http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735"אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים" העירה אליס. "אין לך ברירה," אמר החתול "כולנו מטורפים כאן, אני מטורף,את מטורפת.." "איך אתה יודע שאני מטורפת?" שאלה אליס. "זה ברור," ענה החתול "אחרת ,לא היית באה לכאן.."heCopyright 2026 .june,. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/35/37/11/113735/misc/26158494.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13661688<div align="right" dir="rtl">אז אני בגימלים. בשפה האלעלית הם נקראים ימי סיק אבל אימצתי את המונח גימלים כי ככה אנשים מבינים על מה אני מדברת. ויש את כל העניין המוזר שכשאני חולה ולא עובדת אני מרגישה שחמקתי מחוליית חיסול שלדאבוני במציאות נקראת משכורת. נחמד להיות בחופש, פחות נחמד להיות בחופש כשה"חבר" לשעבר לא מוכן לתקשר. נו מילא. יכול להיות שהמחוג מתחיל לנוע ואני עוברת משעת האובססיה לשעת האדישות. לפחות שעת הכעס חלפה לה עם מינימום נפגעים. רק כמה חברים הלומי חרדה וקרב מההרצאות שלי וא', הבחור המהולל, שזכה למגילות של ביקורת נוקבת עליה הוא תרגל שיטות התעלמות. אבל מה עם שעת הקבלה? אולי אי שם באופק. ואחריה שעת הסקס עם האקס. פרס על חודשי ההתמודדות המעיקים. זה שעון מוזר. אהבה היא מוזרה. במילים מגושמות אלו אלך ללקט קאפקייק בדיזינגוף ולתכנן עם מ' את מעברנו לדירה החלומית ואימוץ עז המחמד העתידית שלנו, קורנליוס. זהו פוסט חסר מעוף. המעוף בנסיגה לאחרונה אבל אני אשיב אותו בכח עם סרטים לשיער ובגדים מהונג קונג. תחי חיי הדיילות. (:</div>Tue, 05 Feb 2013 19:11:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13661688http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=13661688http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13642294<div align="right" dir="rtl">אז אני דיילת. זה כמעט רשמי, נשארו כמה בירוקרטיות בסגנון צבאי ומדידת חצאיות. טירונות של חודשיים תגיע אל קיצה בטקס רשמי בבסיס האם לקראת סוף השבוע ואף נקבל כנפיים מהודרות כששיערנו מתוח ועל שפתנו אודם אדום, סבתתי ובוהק. אבל אין לי זמן להתעסק בלטפוח על עצמי על השכם, באכילת ניצחון או בניסיונות להרדם בשביל להיות רעננה לפיק אפ בשתיים בלילה כי אני מתגעגעת. חשבתי על זה ובהסתכלות על החיים כמאפייה, פרספקטיבה אופטימית יחסית ומקדשת פחממות, געגוע הוא הדובדבן שעל קצפת הציאניד המעטרת את הקאפקייק הקרוי פרידה. והוא תקוע לי בגרון. היימליך, מישהו? אני לא מזהה את עצמי. מאדם הנוטה להתכרבל בנוחות הפכתי ליצור תזזיתי ולא שליו. וכמה לחיבוקים. כמו דוב איכפת לי מקולקל. קשה לתאר אותו, את הגעגוע. הגוף שלי מרגיש כמו ארץ אוכלת יושביה. הוא מגרד מבפנים, גורם לי להתהפך ולרטון וקורא לי לפעול. לקפוץ על הרגליים, לצעוד באסרטיביות עד לביתו של א', מושא געגועיי, ובמהלך מלא תמרונים ותחכום לאזוק אותו למריצה ולגלגל אותו איתי לכל מקום. רק לכמה שעות עד שיעבור. או, בגרסא היותר כנה של המשפט הקודם, להניח עליו את הראש לרגע, ל</div>Mon, 21 Jan 2013 