה את שונה". היא אמרה שהש</div>Fri, 27 Nov 2015 15:27:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14410669http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14410669http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14397223<div align="right" dir="rtl">היום אני מתגעגעת לגל. מעניין למה. אני לא מבינה את עצמי בכלל. מה גרם לי פתאום לחשווב עליה? אפילו לא הייתי בפייסבוק. לא שמעתי שיר מאפיין במיוחד. קראתי על קווים לבנים בציפורנים. אה נכון.. היה שם ליד כתבה על מחלקה אונקולוגית. היו שם תמונות של חולי סרטן בחיים האמיתים. ונצבטתי. אבל בצורה מוזרה זו היתה צביטה אישיתי כזו, לא כאב על זה שהיא איננה. כאב שלי. צביטה של סוג חברות שחסרה לי. סוג חברות שהיה לי איתה. החברה שהיא היתה בשבילי. פתאום אני פשוט מתגעגעת אליה. בא לי שהיא תהיה פה איתי, בדירתי הירושלמית. בא לי שהיא תראה איך גדלתי. שהיא גם תכיר את השותפים שלי ותחווה עליהם דעה. בא לי שהיא תאכל ממה שאני מבשלת ותגיד אם זה טוב או לא. בא לי שאני אצטרך להכין דברים שמתאימים לדיאטת הספורטאים שלה. למרות שמי יודע אם היא היתה ממשיכה עם זה עד עכשיו? בא לי לדעת מי היא היתה אם היתה מגיעה לגיל 25. בא לי לדעת בוודאות שאם היא היתה מגיעה לגיל 25, שהיינו חברות טובות כמו אז. בא לי שתדע כמה אני שונה היום. בא לי לארח אותה לארוחת ערב. ולצאת איתה לבירה. להראות לה שהיום גם אני אוהבת. בא לי שהיא תגיד לי כ</div>Sat, 24 Oct 2015 15:53:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14397223http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14397223http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14376303<div align="right" dir="rtl">פוסט בשבילי.. לתיעוד.. כי בא לי להקליד אבל לא בא לי לחפור.אתמול היה לי ולרחלי את הערב האחרון שלנו בחדר ביחד.במהלכו בעיקר ארזנו דברים, קצת ניגנו ושרנו, בניגוד לבד"כ לא אכלנו.וכשהלכנו לישון, היתה את השיחת נפש הזו של לפני שינה, שיש כשאתה ישן עם מישהו שאתה אוהב באותו חדר.וזה דווקא היה נדיר, כי בשלב כלשהו בשותפות שלנו, הפסקנו עם השיחות האלה. ורחלי רצתה לעשות שיחת סיכום מגורים כזו.. אז היא פתחה שיחה. היא סיכמה את השנתיים האלה לטובה. היא אמרה שלמרות ההתרחקות והבעיות שהיו לנו השנה, זה היה לה מדהים לגור ביחד, ושהכרתי לה עולמות שהיא מברכת. הכרתי לה מעגל חברים. וזה הרגיש לי הרגש הכי חזק אצלה, הכרת תודה על העולם החברתי שנתתי לה.ודיברנו על השנה האחרונה. וכמה התרחקנו, ולמה היא התרחקה, ומה הרגשות שסובבים את מה שקרה לי.היא אמרה שבשיחה עם תמר, היא אמרה לה שהשתניתי השנה.אני לא זוכרת עם לפני או אחרי שהיא אמרה את זה, אבל כשדיברנו על השנה שעברה עלי, התחלתי לבכות, כלומר, החלו לזלוג לי דמעות. אמרתי לה שזו היתה שנה נוראית, שזו היתה אחת השנים הכי קשות שעברו עלי. מה שתמר אמרה עלי, רק גרם לזה להתעצם.זו באמת הי</div>Fri, 04 Sep 2015 01:06:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14376303http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14376303http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14369453<div align="right" dir="rtl">יש דברים.. שזורקים אותי אחורה בבום. https://youtu.be/ugbiJ0gDjpAהשיר הזה. ועידן רייכל בכלל.מה שמצחיק ואני לא בטוחה שחבריי יודעים, זה שגם לפני שהכל קרה- שירים של עידן רייכל גרמו לי לחשוב עליה.חמש שנים שהיא איננה. וזה אותו דבר, רק כל כך הרבה יותר כואב.הזמן עושה את שלו. ולפעמים כואב לי על זה שאני מרגישה את הזמן עושה את שלו. אני יוצרת כל כך הרבה חוויות חדשות, מכירה כל כך הרבה אנשים חדשים, מרגישה כל כך הרבה רגשות.. כל כך הרבה שלפעמים אין לי מקום להכיל את הרגשות שאני צריכה להרגיש כאן ועכשיו.. ועל כך אני מרגישה שהרגשות הישנים נדחקים להם, כי הם לא רלוונטים, הם רק לוקחים אנרגיה.