http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905עכברברתheCopyright 2019 עכברת גינה. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14936896<div align="right" dir="rtl"><p>אז יש מקום חדש, בינתיים עם קירות חשופים, אבל בתקווה בקרוב נצבע ונתלה תמונות ונשים שטיח בכניסה.</p> <p>הא, ונכתוב בו.</p> <p><br /><a rel="nofollow" class="site__content" title="miceinicecream.wordpress.com" rel="nofollow" href="miceinicecream.wordpress.com" target="_blank"> </a></p> <div class="site__domain"><a rel="nofollow" class="site__content" title="miceinicecream.wordpress.com" rel="nofollow" href="http://miceinicecream.wordpress.com" target="_blank">miceinicecream.wordpress.com</a></div> <a rel="nofollow" class="site__content" title="miceinicecream.wordpress.com" rel="nofollow" href="miceinicecream.wordpress.com" target="_blank"> </a> <p>&nbsp;</p></div>Sat, 30 Dec 2017 20:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14936896http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14936896http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14936363<div align="right" dir="rtl"><p>יש ימים שאני נהנית לנהוג. ימים שהנהיגה היא בדיוק כמו בשיעור הזה בו המורה אומר לך שאת מוכנה לטסט. התנועה של האוטו חלקה, כל האצות מדויקות, כל הבלימות עדינות, אני משתלבת בתנועה בקלות, לא מהססת לפני מתן או לקיחת זכות קדימה... נוהגת.</p> <p>יש גם ימים אחרים. בתור אחת שקשה לה לשים לב לכל מה שסביבה גם בהליכה, ושבילתה חלק ניכר מחייה בלהיתקע בעצים ועמודים, לפעמים דעתי מוסחת.</p> <p>&nbsp;</p> <p>היום הייתי אמורה לקחת את האוטו לטסט. במקום זה, הוא במוסך.</p> <p>&nbsp;</p> <p>פניתי שמאלה ואיכשהו דעתי ריחפה, וללא מבט על הכביש מצאתי את עצמי בתוך גדר הבטיחות. לא נסעתי מהר, לא הייתה בלימה פתאומית, לא עפתי קדימה וכריות האוויר לא נפתחו. רק קלטתי מה שקרה, שמעתי את שיפקה מתחילה לבכות במושב האחורי, נשמתי עמוק וניסיתי להבין אם אנחנו במצב להגיע למפרץ שלפנינו והאם יש לי אפשרות להוציא אותה שלא מהצד של הכביש.</p> <p>תוך שניות כבר היו סביבנו אנשים שתפעלו את המצב יותר טוב ממני. בחור חביב שהודיע לי שאני לא זזה לשום מקום, מתנדבי איחוד הצלה ויד שרה ששאלו לשלומנו ולקחו מדדים. בחור אחר ביקש אישור, שלף את המשולש שלי ומיקם על הכביש, הגיש לי בקבוק מים חדש ועל הדרך הזכיר לי שלמרות האדרנלין, ממש קר בחוץ וכדאי לי לכסות את התינוקת. אמבולנס הגיע והיווה, לאור זה שלא נפגענו כלל, מקום חמים להמתין בו. המשטרה שאלה מה קרה, אמרתי שדעתי הוסחה ואין נפגעים ובזאת זה נגמר.