18:28:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13642294http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=13642294http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13485793<div align="right" dir="rtl">סוף סוף הוא הגיע! הפוסט הראשון מאז 2005 לערך שאינו גיבוב מילים דרמטי. נרפאתי? ליבי התאחה? סביר להניח שלא, אבל החלטתי לתת להסחות הדעת להשתלט ולדקלם לעצמי שוב ושוב את הסיסמא - "את בת 24, תשמרי את הדיכאון לימי הכיעור שעוד יגיעו". אז היום הפוני שלי עמד. הפוני שלי עמד הבוקר, כשניסיתי לאלף אותו בבית, המשיך לעמוד בצליחת שלל מתקני הלונה פארק, באש ובמים, באוויר ועל הרצפה זרועת קיני הנמלים של הלונה פארק, ועד לרגע כתיבת מילים אלו ממש. פוני עומד ומגוחך. אני חייבת לתהות בקול רם (או לפחות בהקשת מקלדת רועמת) - אולי הוא רומז לעולם על החשק המיני הלא מרוסן שלי ביומיים האחרונים? האם פוני עומד הוא זקפה נשית? ולמה כתיבת המילים האלו גורמת לי לרצות להרביץ לעצמי על היד עם סרגל, ללבוש סינר וללכת לאפות עוגת התנצלות שתשיב לכם את תמימותכם? תשובות לא יהיו היום. אני עייפה מדיי בשביל להתפלסף, אולי בתפנית חדה הפוסט הזה יהפוך לסיפור לפני השינה. אבל לפני כן, שפמי בר מצווה. הייתי היום בלונה פארק עם ס'. רצנו וקפצנו כשתי סטודנטיות נטולות הפרעות קשב וריכוז במנת יתר של ריטלין, היינו אובר דרסט כהרגלנו ונהנינו מכל</div>Sat, 29 Sep 2012 23:23:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13485793http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=13485793http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13473447<div align="right" dir="rtl">צאו לי מהראש, חבורת חסרי תועלת ובינה. איך זה הגיוני שבמקום לעשות דברים קריטים לי אני מתעסקת בקיום חסר הערך שלכם? אתם חבורת גברים ילדים, אין לכם מושג מה אתם רוצים מהחיים שלכם ושלי, מעצמכם, ממני או מהעולם הזה וכל מה שיוצא לכם מהפה הם שטויות חסרות שחר. רודפים אחרי מה שמנצנץ ורחוק, מתרחקים מכל מה שאמיתי, בסך הכל כל מה שאתם מכוונים אליו בתת מודע הלא מתוחכם במיוחד שלכם הוא חיפוש אחר אמא חדשה שתכיל את הטמטום שלכם, תשתכשך בהבלים בחדווה ותשגה ותחשוב שהאוטו זבל שעובר לכם בתודעה הוא רכבת מחשבות. מהיום זה נגמר. אני מעדיפה לישון מחובקת עם חתול, שידורים חוזרים של סקס והעיר הגדולה, שוקולד, סבתא שלי, ספרי פסיכומטרי, שיח סרפדים או במילים אחרות כ-ל ד-ב-ר שהוא לא גוש שרירים שיתעורר בבוקר ויביא איתו שק מטענים לא מטופל ומטופש. שקט כבר. באמת עליתם לי על כל העצבים. זהו.</div>Sat, 22 Sep 2012 00:51:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13473447http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=13473447http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13448032<div align="right" dir="rtl">לא יודעת למה מכתב, לא יודעת למה אתה. לא יודעת איך מצאתי את עצמי אבודה במערבולת דמעות. כמהה ליד שלך שתרים אותי למעלה, לעיניים שלך שיצחקו. אני שונאת להרגיש כמו ילדה, שונאת להאשים אותך, שונאת את האגואיזם שפורץ מתוכי ואולי הוא בעצם אני. למה לי זה קורה? למה שלי לא שלם? למה אני לא טובה מספיק כדי שתרצה ללכת איתי קדימה מבלי להביט לאחור או