http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016זה אני וזהו עפרוני. ביחד אנחנו נגיע רחוק. בינתיים החלטנו לעצור ולקשקש. העיפרון אוהב את זה, ולי לא אכפת. מי אני שאגיד לעפרוני מה לעשות?heCopyright 2026 עפרוני המחודד. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10828316<div align="right" dir="rtl">מקור: http://www.heartless-bitches.com/rants/niceguys/niceguys.shtmlכל פעם אותו סיפור: "הוא היה כזה בחור נחמד, והזונה הפריג'ידית הזאת זרקה אותו."כמה מכתבים קיבלתי מאנשים שמצהירים על עצמם שהם כאלה נחמדים, ומתלוננים שנשים רוצות שיתייחסו אליהם כמו זבל, כי עובדה שהם, הנחמדים, נכשלו שוב ושוב במערכות יחסים איתן. זה אותו הגיון כמו להגיד שאם לווייתנים הם יונקים, ולווייתנים חיים בים, אז כל היונקים חיים בים.באותו אופן, אם היו לך סדרה של מערכות יחסים כושלות, המכנה המשותף הוא אתה. תחשוב על זה.אז מה לא בסדר אצל בחורים נחמדים? הבעיה המרכזית אצלם היא שהם חסרי בטחון ברמות. הם כל כך נואשים לאהבה ולהערכה שהם יעשו הכל כדי לקבל אישור והכרה מאחרים, במקום להעניק מתוך חדוות הנתינה. כך יוצא שקשה לך לדעת אם הבחור הנחמד אוהב אותך בזכות מי שאת, או שהוא כרוך אחריך בחבלי יאוש בגלל שהרעפת עליו מידה כלשהי של תשומת לב.בחורים נחמדים משדרים חוסר בטחון, שאותו מריחות במיומנות הציידות בעולמנו. יש נשים שם בחוץ שהן "צרכניות", שמחפשות פראייר תורן שאפשר לנצל. הצרכניות ננעלות על הנחמדים, מלטפות להם את האגו, רוכבות עליהם קצת, מ</div>Fri, 08 May 2009 02:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10828316http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=10828316http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10800117<div align="right" dir="rtl">הה, אין כמו סופשבוע של סערה פנימית כדי... כדי... כדי להשקיט את הסערה הפנימית הזאת, אני מניח. השבוע האחרון עסק בשלושה נושאים מרכזיים, בעצם ארבעה. הרי השבוע שעבר הסתיים בסימן סיום הקורס וסיום רשמי של מה שקיוויתי שיהיה התחלה של זוגיות מופלאה. השבוע הנוכחי התחיל, אי אז באזור יום ראשון ההוא שלפני ארבעה ימים, באופטימיות מזככת. הלכתי לישון במצב שברירי אך יציב וקמתי שש שעות אחר כך עם... איזון, אני מניח. העולם חזר לפרופורציה, ואני חזרתי למשרד הרגיל שלי, לפגוש את כל האנשים שידעתי שמחכים לי. זאת היתה חזרה מבורכת לשגרה, למרות שזה לא היה שבוע שגרתי בכלל. חוץ מהטקסים והיום החופשי באמצע שלא היה שגרתי לכולם, אני בכלל לא הייתי אמור להיות שם השבוע. יש לי עוד שארית של קורס שצריך לעשות, בעיקר כדי שחיל האוויר יזכה להעניק לי את הדרגה החדשה שלי והמשימה לא תופקר בידי הירוקים, רחמנא לצלן. אבל את השארית הזאת דחו בשבוע כדי שלא תיפול על יום הזיכרון והעצמאות, וכך יצא שהגעתי ליחידה בעיקר כדי לבצע קליטה, כדי שהשלישות תהיה סמוכה ובטוחה שהנה חזרתי, ובאותה נשימה לבצע את נוהל היציאה להמשך הקורס. השלישות</div>Thu, 30 Apr 2009 14:48:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10800117http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=10800117http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10784058<div align="right" dir="rtl">זהו, מעכשיו אני בוגר בה"ד 1. אל תאמינו למי שמנסה להפחיד אתכם עם כל מיני סיפורי זוועה על המקום הזה. הוא לא אפור