</p> <p>גן ילדים סמוך למקום אירח אותנו לחכות לבן הזוג או לגרר, מי שיגיע קודם. שיפקה שיחקה שם עם אחד הילדים, שנראה משועשע מהקונספט הזה של תינוקת שמנסה למשוך לו את המוצץ מהפה. מבחוץ יכולתי לשמוע את הצפירות בעקבות הפקק שגרמנו.<br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>ניסיתי לתחקר את המאורע אצלי. בן הזוג שאל אם הייתי עייפה, נרדמתי או איבדתי הכרה לרגע. לא מה שקרה. או שאולי זה קשור לקרסול הפצוע שלי, שיום קודם לא אפשר לי ללחוץ על הברקס ואילץ אותי לנהוג עם שתי רגליים. שוב נאלצתי להשיב לשלילה. למשטרה אמרתי שהתינוקת בכתה, מה שגם לא היה מדויק. אחד המתנדבים שאל אם היה זה הפלאפון. אמנם הוא הונח על רגליי, איפה שאשים לב לקיומו כשאני יוצאת מהמכונית ולא אשכח אותו כמו בהרבה מקרים אחרים, ואמנם הרגשתי אותו מחליק בסיבוב לרצפה, העיניים שלי לא היו עליו. איפה הן כן היו? לא זוכרת. פשוט ריחפתי במקום להיות מאה אחוז בנהיגה.</p> <p>&nbsp;</p> <p>אחרי שכולם סביבי התפעלו מכמה אני רגועה, הבנתי שבעצם התאונה לא מפחידה אותי בכלל, אלא רק זה שסיכנתי את הבת שלי- לכן קל להירגע כשאפילו באמבולנס לא ממליצים לקחת למיון מרוב שהיא בסדר- וזה שגרמתי נזק לרכוש שהוא גם של בן הזוג .</p> <p>&nbsp;</p> <p>כשהיינו בבית, התנצלתי וביקשתי שלא יכעס עליי.</p> <p>"למה שאכעס עליך?" שאלה בהפתעה. "לא עשית את זה בכוונה. אני אוהב אותך, אני רק שמח שיצאתן בשלום."</p> <p>אח, איך הבנאדם הזה עושה לי תיקון לתפישות שלי על יחסים.</p> <p>"אבל את צריכה לנהוג יותר בזהירות בפעם הבאה", הוסיף.</p> <p>&nbsp;</p> <p>סוכן הביטוח שלי הוא, לא במקרה, גם דוד שלי. כך שלא הייתה לי בעיה להתקשר אליו מחוץ לשעות העבודה.</p> <p>תיקון או לא תיקון, ביקשתי שלא יספר לאמא שלי.</p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>-</p> <p>&nbsp;</p> <p>הערה:</p> <p>אני יודעת שימי הבלוג כאן ספורים, אבל בין כל המטלות הדחופות יותר לא התפניתי להחליט אם אני עוברת ולאן. מקווה שאספיק לפני שהתקרה כאן תקרוס.<br /></p></div>Tue, 26 Dec 2017 08:55:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14936363http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14936363http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14928603<div align="right" dir="rtl">אני מאמינה שכמו שלכל ילד יש את ההאשמות שלו להוריו, כך גם לכל הורה יש את המקרים שזכרונם מציף בתחושת אשם לא נעימה.<br /><br />לא חשבתי שצוברים את הרגעים האלו כל כך מהר, אבל הנה, כבר יש ל רשימה של התנצלויות שאני חייבת לשיף. אמנם אני זוכרת כל פעם בה נפלה מהמיטה (כן, אנחנו חרפה הורית ואחרי הפעם הראשונה לא השכלנו לשמור עליה), כל חבטה שלה בקיר (היא עושה את זה לבד!) ואת הפעם ההיא בה לחצי שנייה מחרידה החגורה של מושב הבטיחות הייתה סגרה כנד העור החשוף של רגלה השמאלית, אך על כל אלו אני דווקא מסוגלת לסלוח לעצמי. אפילו על הסבל הרב שנגרם לה כשלא הגנתי עליה מקרובי משפחה המתעקשים להתיש אותה. על מה לא?