http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941heCopyright 2019 א. ס. פושקין. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/41/09/11/110941/misc/16213335.jpghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9939317<div align="right" dir="rtl">Fact! אוויר של צבא עושה אותך תשוש ומיגרנטי עוד לפני שהיית צריך לדבר על זה שלא היו לך חברים כשהיית ביסודי. אבל האדים מתכשירי השיער של האימו קידס בתור לקב"ן עוזרים גם הם. בבקשה, אם אתה אימו קיד וקורא כאן, דע לך, איני שופטת אותך על המוזיקה האיומה שאתה שומע, או על הלך רוחך המאוס והנמושי, או אפילו על טעמך המפוקפק בלבוש[!] [אין קץ לסלחנות!!] אבל אני לא יכולה שלא לשפוט אותך על הכמויות המטשטשות של... מוס? קרם לחות? אין לי מושג מה אתה שם שם שגורם לשיערך להיות כה קשיח וחסר חיים אבל אנא ממך, צמצם. זה מטשטש את כולנו. התורלקב"ן, בכלל, מספק מלא חומר לפוסט. נניח, הבחור עם המשקפיים העגולים ששלף לפתע לפטופ [בואנה, החרא הזה כבד. מי שגורר את זה איתו לצבא כנראה מנסה לעשות רושם רציני] והתחיל לעבוד על מה שללא ספק היה התסריט שלו. מי אתה חושב שאתה? ברטון פינק? אלכס אפשטיין*? אתה עוד לא בן18 וחצי, יא אומו! לך לנוח עם ספל מהביל שלתה קמומיל! או, נניח, שני הערסים שמשוםמה,מהרגעבו אמרתי שאני גרה ליד לוינסקי,שמו לעצמם למטרה להשיג אתמספר הטלפוןשלי ויהי מה. כידוע לכולנו, No means yes, ואותם הערסים לא שקטו [ל</div>Wed, 24 Sep 2008 19:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9939317http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=9939317http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9790169<div align="right" dir="rtl">*- כמו Fickle, לא Pickle. למרות שהאלטרנטיבה הרבה יותר מצחיקה. __ מערכות היחסים שלי הן יצורים מיתיים עטויי קרניים ופרסות הנעים כחצי מטר מעל האדמה בעולם השברירי הסובב אותי. עד כדי כך שנראה לי שאשאיר אותן מחוץ לדפי הבלוג הוירטואליים הללו, כמו שהקב"ה ייעד אותן. זוכרים את הפוסט הקודם? לא תקף. עזבו, יש דברים שיותר כיף לעשות מאשר לנסות להסביר. לדוגמה, להסתכל על הנעליים המהממות שקניתי לפני שבוע: או לעשות עמי מרתון שווידים מטורף ובפרט, לראות את הדבר הכי מצחיק בעולם 20 אלף פעמים. [למרות שאולי זה יצחיק אתכם רק אם אתם, כמוני {ולפי הניואנסים הדקים המובעים בשוויד הנ"ל, כמו יוצריו}, ביליתם את החופש בין כיתה ב' ל-ג' בלצפות בקלטת של 'הסיפור שאינו נגמר', להריץ אותה אחורה ולראות שוב. מה לעשות, הייתי קצת מאוהבת באטריו, ונראה לי שהחלק שהסוס טובע הוא הדבר היחיד שבכיתי ממנו בתור ילדה. לא במבי, לא מלך האריות {אולי קצת השועל והכלבלב}. כמה מתאים להפקה גרמניתלסחוט לי את בלוטות הדמע.] כמו גם בלטו לטובה זה, וזה, וזה, וזה, וזה. תעשו כיף חיים, ילדים, אני אלך לי להכין שקשוקה.