http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001יודעת אני, שאין אני יודעת. אך יש אנשים שאף דבר זה אינו ידוע להם.heCopyright 2026 רק מוריה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=14227774<div align="right" dir="rtl">היה נעים בחוץ היום. החזאי הבטיח התחממות וקיים. השמש זרחה, היום היה יפה ורק בעיניים שלי מטרי גשם. סופה מתחוללת בגופי. שנה וחצי עברה מאז הפעם האחרונה שכתבתי. היה אז יום קיץ במאי. והערב, ערב נובמבר. סתיו. הספקתי מאז להתחתן, לעבור דירה, להחליף עבודה.. עונות חלפו. והנה אני יושבת בקן הקטן של בעלי הטרי ושלי. מתגעגעת אליו בזמן שהוא אי שם בארץ זרה, רחוק ממני. הנה אני, יושבת, בוכה, אומללה, פתטית, מרחמת על עצמי. אני שונאת את העולם כרגע. שונאת אותי. את עצמי. אני מקנאה. ואני לא מתביישת להגיד את זה. מקנאה באחרים. באחרות. היא יפה יותר, אחרת מצחיקה יותר, שניה אהובה יותר, איתה אנשים באמת מדברים, ממנה אנשים באמת תופסים וההיא - היא כל כך... היא. ובתוך כל הרחמים העצמיים האלה אני שוקעת אף יותר. אני פותחת את הפייסבוק שמזמן הפך להיות מסך שקרי לאושרם של אחרים ואני נופלת בפח שלו. ההיא מחייכת, זאת קיבלה יותר מ100 לייקים והחברים של ההוא ממש השקיעו בברכת יום ההולדת שלו. אז אני בוכה יותר ומרחמת על עצמי יותר ומרגישה יותר פתטית משאי פעם הרגשתי. מנסה לדבר עם בעלי שלא ממ</div>Sun, 02 Nov 2014 20:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=14227774http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=14227774http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13771830<div align="right" dir="rtl">אולי אני שוב מגזימה. ייתכן. בדרך פלא כלשהי המשפט הזה נשמע לי הגיוני ב95% מהסיטואציות. אולי אני שוב מגזימה. ואולי זה פשוט כי אני צריכה אוטוטו לקבל..? כן, זה בטח זה.. אני בטח מגזימה שוב, והכל בגלל ההורמונים הנשיים האלה. אבל אולי, רק אולי.. אולי אני לא..? אולי אני לא מגזימה? יש מצב כזה? אני חושבת שיש.. ראבק. רק רציתי לדבר איתך. רק קצת. לספר לך מה קרה ליהיום, מה אני חושבת, קצת מה אני מרגישה, לשאול אותך אם אתה מאושר איתי, אם חסר לך משהו בקשר שלנו, אם יש לי מה לעשות עבורך, אם יש משהו בנו שמפריע לך ואני יכולה לתקן.. הייתי עושה את זה בשבילך. אז אמרתי לך שאני אשמח אם נדבר לפני שמגיעים להורים שלך, אמרת לי שזה סבבה, הגעתי אליך הביתה, ואז זה הגיע לי.. - מתי אתה רוצה שנצא? - עוד 20 דקות. - אתה מוכן? - לא, אני צריך להתקלח ולהתגלח. - וכמה זה זה יקח..? - 20 דקות. נכון, אני יותר טובה ממך במתמטיקה. אבל תסכים איתי שזה משאיר לי 0 דקות? נכון שתצליח לחשב את זה לבד? אז אתה הלכת להתגלח ולהתקלח ואני שאלתי את עצמי למה בכלל באתי? ולמה לא עשית את זה ל</div>Wed, 08 May 2013 01:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13771830http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13771830http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13724843<div align="right" dir="rtl">הבדידות הזאת שזמן רב מידי חיה בליבי כבור עמוק מתמלאת כעת במים. מים אותם אתה מזרים אליי ברוך כזה, בעדינות, באיטיות. ואני אוהבת את המים האלה. הם