במיוחד. מי שלמד באוניברסיטת בן גוריון יחווה נוסטלגיה קלה כי סגנון הבנייה מאוד דומה. קווים חלקים ונקיים ובטון מטויח ובלתי צבוע. בעיניי זה דווקא אסתטי. הדרישות לא תובעניות במיוחד. ההתקטננויות על מסדרים, הופעה ולבוש והצטיידות לא נאכפות ברוב המכריע של הזמן, גם כי סומכים עליכם באופן כללי שתתנהגו כמו שצריך, וגם כי אין זמן בדרך כלל לדברים האלה. אמרו לנו שזמן הוא המשאב הכי חשוב בקורס קצינים. והכיתות. אה, והאנשים. נושא המשפט משתנה לפי ההקשר. גם המטבח המרכזי לא מפחיד כל כך. יש את פיר האשפה האימתני שמעורר יראת כבוד בפעם הראשונה שמסתכלים עליו. מעבר לכך הצבא צועד על קיבתו ביחידות מידה של קונטיינרים בגודל בינוני שצריך לקרצף אותם לכדי ניקיון מהארוחה הקודמת על מנת ללכלך אותם שוב לקראת הארוחה הבאה. האוכל סביר למי שלא מחשיב את עצמו אנין טעם ולא אכפת לו שהאוכל חוזר על עצמו. דווח לנו שהבה"ד קנה אי אלו טונות של חזה עוף שהוגשו לנו יום אחרי יום כשניצלים בשתי צורות הכנה ומדי פעם כחזה עו</div>Sat, 25 Apr 2009 19:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10784058http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=10784058http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10629310<div align="right" dir="rtl">כן, נתחיל דווקא בסטטיסטיקה יבשה, סתם כי מספרים תמיד עושים יותר רושם מגיבוב המילים שמקיף אותם: בלי ממש להתכוון, לא כתבתי מילה כאן במשך שנה פחות יום, שהם 364 ימים, מאחר שאנחנו לא בשנה מעוברת. טוב, סוף סטטיסטיקה.למה שתקתי? לא מתוך אידיאולוגיה מסוימת, בחיי שלא. פשוט התגייסתי, ומאז פתאום כל הפלטפורמה הזאת הפכה להיות הרבה פחות... נאמר, רלוונטית. כי הציבו אותי מול מחשב צבאי תשע שעות ביום, בכל יום, ובערב גם הייתי נשאר מולו שעות, קורא כל מיני שטויות שהגיעו לרשת הצבאית, ואם המחשב האזרחי לא היה תפוס בידי אחד מהמשוטטים בערב ביחידה כמוני אז הייתי ניגש לקרוא כל מיני שטויות באינטרנט הזה. ומכיוון שאסור לפלוט מילה על עצמך באינטרנט לגבי חיילותך או חס ושלום לגבי תפקידך (דלף מידע הם קוראים לזה) ומכיוון שאני חייל ממושמע, העדפתי למלא פי מים ובעיקר לספוג מידע.במקביל, חייבים להודות שיש כמה השפעות לא כל כך חיוביות לפלטפורמה הזאת. אנשים קוראים אותי שנייה, נחדד את זה בנות קוראות אותי רגע, נעשה את זה יותר אישי נניח שמישהי קוראת כאן, ומציירת לעצמה מתוך סגנון הכתיבה שלי דימוי לגבי איך אני נראה, איך אני מתנהג, א</div>Fri, 13 Mar 2009 16:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=10629310http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=10629310http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=8813365<div align="right" dir="rtl">יש שני שירים שאני צריך לכתוב מתישהו.אחד יהיה מין פנייה אישית לאלוהים הפרטית שלי, נופר. כן, זאת אותה אחת שחולמת לאלף אריות אבל מתקשה להשיג לעצמה מקום ממשי בעולם שלי. היא כבר לא דמות, היא כבר מטא-דמות, מישהי שמשקיפה מעל כל השטויות שאני מנסה לעשות בחיוך סלחני, נגישה ועם זאת בלתי מושגת. בינתיים. העניין התיאולוגי שנכנס הנה נבע מאחד האנשים שהכרתי בבסיס; מישהו ש"מתחזק" מיום ליום ומנסה בכל כוחותיו למשוך כמה שיותר מאתנו, הכופרים, בעקבותיו.