</</div>Fri, 22 Aug 2008 18:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9790169http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=9790169http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9757368<div align="right" dir="rtl"> הִיר הִיר, אנינורא מבואסת. אין צורך ללכת סחור סחור, חבר שלי*טס לו לתאילנד אפרוקסימטלי לפני שלושה ימים** לפרק זמן מפלצתי ומדכא של חצי שנה עד שנה. יותר משאני בודדה או עצובה או מתוסכלת מינית, אני נהיית בודדה ועצובה ומתוסכלת מינית ככל שאני חושבת על כמה בודד ועצוב ומתסכל מינית*** יהיה לי עוד כמה חודשים****. על שוּם מצב רוח גלמודי זה אבקשכם, חמודים וחמודות, לעשות מאמץ עליון, לא להרתע מהרומני שמסרק זקנה בכותרת ולהיענות לתחינותי הפתאטיות לתשומת לב*****. _ *- היי טל!! **- "וואלה?" "וואלה." "מניאק." "קצת." ***- בנסיון לגבור עליו במחלקת החוויות המעניינות שאפשר לכתובעליהןבאימייל [להזכירכם מדובר באדם המלטף טיגריסים לארוחת בוקר], פנינו אני, נועה ושי המהממות לחנות המין הידידותית ביותר שזכרנו.עיצובה הסטרילי והפּרֶמיס הגירל פאוור-י שלה אכן קיבל אותנו בזרועות פתוחות ומעוררות מינית. ההנאה השאובה מהשתובבות עם ויברטורים בצורת כלבי ים ואכילתחומר סיכה בטעם אבטיח אכןיחידה במינה היא ועל כן אני שוקלת להפוךאותה לתחביב קבוע. בעוד אני משחקת עם אפשרויות הרטט של ספוג אמבטיה תמים למראה ומדמיינת</div>Sat, 16 Aug 2008 16:30:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9757368http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=9757368http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9733938<div align="right" dir="rtl">אני כנראה אחזור לכתוב פה, מהסיבות הבאות. ראשית, אין באמת סיכוי שאני אצליח לחשוב על שם טוב יותר לבלוג מאשר "אורגיית דובים". שלא כמו פלייבור פלייב, אני לא יכולה להכות שנית עם מנה כפולה של ג'יניוּס. שנית, המצית הזה: הוא הדבר הכי טוב שקורה לי בחיים כרגע. אני יודעת מה אתם חושבים, נועה, "בּוּבּוּבּוּ, גם על המצית שלי יש חתול והוא פי מאה יותר חמוד!". ובכן, נועה, את כרגע ביער, במחנה של טבעונים, מלקטת חמוציות ומדברת על ערבים,לכן, ללא ספק לא תוכלי להתווכח עם הקביעה שהמצית שלי מזיין את שלך בתחת סימפלי ביקוז: אם אתם מתקשים לדמיין את מצבי כשגיליתי כפתור המקרין מתוךהמצית שליחתול [מזדיין!] שרוע בינות [פאקינג!] ורדים, אני אתן לכם רמז: היפר-ונטילציה. לעניות דעתי, התפתחותו הטכנולוגית של המין האנושי הובילה לרגע הזה בדיוק. הרגע בו נוכל להקרין צילום גלאמור של חתול מתוך המצית שלנו בלחיצת כפתור. מדהים. עריכה שלאחר חמש עשרה שניות: אדם המחפש בגוגל שוב ושוב את המונח "אורגיית דובים" שלום, תודה, אני מעריכה את זה. עריכה שלאחר עשרים דקות: יש בצד הבלוג שלי, מעל האליאס המתוחכם</div>Tue, 12 Aug 2008 00:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=9733938http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=9733938http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=8402839<div align="right" dir="rtl">אתמול חוויתי את נפילת האנרגיה המטורפת ביותר בתולדותיי לאחר שביליתיבמסגרת שיעור פיסולארבע שעות בית ספריות בהדבקת ניירמשי על המלבן הענקי שלי [איח! גסה!]ועודשעתיים בית ספריות שבהן נאלצתי להתעסק בכפתורים. המון המון כפתורים. אני לא יודעת אם מישהו יכול להזדהות, אבל בזמן שהמוח שלך דוהר בין משפטים ואתה מקפץ ורועד, פעור עיניים ומטריד את ידידיך כי הם עושים עבודות הרבה יותר טובות, ההתעסקות במשהו קטן כמו כפתורים עלולה להיות קטלנית. עד סוף היום מצאתי בקופסת התפירה של אימא שלי, שהייתה פעם קופסה של עוגיות חמאה ובהיתי בה בערגה במקום לעבוד במה שהסתכם בודאי בלפחות חצי שעה, כמות מרשימה של סיכות שיער שדקרתי את השיער שלי עם כולן ללא מראה וללא רחמים. כשבגדי העבודה הפחות מזוהרים שלי, כוסו [איח! גסה!]