נעימים לי לאין שיעור. רכים, זכים, נקיים. ממלאים. ממלאים את הריקנות הנוראית. מכניעים אותה. וכמובן, כמו תמיד, אני כאן כדי להרוס. כדי לחשוב על האמת ולא רק על ההווה. אני שוב עושה את הדבר הזה וחושבת "מה יקרה הלאה?" האם לנצח אתן לך להזרים אליי מים? האםתהיה חפץ בכך? ומה יהיה כשהתשובה לאחת השאלות האלה כבר לא תהיה חיובית? מספיק לי לחשוב על קיום השאלות האלה בכדי לשקוע בעצב הזה, בתסכול, בפחד. אני רועדת מפחד מהיום שאחרי. מהיום בו תפסיק להזרים אליי מים. כל מה שיש בבור יתיבש. ואני אשאר לבד. עם בור אף גדול יותר ממה שהיה בהתחלה. אני מתה מפחד. אני לא רוצה לחזור להיות בחורה עם בור. אני לא רוצה לחזור להיותעם בור. לא רוצה לחזור. לא רוצה. לא. מפחדת. אני אוהבת אותך ככה, כאן ועכשיו. לא רוצה לחשוב. למה אני חייבת לחשוב??? למה? אוהבת אותך .. אתה המים החיים שלי.</div>Sat, 30 Mar 2013 20:53:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13724843http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13724843http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13680888<div align="right" dir="rtl">את יפה היום. הוא אמר לי. עניתי תודה בחיוך מבויש. הוא צחק עליי. על איך יכול להיות שזה עדיין מביך אותי. הסברתי לו שאני לא רגילה. הוא שוב צחק. הוא התקרב אליי וליטף לי את הלחי. זה היה נחמד. הפעם גם הסתכלתי לו ישר בעיניים כשחייכיתי. ״אני אוהב את החיוך שלך״, הוא אמר לי. ושוב הובכתי. הורדתי את המבט. עדיין מחייכת. הוא שוב צחק. <div style="text-align: right; line-heig</div>Thu, 21 Feb 2013 21:02:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13680888http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13680888http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13631226<div align="right" dir="rtl">יש בי רצון חזק, רעב חזק, מחסור, געגוע.. המילים האלה נראות ליכחסרות מכנה משותף ובכל זאת הן מתמזגות באורח פלא לתחושה אחת גדולה. זאת שיש לי בבטן. כאילו תמיד היתה כזאת תחושה ועוד שניה יתנו לה שם. ובינתיים כדי להרגיע את הבדידות, אני מנסה לטייח את החור בלב שלי בחוויות זמניות, נגיעות רגעיות, קטנות.. חיוכים קטנים ומזמינים... הודעות קטנות בפייסבוק.. ארוחות צהריים לא מחייבות.. פלרטוטים לא מזיקים.. כל אלה הם כמו כדור לשיכוך כאבים.. הם לא מרפאים את הכאב. רק משכחים אותו. אבל ביום בו אשכח לקחת את הכדור, אתפרק. כצפוי. ואמשיך לחכות למחר.. בו אעשה מה שאני עושה כל יום.. אחדש את הפלרטוטים, אחפש את העיניים.. זה מה שיש לי לעשות ברגעים כאלה.. בהם אני כל כך רעבה למשהו אמיתי, אבל אין כלום בבית והחנות כברסגורה.. אז אוציא כל מה שאפשר מהארון ומהמקרר ואנשנש. זה לא ישביע אותי. נשנוש זה לא אוכל. ורגעים קטניםאחרי שאסיים לנשנש שוב אגווע ברעב. אני יודעת. המתאבנים האלה הם משככי כאבים. אבל אולי זה עדיף? רק עד שאמצא תרופה?? אמשיך לכתוב הודעות בפייסבוק להוא החתיך, עם העיניים המד</div>Sat, 12 Jan 2013 19:51:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13631226http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13631226http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13442879<div