תראו, אף פעם לא היתה בי סלידה כזאת מהדת כפי שהוא עורר בי. אהבתי את המקום המוגדר למחצה שלי על הסקאלה שבין חילוניות למסורת, שמונעת מתוך הזדהות ולא מאמונה. אני מסוגל להבין את העמדה של שני המחנות, וכשמישהו מציג עמדה נחרצת לטובת אחד מהם, אני אוהב להציג את סימני השאלה שמצדדים במחנה השני. שהרי בסופו של דבר גם האמונה באל וגם יסודות המדע נשענים על תיאוריות שיש בהן עקביות פנימית שעמלו מאות בשנים כדי לחדד וללטש. שחקן חדש שנכנס למערכה פשוט צריך לבחור באחת מהדרכים ולהמשיך בה. אני מניח שזה תלוי בחינוך שאנחנו מקבלים מהבית. אם המשפחה שלך והסביבה שלך מאמינים שאלוהים יצר אותנו,</div>Fri, 14 Mar 2008 19:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=8813365http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=8813365http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=8498872<div align="right" dir="rtl">או איך שלא קוראים ל-character sheet בעברית. הצגתי כאן את גאלינדה בצחוק מעושה, חנפנות מעושה, ולמטה משמאל קבלת פנים. גינונים כאלה. באמצע יש רצף תמונות שמביעות רגש יותר אותנטי, ובעיקר תנועה. מימין למטה השתרבבה לה אלפבה בקולקציית החורף למכשפה העובדת.דף הסקיצה הזה שורבט בשנה שעברה בזמן הרצאה משעממת למדי. בלהט סריקות חד פעמי בסוף הסמסטר טענתי על המחשב דברים שציירתי ותליתי על הקירות בחדר שלי במהלך שנותיי במעונות. הדף הזה נסרק יחד איתם.</div>Fri, 25 Jan 2008 23:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=8498872http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=8498872http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=8337869<div align="right" dir="rtl">זה סימן לא רע שהצלחתי להימנע מלעדכן כאן במשך ארבעה חודשים תמימים. קודם כל, זה אומר שהצלחתי להתרחק במידה ניכרת מהמחשב והאינטרנט ולשכך קצת את הזהות הוירטואלית שלי, שבזמנים מסוימים במהלך התואר הפכה להיות הרבה יותר מדי תוססת יחסית לזהות וירטואלית. כבר התחלתי לשקול את היתרונות והחסרונות שבכמה זהויות, כמו אצל מיודעי הגועש והמקטר. ואז הכל נעלם בבוקר בהיר אחד. ההוא שבו קיפלתי את הדירה בבאר שבע בפעם האחרונה בהחלט, החזרתי את הכבל רשת לאחראי המעונות ואת המחשב הביתה. בזאת תם הפרק (הראשון) בחיי שבו היה חור של אינטרנט שהיה רק שלי. מאז ועד כרגע מחשב עם אינטרנט הוא לא דבר מובן מאליו, שאתה מגיע אליו כשאתה צריך, ולא משהו של ברירת מחדל שאתה עושה כשאתה פוקח עיניים, למשל. אני זוכר ששירבטתי מתישהו את עצמי אוחז בעיפרון ענק כמו רובה ומצדיע בייראה, והתכוונתי לצבוע את זה בטכניקה שזה מקרובשמעתי עליהבפוטושופ. בסוף הטכניקה הסתברה להיות מסובכת משחשבתי, לא זכרתי איזה גוון של בז' יש למדים של חיל האוויר, ובכלל כל העניין של ההצדעה היראה לא התאימה למעמד הקצונָתי-למחצה שלי. אז האיור, כמו התוכניות שלי לאחרי התואר (</div>Wed, 02 Jan 2008 20:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=8337869http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=8337869http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=7173107<div align="right" dir="rtl">אחרי שנמאס לי לריב עם הפורטים של הפרויקט, נשכבתי על הרצפה עם אוזניות שהכבל שלהן מגיע בדיוק מהיציאה במחשב ועד לאוזניים שלי ושמעתי ברצף את האלבום של קייטי מלואה. השני.תוך כדי הקשבה שרבטתי רעיונות לאיורים, אחד עבור כל שיר, סתם כדי שיהיה לידיים מה לעשות.בערב התחלתי לצייר גרסאות יותר נקיות לאיורים, כחלק מאותה מגמה.