בדבק אוחו, כמו גם השיער [שעליו תקעתי שש סיכות שיער במקומות רנדומליים לחלוטין], ועם מכת שמש שבמבט לאחור כנראה שחטפתי,פרכסתי ודילגתיבפלייה-רלווה הבייתה. כדי להשלים את הלוק הייתי צריכה שקיות ניילון מלאות באוכל יבש לחתולים ובעל שמת בצבא לפני שלושים שנה שעל קנקנו אוכל לתחקר את העוברים והשבים. לאחר שהגעתי הבייתה</div>Fri, 11 Jan 2008 18:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=8402839http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=8402839http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=8177209<div align="right" dir="rtl">ההנאות שאני מסוגלת לגרד מתחתית המחבת השמנונית של החיים הולכות ומתמעטות. אוכל? אין בבית. מין? מעביר מחלות. חברתם של אהוביי? נאבד לי המטען לפלאפון. לא ולא, חברים, נותרה לי רק ההנאה שבלחטט לאימא שלי בחשבון הפייסבוק. היכן עוד יכולתי לגלות שאימא שלי בעד איכות הסביבה ונגד אריק ברמן והחוק נגד עישון בפאבים? שהיא רוצה להוציא את האות ט' מ"בורשט"? שהיא לא מבדילה בין המינים באופן מוצלח כל כך? בעצם, אםעד עכשיו התגאיתיבעניין האפסי שלי בפייסבוק, ובעובדה שמעבר לכך שאין לי חשבון שם- גם מעולם לא יזמתי שיחה או כתבתי על הנושא, הרי שעכשיו מצטמצמים לי גם תחומי ההתפארות. ובעצם, החברים של אימא שלי הרבה יותר מגניבים משלי. לכל הרוחות! יש לי ג'וק מחמד במטבח שהיחסיםבינינומזכירים לי את הזמנים הקסומים שחלקתי עם קייטי, החתולה שהייתהלי בין כיתות ב'-ז'. קייטי שקלה 12 קילו ובשנתיים האחרונות למגוריה איתנו כיהנה בתפקיד הצורר הרצחני בדירת הקרקע הזערורית שלנו. אני לא מתכוונת לזה במובן ה"אוי, כמה חמוד, האנשה!" אלא במובן ה"לא, ברצינות, היינו צריכות להסתכל ימינה ושמאלה לפני שחצינו את המסדרון, האורחים זכו למסע הסב</div>Wed, 12 Dec 2007 19:00:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=8177209http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=8177209http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=8023673<div align="right" dir="rtl">הבלוג שוחזר בהצלחה. העיצוב האחרון, ששוּנה, להערכתי, חמש שניות לפני המחיקה במטרה לבדוק אם לפחות הבולבול העיצובי שלי מצליח לעמוד למראה המילים "קורייר ניו",היה עדיין כאן. ואפילו גםהתגובה הבודדת לפוסט האחרון, חסרת בשרוממנאץ סדרתי,שהתקבלהלאחר שלכולם כבר נשבר מלקבל בקבועים שלהם מדי פעם מעין הודעת: "אני הולכת! זהו, קמתי! אני כבר כמעט בצד השני של הדלת! נשאר לי רק לסגור אותה! יה, עשר אגורות... טוב, אבלעכשיו באמת!". טכנית, עשיתי את זה כדי לשאול את ניקולס קייג'אם באמת יש לעמוס שוב רגל פרוסטטית, ואז החלטתי שזה לא מנומס בהתחשב בנסיבות, אבל זה עדיין נורא מסקרן אותי והיי, הבלוג שלי כבר כאן אז למה לא? התחילו להיות לי שגיאות הקלדה והיכולות הורבאליות שלי ירודות יותר מאלו של הבחור שאמר "טאפ" כל חייו כי סוס בעט בו או משהו. מעבר לכך שאני לא מצליחה לעשות משהויצירתי כבר חצי שנה לפחות ושהסחוס בין חוליות עמוד השדרה