http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732"אולי תקח את העולם שלך תשים אותו על כף היד, עכשיו תמעך אותו חזק חזק, תראה הכל הרבה יותר נחמד. תשחרר מעצמך לרוץ בים בלי בגדים. אתה לא צריך מראה בשביל לראות אם החיים שלך יפים." כל מה שעומד לי על קצה הלשון ולא תמיד יוצא. אתם מוזמנים להשאר ולהגיheCopyright 2026 i'm special. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/32/17/11/111732/misc/8920038.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=13217482<div align="right" dir="rtl"> באמת שהאמנתי. האמנתי ב"סוד". האמנתי שאנשים הם טובים. האמנתי שכל מה שארצה אי פעם- אשיג. בגיל 19 הבנתי שלא הכל בשליטתי, שהשולט שבשמיים- הוא הבוחר האמיתי, ביחד עם הגורל, או איך שכולם בחרו לקרוא לזה. אבל המשכתי להאמין. להאמין באהבה אמיתית, באושר יום יומי, בעשייה ובהנאה מהדברים הקטנים. והשנה, שורה של כשלונות רצופים גרמו לי לרדת לקרקעית הים כדי לגלות שאין שם שום אוצרות שאני אמצא. שאני צריכה למצוא את הדרך בעצמי חזרה למעלה. ושינויים. כל דקה משנה את דעתי, מהרהרת בעבר הווה ועתיד, במקום להתמקד בעכשיו הממשי, בחיוך שפעם זרח כל כך הרבה. ולמצוא פתאום את הדרך חזרה לזה, כשאני מתחילה להבין שאני לא חיה בתוך בועה של סרט הוליוודי ורוד. באמת יש את זה? את השאיפה, עם הרצון, עם ההצלחה, עם התקווה, עם האהבה, עם העבודה, עם הצחוק? וכמה רוע. אפשר לבטל את זה? לבטל את זה בעצמי? באחרים? בהחלטות הגיוניות ובלתי מתפשרות ללא דריסת אנשים אחרים בדרך? וכמה שאלות. כמה. ובכל ספיגת מכות בדרך להדרדרות למדרון, חלקים חלקים מהלב שלי, נשארו מרוחים על הרצפה. מחכים שמשהו יאסוף אותם. מחכים לי, להגיון הבריא לאסוף אותם. עוד</div>Wed, 18 Apr 2012 23:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=13217482http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=13217482http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=12686889<div align="right" dir="rtl"> בחרתי לא לבחור. הסתכלתי מהורהרת, חושבת יותר מדי, מסתכלת בחשש ואף פעם לא 'עד הסוף'. כמעט מרגישה, כמעט נוגעת, כמעט אומרת לך שאתה אחד הדברים הכי טובים שקראו לי לאחרונה, אבל גם מסתכלת תוך כדיעל בנים אחרים וחושבת איך יכולים להיות הרגעים איתם.והפחד הזה מהעתיד עם העבר, הפחידה והרעידה אותי. אז ניסיתי להגיד לך את זה, שבקרוב אצא לעולם הגדול ובו זמניתאתה תמשיךלהלחם עלרגעים של שפיות בתוך מחלקה שנמאס לה להגן על המדינה. ש16 יום הםהרבה זמן כל פעם. שזה קשה.אז שתקת. קיוויתי שתגיד שאני שווה את זה, שאתה שווה את זה, שהקשר הזה שווה את זה. אבל רק אמרת שאת מבין ושתקת. קיוויתי שתתעצבן קצת, שתגיד לי שאני צריכה להתמסר לקשר כי אהבה זה הכל וזה הכי הכי חשוב, אבל עצמת את העיניים, ושתקת. שאלתי אם אתה כועס, אמרתשלא. ואז ב16 יום שלאחר מכן, המשכתי במסע הרג הקשר ואמרתי לך שנמאס לי שאתה אף פעם לא עונה לטלפונים, אף פעם לא זמין. כעס שהצטבר שנאמרברוע כזה של "יש הרבה בנים אחרים שהיו מתחלפים איתך.