<br /><br />על הלילה הראשון במחלקת יולדות, כשלפנות בוקר נרדמתי ואמא שלי הוציאה אותה לאחיות כדי שאוכל לנוח, וככל אני חופרת בזה אני מכירה בכך שהייתי מודעת למעשה בעודו מתרחש. כשאספנו אותה חזרה, לא יותר משעתיים אחר כך, היא בכתה בלי הפסקה והייה מלאה בקקי וזו הייתה הקבלה הקרה שלה לעולם הזה.<br /><br />על זה שבהיותה זעיקה פחדתי בכנות מכל מצב אחר, והתעקשתי שתישן בעריסה הנפרדת שלה ועל הגב בלבד, למרות שהייתה מתעוררת שוב ושוב בבכי, והייתי מרדימה אותה עליי ומחזירה שוב ושוב לעריסה במקום לת לה את הקרבה שהייתה זקוקה לה.<br /><br />על שהקשבתי לרופאה בלי לבדוק, וכשהתעקשה שבדיקות הדם אמורות להיעשות לאחר צום, ניסיתי למנוע אוכל מהבת שלי. בלילה כשזעה מצד לצד מחפשת פטמה כדי שלא תאלץ להתעורר, לא משכתי אותה אליי. גם כשהתעוררהמבולבלת, וגם כשהכריזה בקול שהיא רעבה היא קבלה רק בקבוק מים, שלא הרשים אותה בכלל. אז התחילה שעה נוראית בה היא בוכה ומסתכלת עלינו, ההורים שלה, אלו שאמורים לדאוג לה, ולא מבינה למה אנחנו מתעקשים לגרום לה לכזה סבל. לו הייתה זו בדיקה הכרחית, לא הייתי מתנצלת, אבל בסופו של דבר לא יכולנו לעמוד באומללות שלה וויתרנו, ולמחרת התעקשתי לברר וגיליתי דרך רופאה אחרת כי הבדיקה לא מחויבת בצום.<br /><br /><br /><br />יש עוד מקרים, שנראה שאף אחד מהם לא ינצח את זה האחרון שמתווסף. המטפלת.<br /><br />אוגוסט הגיע, נמרה חופשת הלידה ורציתי לחזור לעבוד. אין מטפלות בחוד הזה, אז רשמתי אותה לקייטנה אישה נהדרת שאהבנו מהרגע הראשון. היא נהנתה שם מהרגע הראשון, בלי בעיות קליטה, הייתה שם שבועיים וקצת ואז נגמר. החלטתי שאני לא מחפשת עוד סידור לסוף החודש אלא מחכה לפתרון הקבע שמתחיל בספטמבר.<br /><br />בספטמבר התחלנו אצל מטפלת שקיבלנו עליה המלצות חמות יותר מכך- התינוקת השנייה שהייתה איתה היא בת של אמא ממעגל האימהת בו השתתפתי. תינוקת רגועה ונינוחה, שידוך נהדר. המטפלת עצמה, אישה כבת שישים, עושה את זה כל חייה. היא אמנם עשתה רושם של אישה מעצבנת, אבל גם כזו שאוהבת מאוד תינוקות ולכל הפחות לעולם לא תפגע באחד. כמה מעצבנת? בערך כמו שאמא יכולה להיות, מינוס האהבה ללא תנאי.<br />בשבוע הראשון הכל היה נהדר, בשבוע השני עברנו לימים ארוכים ונראה היה שלאלונה קצת קשה עם זה והיא נהיית לא רגועה, אז המשכנו את מתכונת ההסתגלות. השבוע השלישי היה לא פשוט, אבל קצרצר- ראש השנה.<br />אחר כך התחילו הדיווחים ששיפקה בוכה כל היום. זה קרע לי את הלב לשמוע. לפעמים כשהייתי מתקשרת באמצע היום הייתי שומעת את הבכי שלה ברקע, ומנסה להציע- היא נשמעת עייפה. המטפלת מיד התעקשה שמה פתאום, היא רק התעוררה, והייתי מנסה לשכנע בעדינות. אחרי חצי שעה הייתי מקבלת שיחה שהיא נרדמה והכל בסדר. זו נעשתה תבנית, היא לא הייתה משכיבה אותה לישון בזמן. הייתי צריכה להתעקש שכן, זה הגיוני ששינת הבוקר שלה מגיעה שעה-שעה וחצי אחרי שהיא התעוררה, ושצריך להרדים אותה כשהיא עייפה גם אם היא נמצאת אצלך בקושי עשרים דקות. כשראיתי שזה לא עובד קבוע והיא לא מזהה סימני עייפות, פשוט התחלתי לשקר לגבי שעת היקיצה שלה.