לצדדים? זה מייסר, שובר, מנסר ובוער, חוסר אונים שכזה ובא לי לצעוק אותו החוצה ולזעוק אותך פנימה. אני אוהבת אותך, את כולך, מאור ומאיר, נגינה ושיר, שמיכת טלאים של אהבה בשבילי להתכסות ולאחוז בה חזק כשרע. וכל הזמן הוא נשכח, הלא. הלא המעומעם שאולי הפך כזה כמנגנון הגנה. שנמצא כל כך רחוק שבכל פעם שהוא מכה בי מחדש אני מתנפצת. מצטערת. מצטערת על דנה, מצטערת שלא רציתי להיפגש ביום שישי, מצטערת שלא נישקתי אותך קודם ושלא הייתי שם בשקט כשהיית צריך. מצטערת, כל כך מצטערת על ה"אני טובה מדיי בשבילך" כי אני לא. אף אחת לא. הבחירות שלך קורעות אותי אבל מגיע לך את הטוב ביותר כי כזה אתה, רך לי ומתוק. עם לב בוהק כמו מגדלור שמאיר לו באמצע ים סוער. אני רוצה לקפוץ אל הסערה שלך, כבר לא א</div>Tue, 04 Sep 2012 02:22:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=13448032http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=13448032http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=11074362<div align="right" dir="rtl">זאת הפעם הראשונה בחיי שאני לא מצליחה להרדם. יש לי פרפרים בבטן, הגרון שלי עוצר בתוכו דמעות ואני לא יודעת מה לעשות. לבכות על מה שלא עשיתי? לתת לעצמי אישור שאני כישלון? שכבתי במיטה ולא נרדמתי. זה אף פעם לא קרה ומיליון מחשבון מציפות לי את הראש. אני כבר בת 21, והדבר העקבי היחיד שעשיתי בחיי הוא להטיל על עצמי משימות, לדחות אותן לרגע האחרון ולא להצטיין. אני חייבת להצטיין! השתחררתי לפני כמעט שנה, המטרה היחידה שהצבתי לעצמי מאז היא להיבחן בארבעה מבחני בגרות ארורים ולשלושת המבחנים שאליהם כן ניגשתי למדתי יום אחד. יושב לי הר על החזה ולא יורד. לימודי רפואה? כן בטח. יש לי כוונות, כח רצון, כח שכנוע עצום שאני מפעילה בעיקר על עצמי כשאני מתכננת את העתיד שלי לפרטי פרטים ועושה הכל חוץ מלהשקיע ולהצטיין. אני מרגישה שזה בחיים לא יקרה ואני חייבת לגרום לזה לקרות. שנתיים הן לא הרבה זמן ואנימפסיקה להאמין שיהיה בסדר. הפחד לא להצליח משתק אותי. הלוואי שמישהו יבוא לכאן עכשיו, יסתום לי את הפה בשוקולד ויתן לי זריקת הרדמה. האכזבה כל כך כואבת.</div>Sat, 18 Jul 2009 23:57:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=11074362http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=11074362http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=10499010<div align="right" dir="rtl">בוקר טוב לגידי גוב, המדריך החתיך ממד"א וכלל אלפי האנשים שבעולם מתוקן היו קוראים את הגיגיי אבל בהווה מעדיפים להימנע מכך. מה שלומכם היום? (שאלת קיטבג, כי הרי אני כותבת לעצמי!) אז שלומי בסדר,אנימונחתבחדרי עם גזר(החתול הכתום שלי שהספיק לצמוח לממדי ענק {עשרה קילוגרמים, פחות או יותר} מאז הפעם האחרונה שכתבתי בבלוגי הקט וכרגע עסוק בלשכב על המיטה, להתבונן בי במבט רעב ומרייר ולדמיין שאני שישקבב) ומהרהרת באירועי היום שהיה. ומה היה אתמול, שאלתי? אתמול היה שיעור הפתיחה של קורס חובשי רפואת חירום במד"א, בו זכיתי לכרוע על ברכי, לעסות חזה פלסטיק של בובה חסרת גפיים, להתנשף ולהתנשם, להרגיש שברכיי נשברות וכל זאת ועוד כשאני מוקפת בארבעים אנשים שבוהים בי