יצא מזה ציור אחד על נייר ועוד ציור אחד על המחשב. השני מלווה את השיר "בחצי הדרך לפסגת ההינדו קוש".השיר מצד אחד מלא חיים, מצד שני הוא נשמע מאוד אקזוטי, במיוחד עם הצליל של "הינדו קוש" בפזמון, והוא בקצב של צעידה איטית. כשאספתי את כל זה קיבלתי את התמונה הבאה:כשגיגלתי אחר כך "הינדו קוש" גיליתי שזה רכס הרים באפגניסטן, הודות לויקיפדיה האנגלית. באותו מאמר יש התייחסות קלה לשיר, שאומרת בערך ככה: "מוזיקאית הג'אז קייטי מלואה כתבה שיר שנקרא 'בחצי הדרך לפסגת ההינדו קוש', כנראה משום שבשנות הששים והשבעים של המאה העשרים אפגניסטן הצטיירה בתקשורת כמחוז רומנטי של נוודים ומקום מושבם של היפים מעשני חשיש". טוב, זה אכן נראה היפי למדי.</div>Fri, 10 Aug 2007 01:09:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=7173107http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=7173107http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=7078246<div align="right" dir="rtl">מאמץ אחרון נותר לפני שהכל נגמר, התואר, והכל מתחיל, הצבא. הקפדתי להבהיר לכל מי שמעוניין שיש לי שני מבחנים בימים עוקבים בשבוע הקרוב, להשלים את הפרויקט ולגבש שלוש עבודות ברמות שונות של מורכבות. אבל במקום להתכונן במרץ אתמול העדפתי לבלות יום שלם במרכז ולראות, בין היתר, את הארי פוטר החמישי בקולנוע.כל הסיפור מתחיל מזה שאני חיה חברתית מזן מאוד מוזר. בהרבה מקרים אני סומך על החֶברה שתהיה סביבי ולא דואג שתהיה סביבי חברה. בשום צורה. שזה אומר, בייחוד בעתות של תקופת מבחנים ולחץ כשיש הרבה משימות שרובן ככולן מכריחות אותי להיות מול המחשב, שאני נמצא מול המחשב בחדר שלי. כל הזמן. וזה יוצר כמה תופעות מטרידות. אחרי כמה ימים כאלה, כשאני הולך לישון בעיקר כדי לשחרר את הגוף מתנוחת הישיבה, הגוף מתחיל להתקומם. אני מרגיש שאני חייב להפעיל את עצמי איכשהו כדי לא להתפקע מרוב חוסר שימוש. ומכיוון אחר, אני מתחיל לטפס על הקירות מרוב חוסר אינטראקציה אנושית. אני מגזים כאן. מדובר בכ-80% זמן מחשב והיתקלויות מקריות עם השותפים שלי בארוחות או בסלון או דברים כאלה. העניין הוא שאני לא שם לב לזה יותר מדי עד שזה מתחיל להצטבר ולהעיק.</div>Sun, 29 Jul 2007 01:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=7078246http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=7078246http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=6998630<div align="right" dir="rtl">אחרי הניסיון עם הציור הקודם,עברתי לציור אחר, שצויר על אותו דף ממש ונסרק יחד איתו.כאן אלפבה חולמת להגיע לעיר הברקת ולהתאחד עם הקוסם הנפלא מארץ עוץ. שוב פאנארט שקשור לוויקד, מרשעת, אין סופדים ל-.שטף היצירות ייגמר כאן, כי יש לי בעצם דברים חשובים יותר לעשות.ככה זה נראה אחרי הסריקה:הפעם ביצעתי את הצביעה באותה שכבה ממש כמו קווי המתאר.Who can say if it's been changed for the better...טוב, אם כבר הם באותה שכבה, היו לי פחות עכבות לתקן וללטש את קווי המתאר במקומות שהם צרמו, אז אולי כן יש שיפור.והיי, כבר לא צריך להקטין תמונות עד כדי חמישים קילובייט! חידוש.</div>Wed, 18 Jul 2007 21:29:00 +0200nobody@israblog.co.il (עפרוני המחודד)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=11016&blogcode=6998630http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=11016&blog=6998630