<br />תוך כדי, כל הזמן, אני מנסה להבין אם זה הגיוני כל קשיי ההסתגלות האלו. כל הזמן אמרו לי שכן, לתינוקות לוקח זמן. המטפלת עצמה הבטיחה לי שהיה לה ילד כזה שלקח לו חודש להסתגל, אמא חלקה מניסיונה במעונות שזה קורה. כולם התעקשו שאם היא תעבור תהיה עוד תקופת הסתגלות ויהיה לה קשה אפילו יותר.<br />כל הזמן תחקרתי את המטפלת מה היא עושה כדי הרגיע אותה, וכל הזמן היא הטיחה בי ההאשמות שאני לא מאמינה בה ואולי היא צריכה להפסיק לספר לי שהיא בוכה וזהו. התייחסתי לזה כפגם באופיה ומין צורך כפייתי באישור, ולא כנורת אזהרה.<br />חשבתי שזה הנזק שהסבתי לה בעצמי כשהעברתי אותה ממסגרת אחת לשנייה בגיל כה צעיר. חשבתי שאולי החגים מבלבלים אוה והיא צריכה קצת רצף. לא ידעתי מה לחשוב. המטפלת התעקשה שהיא ישנה ואוכלת היטב, ופשוט רוצה כל הזמן להיות על הידיים. חשוב לציין שבשלב הזה כבר דובר בתינוקת שזוחלת ומתיישבת ומעסיקה את עצמה נפלא. היא אמרה שהיא משתדלת החזיק אותה כשהיא בוכה, אבל היא לא מסוגלת לעשות זאת כל היום כי מדי פעם היא צריכה לדאוג לתינוקת השנייה.<br />תוך כדי גם קיבלתי האשמות קלות, שהבת שלי מונעת שינה מהתינוקת השנייה (הרגשתי נורא כלפי האמא שהכרתי), שהשכנים מתלוננים, שחברה שלה שהיא גם מטפלת לא רוצה להיפגש איתה כי היא מפריעה לילדים שאצלה לישון- כל מיני טענות משונות כאלו שהיא העיפה לעברי, כשאני הודפת בתזכורת נחרצת שהיי, זו העבודה שלך. אם את לא יכולה להתמודד עם שני תינוקות במקביל, אולי כדאי שתשקלי מחדש, ואם לשכנים שלך מפריעים תינוקות אז ירושלים היא כנראה לא העיר עבורם. כל זה, כמובן, בנימוס אינסופי ותוך התנצלויות אין קץ, כי כפי שכתבתי למעלה, האגו שלה הוא כזה שצרך ללטף.<br />מדי פעם הייתי מוציאה אותה מוקדם, מדי פעם הייתה מדווחת שהיום דווקא יום מוצלח וראיתי נצנוץ של תקווה שאולי הכל יהיה בסדר. כל אותו הזמן היא במקביל מתעקשת שזו הסתגלות וזה יעבור.<br />בסוף נשבר לשתינו. היא לא יכולה הייתה להתמודד עם הצרחות, ואני עם הידיעה עליהן. רציתי לחתו מיד, היא ביקשה שנחכה לסוף החודש, כביכול בשבילי שלא אפסיק מיד את העבודה. החלטתי שאני נשארת איתה בוקר ורואה מה הולך. היא אמרה שזה עוול לילדה, ופטרתי את זה בכך שהרי גם ככה אנחנו בדרך החוצה, אז אין טעם להתעקש על דרך נוחה להרגיל אותה.<br />אז הנחתי על השטיח תינוקת שמחה וטובת לבב. היא התחילה לשחק בהנאה עם הצעצועים סביבה, מדי פעם מחפשת את המבט שלי. אחרי זמן מה, השארתי אותה שם והלכתי לחדר, כשהמטפלת משגיחה עליה. נראה היה כאילו עדיין הכל רגוע, עד שפתאום שמעתי יבבות. המטפלת מיד קראה לי לא לאת, שלא תראה או תשמע אותי כרגע. חיכיתי. הבכי לא הפסיק, אלא התחזק. נשברתי, הלכתי לראות מה קורה, אולי יש לי דרך הרגעה טובה יותר להציע. שיפו ישבה על השטיח בסלון, בוכה, עם דמעה מבצבצת, בזמן שהמטפלת הכינה לעצמה קפה במטבח.