ובציצים שלי! (note to myself: בפעם הבאה בלי מחשוף)אין גבול להנאה. האמת היא שהיה נחמד, ועכשיו, אלמלא בטני הדואבת ממש כשל אישה העומדת ללדת גור ממוטה (נפלאות המחזור הנשי), הייתי יכולה להרגיש ממש כמצילת חיים מן המניין, לרוץ ברחובות לצוד אנשים המתמוטטים בצידי הכביש ולהציל את תאי המוח שלהם ממוות! סביר להניח שיום יבוא ואני באמת אעשה את זה, ובינתיים,תושבי מרכז</div>Thu, 05 Feb 2009 14:11:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=10499010http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=10499010http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=5434090<div align="right" dir="rtl">בשעה טובה ומוצלחת, או לחילופין, איך נפלו גיבורים (תלוי איך מסתכלים על זה (: ) - אני מתגייסת היום. ויוצאים לבקו"ם בעוד 3..2.. טוב נו, חצי שעה בערך. Wish me luck אני עוד אחזור לבכות לחלקכם ביומשישי. ועדיין לא החלטתי אם לבכות או לצחוק. או להקיא על עצמי מרוב לחץ כמובן. Love you all (:</div>Tue, 12 Dec 2006 07:19:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=5434090http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=5434090http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=4456342<div align="right" dir="rtl">היה היתה תקווה. בוקר אחד, או יותר נכון לילה אחד, היא הפכה לאושר. וגדלה וגדלה וגדלה עד שלאט לאט היא הפכה לבלון אופוריה ענקי. אבל אז, בוקר אחד, או שהיה זה לילה? משהו נשבר שם. ולמחרת כבר לא היה אושר, אלא רסיסים של תקווה. גם ביום ההיא תקווה נשברה, ולמחרת נשארו רק חלק משברי התקווה של אתמול. באותו היום היא נשברה שוב, ושוב למחרת ולמחרת ובכל יום שעבר חלק מהרסיסיםהקטנים שלהתקווה עפו לפינות הלב ואבדו שם, אולי בגלל שהיה סוער. התקווה המנופצת התנפצה עוד קצת מדי יום, ובכל יום הרסיסים הקטנטנים המשיכו להיפרד ממנה, עד שנשאר רסיס אחד. ומאז, כל יום בבוקר הרסיס הקטנטן נשבר, והופך לשני רסיסים קטנטנים אחד מתנדף לו ונעלם, והשני נשאר ונשמר בזהירות בין כפות הידיים, ומאיר את החשכה כמו נר וקטן וקטן וממשיך לקטון אני חושבת שהוא כבר היה אמור להעלם עד עכשיו אבל הוא נשאר, קטן יותר ויותר, ומצליח להאיר לב שלם, שמכיל רגשות גדולים יותר ויותר אולי כשהוא יעלם לגמרי יהיה טוב יותר כבר לא תהיה תקווה, ולא יהיו אכזבות אבל כשהוא יעלם תעלם איתו ההרגשה החמימה שיהיה טוב בסוף שאהבה יכולה לנצח שאולי, רק</div>Sun, 23 Jul 2006 02:41:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=4456342http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=4456342http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=4151640<div align="right" dir="rtl">18. עוד 3 ימים, שעה ו15 דקות. וכל החיים שלי דפוקים לגמרי. אז מה אני מבקשת למתנת יומולדת? רק שהכל יסתדר. פרטים? מסנ/אייסי/אימייל וכדומה. אוהבת את כולכם.</div>Sun, 11 Jun 2006 22:45:00 +0200tamuz_gn@walla.com (.june,)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=113735&blogcode=4151640http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=113735&blog=4151640