ואולי זה באמת לא שווה את זה." חצי נעלבת, חצי לא התרגשת, ורק אמרת שאני צודקת, ותשתדל יותר, וגם ש. טלפונים וסמסים ממני מחזירים לך</div>Mon, 15 Aug 2011 20:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=12686889http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=12686889http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=12391789<div align="right" dir="rtl">הבחורה עם החולצה האדומה והכתר. חשבתי על היום בערב כבר שבוע, אולי שבועיים. חשבתי על מה אלבש, איך אתנהג, כמה אשתה, עם מי אלך, מה אגיד, איך אגיד בלי שיהיה שקוף מדי, אבל שתרצה לשים לב אלי. הגעתי, במן איחור אופנתי, ושמחת שבאתי, אבל גם היית מאוד עסוק. התנצלת על זה, אבל מצידי, שטויות. רק לראות אותך לאורך כל הערב בידיעה שבאיזשהו שלב תסיים עם המינגלינג של כל החבר'הותבוא קצת למינגלינג איתי. מפעם לפעם ראיתי אותה, הבחורה עם החולצה האדומה והכתר. לא יפה במיוחד, לטעמי, אבל ראיתי שאתה רוקד איתה. ניסיתי להתעלם. לרקוד חצי לידך וחצי עם חברות, כדי שתשים לב ותגיד לי קצת שלום, קצת יחס אוהב, קצת מהחיוך היפה שלך, קצת מהשפתיים שלך. ואז, כשקצת דיברת איתי. אמרת לי שאתה ממש רוצה להכיר לי מישהו. אבל למה לא אתה שואל. הוא ממש חתיך. ואני פשוט אומרת- לא. מסננת עם המון כעס שאתה לא מצליח לשמוע, ש- לא. כי אני אוהבת אתך. כי אני רוצה אותך. כי אני מסתכלת עלייך. ואיך בכלל אתה מעיז לרצות להציע אותי לחבר טוב שלך. זה לא בסדר שאת ככה, קשה ככה. ואני רוצה להגיד לו שאם רק היה מנסה בעצמו, הייתי שלו. חוזרת לחברות, קצת שבורה, בעיקר</div>Sat, 26 Mar 2011 04:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=12391789http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=12391789http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=12029655<div align="right" dir="rtl"> 1. אני אומרת לעצמי, שזה הכל לטובה, כל השינויים האלה, ושבטח לאלוהים יש תוכנית נסתרת בשבילי שם למעלה, אבל מרגישה קצת צבועה כשאני מנסה להאמין בזה, כשאני לא באמת חושבת ככה. ואתה, כשאתה נכנסת לי לשטח הפרטי של הלב, אחרי כל כך הרבה מכשולים, מנסה לאכזב את כל ההולכים והשבים שנמצאים שם ובוהים בך במבט תמהוני שלא מבין מה אתה רוצה ממני. אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני. וערב חג בראש השנה, וכל מה שאני מרגישה שאני רוצה זה שתתקשר אלי, ומשום מה, אתה מסתפק בלהחזיר לי איזה סמס קיצ'י. וגם ככה אני לא אוהבת יותר מדי קיטצ'. אז אני מסננת חצי הודעה ארסית אבל אתה לא מבין את הרמז. ולא מתקשר. וכשהכל ככה, מעורבב עם המון מחשבות וחוסר וודאות, אני מנסה להחזיק את עצמי ערה לשינויים שנכפים עלי כל פעם שאני מסובבת את הראש, להמשיך להאמין בשנה חדשה וטובה יותר. טובה הרבה יותר. 2. אתה. אתה יודע? עברתי תהליך כל כך ארוך ומשמעותי. אני אפילו יכולה להגיד בלב שלם שאני לא פגועה ממך. ולדבר על כל מה שקרה בלי לבכות. להזכר, אבל גם לדעת שאני בסדר, שהלב שלי בסדר, שחוץ מכמה צלקות שהשארת בי וילוו אותי לעד אני כבר לא מסתובבת עם חור בלב,</div>Thu, 09 Sep 2010 15:22:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=12029655http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=12029655http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11673502<div align="right" dir="rtl"> 5 חודשים בצבא, ואני מתחילה להבין שהעולם זה לא פיקניק. מסתכלות עלי, קצת מגחכות, קצת צוחקות מאחורי הגב, ואני רק שותקת. והיא, אומרת לי משהו שלא מצא חן בעיני, שחודר לי לתוך הנשמה ומותיר אותי כל כך פגועה, אבל אני רק שותקת. אומרת עלי משהו שלא מצא חן בעיני, שחודר לי לתוך הנשמה, אבל אני רק שותקת, או ממלמלת משהו לא כל כך מובן. ואחרי שנת שירות, אחרי תקופה מדהימה, אחרי אנשים מדהימים, לחזור ליער, עם הרבה