&nbsp; האשמתי, כמובן, אמרתי לה שהגיוני שהיא תבכה כשאין אף אדם מוכר בטווח הראייה שלה. היא אמרה שהיא ככה גם כשהיא איתה. לא יודעת על מצבים אחרים, כרגע היא בוכה כי נטשת אותה ומקום לגשת להרגיע ערבבת סוכר. לא יודעת איך לא קמתי והלכתי באותו הרגע, כאילו לא הכלתי את הסיטואציה. המשכתי להיות שם, כשהיא הלכה להשכיב לישון את התינוקת השנייה וחזרה לנסות להשכיב את שיפה. מרגע ששיף הונחה בעגלה (כך היא מרדימה אותה שם, לא מתווכחת, מה שעובד), התחילה לבכות. היא רצתה להתעקש, ואני הוצאתי אותה משם. בגדול, בדקתי היתכנות שתישאר עד סוף החודש כדי שאוכל לסיים דוח חשוב שעלינו להגיש לתורמים. בפועל, אני מניחה שכבר ויתרתי, כי במקום להציע איך להרדים אותה יותר בנינוחות פשוט נתתי לה להמשיך לזחק בידיעה שתיכף נלך והיא תירדם בנחת בבית. היא שיחקה ברצפה וחבטה איזה צעצוע מפלסטיק. התינוקת השנייה התעוררה. היא הואשמה בכך, ברצינות תהומית, גם שכתהיתי מה היא מצפה שהיא תעשה אם גם לשחק אסור לה.<br /><br />אני מרחיבה על השתלשלות אותו יום, שנמשכה אולי שעתיים בפועל, כי כל רגע בו היה תמרור עצור שלא הצלחתי לקרוא. עובדה שכשהמטפלת הציעה לי ללכת ק ולתת להן להסתדר, למרות כל מה שקרה קודם, הסכמתי.<br />הלכתי רק לכבות את המערכת שהשארתי למדוד יום קודם, מה שהייתי מבקשת ממישהו שיעשה בשבילי אחרת. נסיעה של שלוש דקות, הליכה של דקה ופעולה של חצי דקה. תוך כדי אני מקבלת שיחה שהיא בוכה בלי להפסיק ושאחזור. יצאתי. עוד הליכה של דקה, עוד נסיעה של שלוש דקות. הגעתי. <br />היא ישבה על השטיח בוכה, בלי כל ניסיון להרגיע אותה, וקיבלתי שיחת תוכחה. כלתי התקשרה, כך היא אמרה לי, שמעה אותה ושאלה איך אני יכולה לעבוד ככה כל היום. עניתי לה שמה לעשות, כך היא המשיכה.<br />כל הנימוס נשטף ממני באותו הרגע.<br />- עשר דקות.<br />- מה?<br />- את איתה פחות שר דקות, איך את מתלוננת שה ככה כל היום?<br />- לא, אבל יש ימים שהיא ככה כל היום...<br />- אבל לא עכשיו. וידעת שאני בדרך, לא יכולת להרגיע אותה עשר דקות?<br />- אני אומרת לך, אי אפשר להרגיע אותה, רוצה רק את אמא או על הידיים.<br />- אז שתהיה על הידיים כמה דקות. למה שתהיה רגועה אצלך אם את מתעלמת ממנה כשהיא בוכה?<br />כאן היא כבר ממש נעלבה והתעקשה שמהפתאום מתעלמת, אבל אי אפשר כל היום על הידיים, הילדה צריכה ללמוד, ויש עוד תינוקת, והיא גם בנאדם... ואולי עוד טענות שלא שמעתי בזמן שאספתי את חפצינו והטענתי את שיף על המנשא.