http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410מילים.heCopyright 2026 שִלגיה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=11466612<div align="right" dir="rtl">הוא מדפדף באלבום התמונות שלי ושואל אותי למה אני לא מחייכת. אני מרימה אליו מבט מופתע, אני הרי כמעט תמיד מחייכת. בחיים ובתמונות. והוא אומר "כן, אבל חצי חיוך, לא חיוך אמיתי, עם שיניים". אני לא מבינה. "אנשים מאושרים דואגים להראות את זה לעולם ומחייכים חיוכים גדולים, חושפי שיניים. את לא מאושרת?" ואני עונה בשאלה "יש דבר כזה בכלל, אושר?" והוא, לאחר שתיקה קצרה: יש, אבל הוא רגעי. "נכון", אני מסכימה. "יש רגעים של אושר".<o</div>Sat, 19 Dec 2009 00:37:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=11466612http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=11466612http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=11410305<div align="right" dir="rtl">חצי חושך, חצי אור. ככה שרואים רק אנשים שמחייכים. היא מבחינה בכיסא עץ עם רגליים גבוהות, כמו שהיא אוהבת, היחיד שפנוי ליד הבר. "הוא תפוס", מישהו ממהר לזרוק לעברה כשהיא מניחה את אצבעותיה הדקות על העץ המחוספס. "זה בסדר", אומר קול אחר, רך יותר, מאחוריה. "את יכולה לשבת", והפעם מצטרף גם חיוך צחור. ועיניים חומות עמוקות. היא מטפסת באיטיות על הכיסא הגבוה, מבלי לומר תודה, מבלי להשיב חיוך, מבלי לנתק את מבטה מעיניו. הוא מרים מצלמה לעברה ומתחיל לצלם, מרוכז. היא מסיתה את ראשה באינסטינקטיביות. "היי, מה אתה ח</div>Mon, 23 Nov 2009 22:14:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=11410305http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=11410305http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=11258063<div align="right" dir="rtl">הם אומרים שהיא יפה. אבל היא רק רוצה להיות מאושרת. היא סינדרלה. נוגסת בתפוח, ומחכה לנסיך שיציל אותה. והיא תוהה. האם הרגעים הקטנים האלה של הנאה צרופה הם אושר. או שמא ממלאים אותה לרגע ואז חולפים? האם כשליבה מלא אלכוהול היא מחייכת באמת. או שמא זוהי רק אשליה שתפוג יחד עם תחושת הסחרור הממכרת? לפעמים נדמה לה שאת החלל הריקני הזה עשויים למלא האלכוהול, המוזיקה ומראה ההמונים הצוחקים, אך כשהשמש זורחת וקרן צהובה ארוכה ננעצת בליבה ומ</div>Mon, 21 Sep 2009 00:54:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=11258063http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=11258063http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10744711<div align="right" dir="rtl">ואני בסדר. באמת. כי 21 זה בגרות. זה בשלות. זה ניסיון. זה מרגיש נכון. זה הרבה יותר רגוע ויציב. זה להבין מה אני באמת רוצה ולדעת כמה דברים אני לא יודעת. ואני רוצה לדעת. זה להיות מסוגלת להכיל את העולם, ולהשלים עם הטוב והרע שקיים בו. ולהשלים עם מי שאני. זה ימים ולילות של גלים, של להיות למעלה ובין רגע ליפול לתהום עמוקה, ואז למשוך את עצמי בחזרה למעלה. זה להמשיך לחלום, חלומות מלאי תוכן ויכולת הגשמה, כי עכשיו אני יכולה, כי אני יודעת, כי למדתי, כי התנסיתי וחוויתי. ועדיין לא ראיתי כלום. 21 זה גדול קטן. כזה שמאפשר ללמוד מטעויות ממבט לאחור ולתת לעצמך את ההזדמנות ליישם את מה שלמדת במבט קדימה. ה-21 שלי זה משפחה, חברים, צבא ו, הוא, אני מקווה. מי צריך יותר?