align="right" dir="rtl">במציאות אחרת בטח היינו עכשיו ביחד. הייתי פותחת את הבוקר שלי עם הודעת בוקר טוב שלך. סוגרת את היום עם שיחת לילה טוב. הייתי מדברת איתך ואליך, היית מקשיב לי. לכל מילה. ומייעץ כמו שרק אתה יודע. לא הייתי מפקפקת לרגע במילותייך. מאמינה להם ולא מנסה לחשוב מה המניע להמצאתן. הייתי נשטפת בהם, שוחה בהם בתאווה מלאה. הייתי אוחזת ביד החזקה שלך, נשענת על הכתף שלך וידעת שיש לי על מי לסמוך. במציאות אחרת אולי היינומבלים ביחד בימי שישי, במוצאי שבת.. אולי הייתי מתקשרת אליך בזמן העבודה רק לשמוע את הקול שלך ולנתק. הייתי אוהבת אותך כל כך, בטירוף מוחלט, שוכחת כל מציאות אמיתית שאני חיה בה. והיית אוהב אותי, לא מחפש יותר ממני, כי בשבילך אני הכי טובה שיש. ככה כמו שאני - כמו שיש. והיינו מדברים, ושותקים וצוחקים. ומאושרים. בעיקר מאושרים. אבל בפנטזיה הכי גדולה שלי, אנחנו לא ביחד. בפנטזיה הכי גדולה שלי, אני עם מישהו שבאמת מגיע לי. אני לא חולמת על מציאות אחרת איתך -גבר שלא חולם על מציאות אחרת איתי. אני חולמת על גבר שרוצה להיות איתי כל דקה ודקה. רוצה באמת. לא גבר שמשקר לי, שמעוות את האמת כדי לצ</div>Fri, 31 Aug 2012 18:32:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13442879http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13442879http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13428201<div align="right" dir="rtl">אני מנסה לסכם את התקופה שלי במגורי המשותפים עם י' ו-ב'. אני אפילו לא ממש יודעת להגיד מתי עברנו לגור יחד.. יום אחד י' ישן אצלי, וביום אחר ב' נשארה לישון. מה שבטוח, לא ישנו כפיות.. אני לא אוהבת את הזוג הזה.. י' ו-ב'.. ובכל זאת.. כל כך הרבה לילות העברנו יחד.. המיטה שלי אמנם גדולה ואני לא תופסת הרבה מקום אבל הם בהחלט כן. זה מתחיל להציק ולהכביד עליי. אין לי כח אליהם יותר. אבל אין לי את היכולת להגיד להם להפסיק לבקר. הלוואי שיכולתי להגיד את זה. אני מבקשת ומבקשת, אבל המילים שליחסרות קול. אני חסרת כל. אין ספק שמדובר פה בחתיכת זוג מוזר.. ב' ו-י'.. אף אחד לא ממש אוהב אותם, אבל מספר האנשים שאיתם הם העבירו את היום, הלילה והצהריים הוא רב. י' לפעמים מסתובב לבד ועוזב את ב' לבדה, אבל בדר"כ כל החברים של ב' הופכים מהר מאוד להיות חברים גם של י'.. וכשב' מפסיקה להיות חברה של אותם אנשים, הוא הולך כמו שפוט אחריה ונעלם גם הוא. קשה לי להיזכר מי מהם הגיע קודם. שניהםסביבי כבר משכבר הימים אבל מתי הפכנו לשלישיה? מתי הגיע השלב הזה שהם התחילו לבלות איתי כל לילה? אני את הידידות שלי איתם בהחלט כבר מיציתי. אב</div>Wed, 22 Aug 2012 01:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13428201http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13428201http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13315702<div align="right" dir="rtl">להרגיש עצוב, זה להרגיש שבא לך למות, ולדפוק את החיוך של החיים. להרגיש בודד, זה להיות מוקף בחברים ואנשים, אבל לא באחד שהיית רוצה. להרגיש כאב, זה להיות בריא לחלוטין, ובו בזמן הכיחלש שאפשר. להרגיש יאוש, זה להרגיש שיש לך את כל הסיבות לשמוח, ואתה לא מפסיק לבכות. להרגיש