<br /><br />נסענו להיפגש עם חברות בתל אביב, כדי ששי תוכל להיות תינוקת למופת באוטובוס, תינוקת מדהימה במסעדה ותינוקת מקסימה בנסיעה חזרה. &nbsp;<br /><br /><br /><br />הודעתי למנחה שלי שאני עוברת לשלב הכתיבה, ואם צריך ניסויים נוספים אשלים אותם נקודתית. הוא הסכים, על הדרך המליץ על מטפלת מדהימה שהייתה לבן שלו, רק שאני לא בטוחה שאני בכלל מחפשת בשלב הזה.<br />אני לכאורה עובדת מהבית, ובפועל מנצלת את הדקות הספורות ביום בהן אני מסוגלת להתרכז כדי לכתוב את הפוסט הזה במקום את ההצדקה המתמטית לכך שהשיטה שלנו עובדת. מההוראה הפרונטלית לא הצלחתי להתחמק, ושיף כבר ביקרה חצי יום בעבודתו של אביה וחצי יום אחר היתה איתי ותחת השגחתם האקראית של סטודנטים שליקטתי. מקווה למצוא פתרון סביר יותר, אבל לא ממש מסוגלת לתת הזדמנות נוספת עדיין.<br /><br />מישהי אחרת מהמעגל הכניסה את הבת שלה למשפחתון רק עכשיו. ביום הראשון כשלתינוקת היה קצת קשה, סיפרה, המטפלת הרדימה אותה במנשא. ככה פשוט. כמעט בכיתי.<br />כששלחתי את בן הזוג לסגור עניינים אצל המטפלת שלנו- לא יכולתי לראות אותה שוב בעצמי- היא זרקה לו איזה חצי משפט על כך שכשהורים רואים שילד בוכה הם מוציאים אותו אחרי מה ימים, לא חודשיים. באותה נשימה ביקשה שאתן לה המלצה טובה, כי היא עשתה הכל והיא ממש אוהבת גם אותי גם את שיפקה. אני די בטוחה שאם אתעמק בזה מספיק הזעם שלי יתעצם ויכלה את היקום, אז אני משתדלת שלא.<br /></div>Sun, 05 Nov 2017 10:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14928603http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14928603http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14927767<div align="right" dir="rtl"><p>את קמה בבוקר ומתארגנת בחטף, מחלפה ומניקה ויוצאת מבית בלי לשתות קפה או לשתות כלל. יש לך עוד דו"ח התקדמות לאלתר לפני הפגישה עם המנחה שלך ואת רצה להגיע מוקדם. את פורקת לתוך המכונית את תיק ההחתלה,התיק האישי שלך, צידנית עם חלב ותינוקת אחת שנחלצת מהמנשא ונחגרת בכיסא הבטיחות. ביציאה מחנייה, את מעיפה מבט מתוך הרגל ברכב שחנית לידו ורואה פגיעה קטנה בנקודה בה הייתה מתקבלת אחת לו היית קרובה מדי בעת שיצאת.<br />את מחשבת מהר בראש- היה לך מספיק מרחק, יצאת ישר לא סובבת את ההגה לפני שהתרחקת מספיק, לא הרגשת פגיעה. אבל את מספיק חסרת ביטחון בנהיגה שלך והיית מספיק לחוצה הבוקר, שאת לוקחת בחשבון שיכול להיות שלא שמת לב. את לא מצליחה להחליט אם הרכב השני קבוע כאן- כלומר, תמצאי אותו כאן גם בערב ותוכלי להשאיר הודעה אז- או שמא מבקר. אין לך בכלל עט או נייר איתך.<br />א נושמת עמוק, מחנה שנית, מטמינה את התיק מתחת לכיסא וקושרת את התינוקת חזרה במנשא, עולה בחטף במדרגות, לוקחת מהבית דף ועט, מתנצלת עמוקות ומבירה לכלב שלך שאמנם חזרת, אבל זה רק זמני, ולמרות שאת אוהבת אותו עד כלות את נאלצת ללכת.<br />את משאירה פתק ויוצאת מהחנייה בתשומת לב כפולה. בבואך לצאת מהרחוב את מגלה כי אוטובוסים ומשאיות שיחקו צ'יקן והוא חסום לחלוטין. את עוקבת אחרי המכונית לפניך שמשתמשת במעבר חצייה כדי להסתובב באופן לא חוקי ויוצאת מהצד השני של הרחוב.