מאוד זאבים כשהעיניים הופכות להיות לאט לאט עצובות ולא מבינות. ובא לי לצעוק שאני רוצה יותר, אנשים אמיתיים, ואת מה שביקשתי, ושאולי טעיתי שדיקלמתינאום כשניסיתי להתקבל למשהו שמתאים לי, אבל הדיקלום כנראה יצא מדוקלם או לא ברור ופשוט הניחו אותי, שם. ואז, כשאף אחד לא רואה, אני סוגרת את הדלת, ובוכה שם. במשרד שלי, במקום היחיד שעוד איכשהו אני מרגישה בו בבית. רוצה את החברים שלי לידי, או אותך, כדי לכעוס עלייך, לשאול אותך, או פשוט לקבל את העצות שלך. כל כך בא לי שתבוא לקצת, רק לשיחה אחת אחרונה שתבהיר כמה דברים, תעשה אותם יותר פשוטים, ללב שלי, לנפש שלי, למה שנשאר ממני. וחשבתי שאני טיפוס חברותי שמסתדר עם</div>Fri, 26 Mar 2010 03:05:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11673502http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=11673502http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11604274<div align="right" dir="rtl"> אני אגיד עכשיו איזה משהו ציני ומטופש, ובטח אספר שבכלל לא אכפת לי ממך ומהמצב המגוחך שאחרי שבוע של היכרות קראת למשהי הנסיכה שלך. והספר מתפאר בסיפור אהבה טראגי במיוחד, לא שלי איתך, של הנסיכה איתך, והעיניים שהתייבשו מהדמעות רק מסתכלות על כל הספר הזה והמוות הזה בכעס. ובכלל לא ידעתי שאני כל כך יכולה לכעוס על מישהו מת. ואז, כשהסתכלתי, פתאום ראיתי גם כמה דברים עלי. על משהי, שאולי הפסקת לאהוב כבר, אבל היא לא יכולה לשאול אותך את זה, היא לא יכולה להבין את זה, ואין לה את מי לשאול חוץ ממך. אז היא מנסה, בעיניים שהפכו להיות ציניות, להסתכל למעלה ולחכות לאיזושהי תשובה שתנחת עליה מרחוק, שתנחת עליה ואולי היא לא תצטרך לקום למציאות מעורבבת במוות. ואולי אתה והנסיכה שלך התייחדתם שם בשמיים, ואולי, זה רק הכעס והקנאה שמחלחלים בי לתוך הורידים, לתוך התאים הקטנים ביותר ולתוך השקרים שאני מנסה לפזר לעצמי. ואולי זה יותר טוב שאני מרגישה כעס, אולי יהיה לי יותר קל להתמודד עם העובדה שאתה לא כאן יותר, ולא תחזור, ושאתה גם לא מושלם, וכנראה אף פעם לא היית. ואולי, אם משהי גרמה לך להתאהב בה אחרי שבוע, אז מעניין מה אני המשכתי</div>Sun, 21 Feb 2010 18:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11604274http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=11604274http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11571060<div align="right" dir="rtl"> ולכתוב על רגעים יפים ותמימים, על אנשים טובים. על חיוכים אמיתיים. מתחשק לי לחזור להאמין, להאמין בעולם, באהבה, ביופי, בתקווה, בחיים. אבל הצבא, לקח לי את האמונה. וגם קצת את התקווה. וגם הרבה את האהבה לתמימות שפעם הייתה לי. וכבר שכחתי מה כותבים ואיך עושים את זה בכלל, ואם יש אנשים טובים בעולם או שעם כולם אני כבר לא כל כך בסדר. תוהה לעצמי אם אני אחזור אי פעם להיות מאושרת, ואם אני צריכה לחכות עכשיו שנתיים כדי שזה יקרה.</div>Fri, 05 Feb 2010 16:43:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11571060http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=11571060http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11321221<div align="right" dir="rtl"> שמסוגלות להגיד לך שאהבה זה הכי הכי חשוב, ולהאמין בזה, אבל באמת להאמין בזה.