</div>Tue, 14 Apr 2009 21:36:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10744711http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=10744711http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10611007<div align="right" dir="rtl"> יום כל כך יפה בחוץ, בפנים הכל שבור לה. משהו בתוכה רוצה להשתחרר, לפרוץ אל העולם, לנזול החוצה, אבל אפילו דמעות כבר לא יוצאות לה. עייפות נמהלת במלנכוליה וגעגוע ובילבול ועצב. ובדידות. מישהו חכם אמר לה פעם שבדידות היא לא מצב נתון, היא תחושה. "כי את יכולה להיות מוקפת במיליון ואחת אנשים ועדיין להרגיש לבד". והיא. היא כמו כוכבת רוק ששרה מול קהל של מיליון ואחת צופים נלהבים וחוזרת לבית ריק וללב חלול. היא כמו פאזל של מיליון ואחת חלקים, שחסרה לו רק חתיכה אחת, והיא הקטנה משאירה אותו לנצח לא-שלם. היא כמו גן נעול של מיליון ואחת פרפרים בצבעים מרהיבים, שלעולם לא יצאו לחופשי. היא נמצאת בחשיכה, מוקפת במיליון ואחת נרות. כבויים.ללא גפרור יחיד שיוכל להדליק אותם. תמיד מרגישה שמשהו חסר לה. ומבפנים, איפה ששבור לה, היא כבר יודעת מה. אבל חוששת. שוב ושוב חוזרת על אותה הטעות. כאילו הייתה נמצאת מרחק נגיעה מעץ הדעת, מבלי להיות מסוגלת לטעום מפריו. כאילו הגיעה ליעד, הציצה פנימה וסבה על עקביה. כאילו החליטה לוותר לעצמה. כבר לא</div>Sun, 08 Mar 2009 20:49:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10611007http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=10611007http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10332848<div align="right" dir="rtl"> את מתעוררת בבוקר באיטיות. נותנת לעצמך עוד כמה דקות מתחת לשמיכה החמה. שקט בבית. רק הרוח בחוץ מייללת כמו חיה פצועה, שורטת את החלון הסגור. את מכינה לעצמך כוס תה חם ומתיישבת מול המחשב. עוברת על החדשות, לא בטוחה אם הן עצובות יותר או מצחיקות יותר. קוראת מיילים ומכתבי שרשרת מגלעד שליט ומחברה שלך. פותחת גלגלצ. תמיד כשאת פותחת גלגלצ יש שיר שאת אוהבת. את רוצה לצאת החוצה, אבל את לא יכולה. בחוץ נופל גשם של טילים וגשם של טיפות מים. את עלולה להירטב. אז את רק מציצה מבעד לתריס החצי-פתוח. הקור צורב בעינייך, חודר לעורך. מאיים להתיק עצים איתנים ממקומם. ואז את קולטת שחורף בחוץ. בחוץ קור מקפיא עצמות והלב שלך נמס. נמס מהידיעה שמטר כבד של טילים ומטר כבד של טיפות נופלים שם בחוץ, כי חורף. וכי אין מה לעשות. נמס למראה הכביש הרטוב והרחוב הריק, כי חורף. נמס למשמע שיר עצוב שהקשבת לו כבר מיליון פעם, אבל עכשיו הוא נשמע בדיוק כמו בפעם הראשונה, כי חורף. נמס מגעגוע שמציף אותך פתאום, אולי כי חורף. אולי כי בשבוע שעבר פגשת אותו ברכבת, אחרי כמעט שנה שלא התראיתם. והסתכלת לו בעינ</div>Thu, 25 Dec 2008 10:20:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10332848http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=10332848http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10216900<div align="right" dir="rtl"> מכירים את זה, שאתם עושים משהו, כל דבר, זו יכולה להיות משרה במקום עבודה, זה יכול להיות תחביב וזה יכול להיות תפקיד בצבא, ואתם עובדים ממש ממש קשה, אבל יחד עם זה, נהנים מכל רגע? אני מכירה. תפקיד חדש בצבא. אקסטרה סמכויות, אקסטרה אחריות, אקסטרה זמן, אקסטרה עבודה. 18 שעות ביממה, כמעט בלי הפסקה. 