<br />בדרך למטפלת את שוב מפספסת את הפנייה שגוגל מתעקשים שאת יכולה לבצע אבל כל התמרורים מראים אחרת, ומחליטה לחנות ברחוב המקביל ולחסוך את הסיבוב. את מוצאת חנייה בין עשרות חניות נכים וחניות פרטיות, פורקת תינוקת ותיקים, עולה במדרגות, נפרדת לשלום בלב כבד, מתזכרת את הידיד שיביא את בנו מאוחר יותר לשלוח עדכון, יוצאת חצי רחוב ברוורס, כי ככה זה הרחובת הירושלמים הצרים האלו, ואז מחכה עוד רבע שעה באוטו סתם, כי משאית הזבל עוברת וחוסמת את הדרך.<br />את מגיעה לקמפוס תוהה מאיפה לאנשים יש אנרגיה לצפור כל כך הרבה על הבוקר, קולטת שכבר מאוחר ורצה לכיון המעבדה בתקווה שתצליחי לא להביך את עצמך בפגישה. בדרך את עוברת בפני העובדים שאחראים לשיפוצים בקומה שלך. <br />את מזכירה לעצמך שאחרים לא אמורים לספוג את מצב הרוח לך, אז עוטה חיוך ומברכת אותם לבוקר טוב. הם עונים ושואלים לשלומך ואת עונה בחביבות והם מחזירים באיחולים, ובכמה מטרים שחולפים עד שאת חוצה את המסדרון ונכנסת למשרד החיוך שלך כבר הופך אמיתי.<br /><br />-<br /><br /><span style="font-size: x-small;">פוסט שנתקלתי בו עכשיו, ומציג אירועים מלפני אולי חודשיים. אם זה נראה כאילו רוב צרותיי בחיים נובעות מהאילוץ לנהוג, זה לא במקרה (מכוניות אוטונומיות במהרבה בימינו אמן). בעלי המכונית לא התקשרו אליי, אז אני מניחה שזו באמת לא הייתי אני שאחראית על הפגיעה שלהם.</span> <br /></p></div>Tue, 31 Oct 2017 10:17:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14927767http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14927767http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14926799<div align="right" dir="rtl"><p>יצא לי לטוס עם שיפקה פעם אחת, בתוך הארץ. הטיסה לא הייתה מתוכננת, הייתי לבדי בלי מנשא והיא הייתה אחוזה בי חזק לכל אורכה. היא הייתה שקטה ומקסימה, למרות חוסר הנוחות לאחר שבתחילתה עשתה קקי בחיתול ולא הייתה לנו אופציה סבירה להחליף. בנחיתה הנקתי אותה קצקת להקל על האזניים, והכל עבר חלק. לפחות עד להמתנה המטופשת לפתיחת הדלתות, כשאנשים נאספים בצפיפות ויש אווירת דריכות, אז היא החליטה שנמאס לה מכל התנאים האלו והחלה לבכות בחוסר שביעות רצון. בכל אופן דובר על הצלחה.<br /><br />עדיין חששתי נוכח הטיסה ליוון. ראשית, הטיסה מעט ארוכה יותר. שנית, היא כבר גדולה והרבה יותר פעילה ועצמאית, מעדיפה להישאר על הרצפה ולחקור את העולם מאשר להיות מוחזקת. גם שעת הטיסה- מוקדם בבוקר, מה שמאלץ אותנו להוציא אותה באמצע הלילה מהבית- לא הייתה אידיאלית.<br />אז עשיתי את הדבר ההגיוני ביותר והתיישבתי על ידי החלון, כשבמעבר שיפקה על סבתא שלה ובאמצע אבא שלה המהווה בופר בינה לבין שעות השינה שהתכוונתי להשלים. בנחיתה היא הייתה קשורה היטב ולא במצב להנקה, אז במקום היא נעזרה בבקבוק מים, וגם הטיסה הזאת הוכרזה כהצלחה.