הייתי מתכננתתוכניות עד גיל שלושיםבכרטיסיה שלמדתי בעזרתה להסטוריה, ולדעת שאין אף אחד שמסוגל לעמוד בדרכי. שאני אנגוס בהכל, אטעם מהכל,ולא אצטרך לזכות בלוטו כדי להאמין באושר, אלאפשוט לחיות ביחד איתו. ואז אתה עמדת בדרכי וגרמת לי להתאהב בך. גרמת לי ללכת אחרייך בעיניים עצומות, לאהוב אותך ואותיבעינייםפקוחות לרווחהולהתאהב באהבה.אז הוספתי גם אותך לכרטיסיה של החיים המתוכננים שלי עם המון לבבות אדומים וקטנים, כאלה שבנות שש עשרה מקשקשות על השולחנות של בית הספר כשמשעמם להן,והאמנתי בך. האמנתי בכוח שלנו ביחד, בהשקפה העוצמתית והאופטימית שלך על החיים, ועל האהבה שלי לרגעים הקטנים של האושר. הכל היה בשליטה שלי, בתכנון שלי, והכרטיסיה שלי המשיכה לזהור בעיניים מתרגשות ומחוייכות.אבל גםאתה היית חייב לסמן וי על מסע החיים הקבוע שלנו ולטעום מכל העולם של הגיל שלך. איכשהו, הכרטיסיה שלי התחילה להתקמט ולהעלם, להתערבב עם שינויים שנכפו עלי. דמיאן רייס אמר בנתיים שאבנים לימדו אותו לעוף.ומי בכלל חושב על דרום אמריקה בגיל 19. גם ידעתי שהקוקוסים ימאס</div>Thu, 15 Oct 2009 17:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=11321221http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=11321221http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=10857070<div align="right" dir="rtl"> בחורים מנסים למכור לי חיוכים שלהם, להצמד אלי בבושם יקר מדי ולקוות שאני אחייך חזרה. ולא נותר דבר מהדבר האדום שופעם בחוזקה כדי להוכיח לעצמי להאמין במשהו אחר. במציאות אחרת. אני מסתכלת שוב על החיוך שפעם היה לי ומנסה לעצום עיניים חזק ולקוות שמתישהו הוא יופיע שוב. ואני מנסה לחפש משמעות, לראות צבעים, ולעשות לעשות ולעשות שוב. אבל השיניים חורקות ממאמצים כושלים לנסות לצייר משהו דומה לחיוך. אז אני מתרחקת. מכל מגע, מכל איש, מכל אחד שיכול לרצות לעזוב אותי ולהשאיר אותי חשופה לעולם הזה שוב. ואני זועקת שנמאס לי. ושזה גם לא פיר. ושגם למה דווקא לי. אבל אף אחד לא שומע. אני מצליחה לשים עלי חיוך של "הכל בסדר, אני מצוין" ולנגב דמעות שלא מצליחות להפסיק ליפול. ואני מפחדת עלי, מהכאב המתפרץ שריטה אומרת שאני צריכה לחיות עם הכאב קצת ולא להדחיק אותו לשהוא יתפרץ ממני פעם ביומיים, אבל ריטה גם אומרת ששברתי את הרגל בכוונה כי לתת מודע שלי יותר קל להתמודד עם כאב פיזי מאשר כאב נפשי, אז מה ריטה בכלל מבינה. וגם היא תנטוש אותי באמצע תהליך שלא יסתיים בלעדייה. ואני רוצה לצעוק לה שאין לי עם מי לדבר על זה חוץ ממנה,ושאני לא ב</div>Fri, 15 May 2009 21:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=10857070http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=10857070http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=10729047<div align="right" dir="rtl"> הייתי רוצה לגעת בך עוד פעם אחת. להסתכל עלייך בעיניים. להתווכח איתך על סמים, על שאיפות, על ליד. רק עוד פעם אחת. להרגיש אותך. להיות איתך. לחייך איתך. לחייך בתוכך. להעלם איתך. עוד פעם אחת. לשכב איתך. לשכב איתך. להתחבק איתך. עוד פעם אחת. להיות שם איתך. שתהייה פה איתי. עוד פעם אחת. לצחוק איתך. לצחוק עלייך. לצחוק עלי. עוד פעם אחת. להבין אותך. להסתכל עלייך. עוד פעם אחת. להתבונן בך. לחיות איתך. עוד פעם אחת.</div>Fri, 10 Apr 2009 22:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (i'm special)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111732&blogcode=10729047http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111732&blog=10729047