הכאב שלי עמום. הזכרון שלי דהוי.מה שמוזר זה שהחלל עדיין שם. הוא לא פועם בכאב כמו פעם. הוא פשוט מרחב. מרחב שאני לא מצליחה לנצל.לפעמים אני מחפשת משהו בחלל הזה. לפעמים יש לי צורך בה, אבל אז אני פשוט מרחפת בחלל הזה.. מנסה לאחוז במשהו, בנוכחות שלה, שאיננה.פגשתי המון אנשים. המון. התחברתי עם רבים, הכרתי המון סוגים. רובם מאוד איכותיים. כנראה אנשים שהיא היתה מסתדרת איתם. ואיכשהו תמיד מרגיש לי שמבחינת איכות, היא אי שם למעלה. הכי</div>Tue, 18 Aug 2015 15:01:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14369453http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14369453http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14366286<div align="right" dir="rtl">גל איננה היא לא יודעת כלום.זו התגובה שכתבתי לנועה, כשהיא מנסה להרגיע אותי מיום נורא, ואומרת לי "בסדר, שכחי מזה להיום. גל היתה רוצה שתירגעי עכשיו, היא יודעת שאת אוהבת אותה, וזה מה שחשוב, ולא שום דבר אחר" אבל זה נכון. היא איננה ואינה יודעת כלום. ואני נאחזת באוויר.הכאב הזה, של אהוב אבוד, יושב לי בבטן.ביום יום אני לא מרגישה אותו. לעתים קרובות אני חווה צביטות קטנות שלדברים שמזכירים לי אותה - שיר ברדיו, מערכון ביו-טיוב, ביקור במקום מסויים או מחשבה על פעולה מסויימת.אבל לרוב, זה צביטה בלב, חיוך קטן לעצמי, חיוך של זכרון נושן, ואני ממשיכה הלאה.אבל עכשיו, בסערת רגשות...לאחר שנפגעתי, עיכלתי, דאגתי, צעקתי והרגשתי רגשות אשם. לאחר כל הסערה הזאת. נשארת מעין ריקנות כזו.ריקנות כזו, שלא משנה אל מי פניתי, עם מי תקשרתי, שאני חייבת להיות בה לבד. ואני חושבת על גל. ואני סתם, רוצה לדבר איתה.אין לי את זה. פשוט אין לי את זה עם אף אחד. גל היתה האחת והיחידה שיכולתי איתה. שפשוט יכולתי איתה.בצבא, לא התקשרתי הביתה, התקשרתי קודם אליה.. אני זוכרת שדודה שלי פעם שאלה אותי אם גל זה חבר שלי, כי כל היום ברברתי על גל.הייתי</div>Mon, 10 Aug 2015 23:16:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14366286http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14366286http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14338754<div align="right" dir="rtl">אני לא מבינה למה אני מתעצבנת. אין לי שום סיבה אמיתית להתעצבן, אני אמורה להתרגש, לשמוח. במקום זה אני מתעצבנת. אנשים משקיעים בי, ואני מתעצבנת. מעצבן אותי שרחלי מוותרת על שעות שינה בשבילי. אולי זה לא מה שמעצבן אותי. אולי מעצבן אותי שהיא החליטה לחתוך את הארוחת בוקר שלנו מוקדם, מה שאומר שצריך לצאת מוקדם מה שאומר שצריך לישון מוקדם. אז אני מתעצבנת על זה שהיא חותכת? אבל היא השקיעה כל כ הרבה. היא הרימה קריוקי, הכינה בדיוק את מה שביקשתי- בגלל זה היא לא הולכת לישון, כי היא מתאמנת. אז מה מעצבן אותי? כן. מעצבן אותי שהיא תהיה עייפה. ומעצבן אותי שאת הדבר היחיד שאני ארגנתי בכל היומולדת הדפוקה הזו, שזה היה ארוחת בוקר כיפית.. שרציתי שתהיה בלי לחץ, שדווקא את זה היא חותכת. בא לי להגיד שאני חברה רעה. אני גם קצת יודעת שזה נכון. אבל.. קשה לי כרגע להסכים עם זה.. כי זה פשוט מבאס אותי המצב. זה גם רק חצי אמת. חלק מהאמת. זה שקצת מבאס אותי יומולדת לבד. שנתיים הקודמות, היה מישהו שחגג איתי את היומולדת והיה כולו בשבילי. לפני שנתיים התעוררתי לקבל דובדבנים. שנה שעברה ישבתי איתו בשמירה וכל חברי באו להביא ל</div>Wed, 10 Jun 2015 00:26:00 +0200eynavnav@gmail.com (Eynav)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=116290&blogcode=14338754http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=116290&blog=14338754