12 חיילים לפקד עליהם, לדאוג להם, להקשיב להם, לכעוס עליהם, להעמיד להם גבולות. לאהוב. ולחץ היסטרי. והמולה. ועבודה לעשות. וחוסר זמן מטורף. וטלפונים, כל הזמן. בקשות מיוחדות, וצריך לדאוג לסגור את כל הפינות. ושוב פעם טלפון, וחיילת שלא מרוצה מהדרישות של התפקיד, ועוד עיניין שעדיין לא טופל. לא שמתי לב שכבר ערב ועדיין לא אכלתי ארוחת צהריים, וכבר נפתח עוד עיניין שצריך לטפל בו. אז אני נושמת עמוק ועושה מה שצריך לעשות. ומאוחר בלילה, כשסופסוף אני יכולה להרשות לעצמי לעצום את העיניים, אני מוצאת את עצמי מחייכת. וחושבת, כמה דברים למדתי היום, בעיקר על עצמי ועל מי שאני. כנראה שאני יכולה להתמודד גם עם דברים שלא האמנתי שאצליח. וכמה שהרגשתי מועילה, וכמה שתרמתי. וכמה טוב הרגשתי כשהקשבתי היום לחיילת שסיפרה לי על איזושהיא בעיה</div>Tue, 25 Nov 2008 19:53:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10216900http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=10216900http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10061928<div align="right" dir="rtl"> ליבי הוא כינור, המשתוקק לחיכוכה של קשת, שתרטיט את מיתריו, הוא באר תהומית, הצמאה לגיבור, שיטיל עצמו לתוכה ויצלול למעמקיה. ליבי הוא שמש, הממתינה בציפייה לעלות השחר, כדי שתוכל להאיר במלוא הדרה, הוא ירח, שמצפה בכיליון עיניים לרדת הליל, כך שיוכל ללוות באור חלוש זוג אוהבים על ספסל. ליבי הוא פרפר, שכל רצונו הוא לבקוע מן הפקעת ולהכין כנפיו למעוף, הוא ניצן, המחכה בקוצר רוח של ילד ללחלוח טיפות הטל בעליו. ליבי הוא הר געש, שעומד להתפרץ ברעש גדול, הוא אדמה חרוכה, המאיימת להיבקע לשניים, הוא ים רוגע, כמה למראה ניפוץ הגלים בסלע. ליבי הוא שיר של מילים, המחפשות לעצמן מנגינה, הוא תמונה בשחור-לבן, המאויירת במשיכות מכחול דקות. ליבי הוא סיפור, העובר מפה לאוזן, ומקווה לסוף טוב. אתה. אתה הקשת, שמרעידה את מיתרי ליבי. אתה הגיבור שלי, שלא חושש לשקוע בשכרון מעמקים כדי להציל אותי מטביעה. אתה הבוקר, המציף את עולמי באור בוהק, והלילה, העוטף אותי באיטיות בשמיכת קטיפה רכה. אתה הכנפיים שלי, המשיטים אותי בשמי התכלת. אתה פרח, הפותח לרווחה את עליו היפים לעיני כל. אתה לבה לוהטת, המאיימ</div>Mon, 20 Oct 2008 01:44:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=10061928http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=10061928http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=9938129<div align="right" dir="rtl"> השנה שחלפה, איזו שנה. וכמה חדש. חדש שחלקו כבר הפך ישן, וחדש שטרם הספקתי להתרגל אליו. חדש שריחו נעשה מוכר ואהוב, וחדש עם ריח של חדש, כזה שאני לא יכולה לנתק ממנו את האף. חדש שכבר נשחק משימוש, וחדש שאפילו לא הספקתי להסיר ממנו את הניילונים, למרות שכבר ממש מתחשק לי לפצפץ את הבועות. חדש שתמיד היה שם, אך לקח לי זמן לשים לב לעצם קיומו או שפשוט לא היה לי בו כל צורך, עד שהיה. ועוד סוג של חדש, חדש לעתיד. חדש שאני יודעת שהוא שם, אבל עדיין לא יכולה להתחדש בו. יש "חדשים" גדולים כמו בית חדש, קידום לתפקיד חדש בצבא, עבודה חדשה, חברים חדשים, תובנות חדשות על החיים, דף חדש. שינויים חדשים במי שאני, מקומות חדשים בהם זכיתי לבקר, אנשים חדשים שהכרתי, צדדים חדשים שגיליתי בעצמי, גם אחרי שחשבתי שאין יותר כאלה. ויש "חדשים" קטנים, הרי היופי נמצא בפרטים. ויש "חדשים" שחידשתי בעצמי. כמו רגש ישן שלא זכיתי לממש כבר זמן רב כך כך, ופתאום העזתי. פתאום הנחתי לעצמי להרגיש עם מישהו אחר שהוא לא הוא. ולמרות שזה היה רק לרגע, זה הרגיש כמו קסם. ויש, שנה חדשה. ה</div>Wed, 24 Sep 2008 16:57:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=9938129http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=9938129http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=9910797<div align="right" dir="rtl">כדי להישאר. בחיי שהתגעגעתי.</div>Wed, 17 Sep 2008 22:53:00 +0200snowhite18@walla.com (שִלגיה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=111410&blogcode=9910797http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=111410&blog=9910797