שלימאיים להתפקע [שלא לדבר עלהשילוב ביןהשניים המוביל בהכרח למצב לימודי ירוד]. ~ נורא חמוד:גורי פילים יתומים מכוסים בשמיכות. ההיי לייט של היום: להיות חלק מקבוצת האנשים הכי יפה בהיכל בו חולק</div>Mon, 26 Nov 2007 00:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=8023673http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=8023673http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=7194480<div align="right" dir="rtl">טוב! בסדר! ניצחת, אינטרנט, ניצחת! הכישורים הורבאליים והבין-אישיים שלי הולכים ומתפוגגיםואני צריכה עידוד וירטואלי כדי לשרוד! בלעדיך ננטעות בי חרדות לפיהן ללאתיעודבין כותליך הממוחשבים לאישאר אף אישור על קיומי, והעובדהשלאנתנה לי מדבקה עם ברקוד בבגרות [לעומת אנשים שוליים אך ללא ספק בעליחשבון ב'שוקס' או ב'שין' כגון הגיבן חסר השיניים ובעל העין המעוורת*]רק מאששת את חששותי! זה מה שרצית לשמוע?! אז הרי לך! הצלחתי לשרוד בלי כתיבה חודש עד שהתחלתי להתנוון לשונית ולחשוש פן אוותר לעדמעין עיסת-אדםמחוסרת כל יכולת הבעה. הייתה זו תקופה של גילוי עצמי[אין לי שאיפות בשום תחום],תקופה של בידוד [כל אדם שהוא לא החבר שלי ושמע ממני לאחרונה שירים את ידו], תקופה של דת והכרה באל [יא וואראדיקה איזה יפה זה פרפרים], תקופה של שבירת ההכרה באל [כוסאמק, ממש חם ואני צריכה לקום בשש וחצי לאורך חצי מהחופש כדי ללכת לב"ס דתי יחד עם עוד אלף בני נוער שבערך חמישה מהם נבדלים מהשאר שלא לפי עיוותיהם הגופניים], אך שום דבר שאני יכולה לקבל בחוץ לא מסעיר כמו לעשות ריפרש, לגלות תגובת נאצה, לקום מהר מדי, לראות סופר-נובות למשך כמה שניות</div>Sun, 12 Aug 2007 16:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=7194480http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=7194480http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=6861836<div align="right" dir="rtl">כתיבהלהמון היא כיפית, אין ספק. מוענקת לכותב האפשרות להשתמש בשלל ביטויי פנייה ישירים, להמציא קורא סטריאוטיפיומשעשע ולדבר המון על תכניות ריאליטי. אך באמצעות כתיבה לקהל נגזלה ממני ההנאה בכתיבה למגירה שכן שכנעתי את עצמי שאם אני כותבת אני משמרת כשרון כלשהו שאחרת היה גווע, גם אם מדובר בכתיבה המלווה בנקישות מקלדת ואפס עומק או אמת. בא לי למלא את שני הצדדים של חמישה דפים במאמר מרגש על הפירה שאכלתי אתמול לארוחת צהריים [היהמימי מדי] ועל נבכי נפשי הנוירוטית, אך דברים כאלהלעולם לאאוכל לזרוקלמלתעות המרחב האינטרנטי המכוער. אולי מתישהו אני אכתוב כאן שוב,ובכך אני מתכוונת ל: "הסבירות שאני אכתוב כאן שוב מרקיעת שחקים", אבל בינתיים אני בהפסקה. לא שמרתי דבר בוורד מהסיבה הפשוטה שאין לטקסט שהיה כאן שום ערך בעיני. ובכדי להעליץ את רוחכם מעט אפנה אתכם לתמונת הכותרת שלי, המציגה את הפיניאטה החמודה ביותר שאי פעם נוצרה,החזיר האינטרגלקטי שהוכה למוותבעודו שכוב על האדמה. איזה חמוד! היו נחמדיםוצחצחו שיניים.</div>Sun, 01 Jul 2007 14:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (א. ס. פושקין)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110941&blogcode=6861836http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110941&blog=6861836