אילם, זה להרגיש שאתה רוצה לדבר, לצעוק, לצרוח, ואין לך למי. להרגיש צביעות, זה להיות ציני כלפי כל אלה שמרגישים בדיוק מה שאני הייתי רוצה להרגיש, ולא להעיז להודות בזה. להרגיש כמוני, זה להרגיש עצוב, זה להרגיש בודד, זה להרגיש כאב, זה להרגיש יאוש, זה להרגיש אילם זה להרגיש צביעות. ובעיקר, לא לדעת מה לעשות עם כל זה. אז אני רק בוכה. וצורחת בלי מילים להוא למעלה. מקווה שהוא מסתכל לכיוון שלי בכלל. מקווה שהוא מסתכל בלי להצביע עליי ולצחוק. מקווה שהוא עוד זוכר אותי ושיש לו עוד קצת סימפטיה כלפי. היחיד שיודע מה חסר לי והיחיד שיכול לגרום לכל זה להגמר. ועד אז...? אין לי כבר כוחות. הצילו</div>Fri, 15 Jun 2012 13:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13315702http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13315702http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13121282<div align="right" dir="rtl">אחרי תקופה ארוכה מאוד שאני מתפללת שיגיע מישהו שיפיל אותי מהרגליים, זה קורה. או קרה? נפלתי חזק. וכמו כל דבר בחיים שלי בתקופה האחרונה, אני מרגישה שגם פה, צוחקים עליי. אני לא שומעת את הצחקוקים, ולא רואה אף אחד מסתיר את החיוך שלו מפניי, אבל אני מרגישה את זה.. מרפי? אלוהים והמלאכים? לא יודעת מי צוחק עליי. אחד מהם? אולי שניהם? לא יודעת. אבל מה שבטוח - אני צריכה שמישהו יעזור לי לקום. אני לא היחידה שזה קורה לה. לא היחידה שמרגישה מאוהבת. שמתרגשת , שנלחצת , שמצפה , שמזהירה את עצמה שלא לצפות.. אבל זה לא משהו שקורה לי לעיתים קרובות. לא הרבה אני מרגישה מאוהבת.. לא ככה.. אולי אני סתם מגזימה? אולי אני בכלל לא יודעת מה זה להתאהב? אולי מה שאני מרגישה עכשיו זה משהו לגמרי אחר? אולי. ואולי אני צודקת ושוב צוחקים עליי מלמעלה? אני מאוהבת בבחור מקסים. גבוה, נראה טוב, מצחיק בטירוף, מלא קסם אישי, תמיד שמח לעזור, תמיד שמח לעזור לי. כיף לי איתו. פשוט כיף לי. הוא כזה יוזם, מוביל, עומד על שלו אבל לא דורס אחרים בדרך, מתחשב מאוד, דואג, איכפתי. מהמם. אז תשאלות.. על מה לעזאזל אני מתבכיינ</div>Mon, 19 Mar 2012 00:12:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=13121282http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=13121282http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=12657972<div align="right" dir="rtl">בתקופה האחרונה אני אומללה. אומללה מהמון סיבות שנובעות בסופו של דבר מאותה סיבה אחת : בדידות. היום חשבתי לעצמי איך זה שאף פעם לא חשבתי להתאבד.. בכל יום שעובר אני שונאת את עצמי יותר. אז למה אני רוצה להמשיך עם המשחק המטופש הזה? והבנתי משהו.. הבנתי שזה שמעולם לא חשבתי באמת על להתאבד, מראה לי שבעצם יש לי המון תקווה שיצא משהו טוב מהחיים האלה. וזה פשוט עשה לי טוב. א-לוקים , אתה יודע כמה אני בוכה לך. כמה אני צועקת. כמה אני מתחננת שתקשיב לי. אז תדע שיש לי גם תקווה. זהו. רק רציתי שתדע.</div>Tue, 02 Aug 2011 00:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (רק מוריה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=110001&blogcode=12657972http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=110001&blog=12657972