<br /><br />הגענו לאתונה.</p> <p>דבר ראשון חשוב לי לציין שבאותה מידה יכולים היו לשכנע אותי שבזמן שישנתי המטוס הסתובב ונחתנו בגליל. אותם נופים בדיוק. ברחובות שווארמה ובקלוואות. כמה עתיקות פזורות וההורים של בן הזוג מספרים לי על ההסיטוריה של המקום. לקח לי זמן להשתכנע שהים שראינו בנחיתה לא היה החוף של עכו.</p> <p>אך בכל זאת הייתה זאת אתונה. חמותי כבר הייתה בה מספר לא מבוטל של פעמים, ולכן מצד אחד הכינה עבורנו המון אפשרויות לפעילות, אולם מצד שני לא הייתה לחוצה להספיק אף אחת. מי שכן רצתה להספיק זאת גיסתי, שהתעקשה שנצא השכם כדי להגיע לאקרופוליס לפני שאר האנשים, כדי להיכנס למוזיאון כשהוא ריק וכו'.<br />ממילא אנחנו מתעוררים מוקדם, אך לרוב יש לנו את האפשרות להתנהל בעצלתיים עד ששיף מתחילה שינת בוקר, ואז מיד לצלול איתה למיטה ולסחוט ככה, כתלות בשינת הלילה, בין חצי שעה לשעתיים. הפעם נאלצנו לצאת, ועוד קוראים לזה חופשה.<br />בסיורים בעיר הייתה לנו מדריכה צמודה שתבאר על התקופות השונות, סימניהן והשפעתן. רק לפעמים זה היה מציק. בצהריים היינו מתעקשים לשוב למלון למען השנ"צ של שיפו, בזמן שהאחרים נחים או משוטטים. השנ"צ של שיפו הוא קריטי, לא רק לה אלא גם לנו. בעוד ההורים שלו תכננו להיות גמישים בשעת החזרה למלון, לנוח מעט ולצאת שוב, לנו לא הייתה האפשרות לנוח אלא אם היא מסונכרנת היטב עם המנוחה של שיף, כי אני אמנם מנסה לעודד את העצמאות שלה, אבל לא מספיק כדי להניח לה לזחול על רצפה לא מאובטחת ולהצליח להירגע בזמן הזה.<br /><br />באתונה גם פגשנו חבר אינטרנטי של בן הזוג. הבנזוג, ועליי להזכיר לעצמי שידעתי זאת עוד טרם התחתנו, הוא גיימר. ככזה הוא מקריב שעות שינה מקודשות על מנת לפטפט עם זרים מכל העולם ולתקוף ביחד קופי ענק יורי לייזר, ולמחרת מתלונן שהוא עייף. בגיחה הקצרצרה שלנו לאמסטרדם בקונקשן כבר נפגשנו עם אחד מחבריו למשחק, והוא היה מוזר להפליא, כך שהיו לי סיבות לחשוש.<br />הוא הזמין אותנו למסעדת הקינוחים הטובה באתונה ובא יחד עם אשתו והבת שלו, הקטנה משיפו רק בחודש. התינוקות הפריעו אחת לשנייה לישון בזמן שאנחנו ניהלנו שיחה נעימה במפתיע, נאבקנו לחסל הררי שוקולד (טוב, הם נאבקו. אני חיכיתי עד שראיתי שהם באמת הפסיקו, ואז אכלתי הכל בעצמי) וטעמנו משקאות יווניים מפוקפקים.<br />אחר כך הם ליוו אותנו למלון בטיול לילה נעים כשהאקרופוליס המואר מעלינו. נדמה לי שהיה צריך להיות ירח מלא אותו לילה, אבל הוא לא עמד תלוי מעל לצורך התמונה אז מי צריך אותו בכלל.<br /><br />אחרי ששיפקה עשתה יוגה של בוקר באקרופוליס וזחלה ברחבי המוזיאון שלו, הגיע הזמן לחופשה האמיתית שהובטחה לי- זו עם הבטן גב וה-17 שעות שינה. היינו צריכים טיסה נוספת לאי. היא הייתה קצרצרה ובסופה שיף, שנמסרה הפעם לאביה, מצמצה פעמיים במוצץ ונרדמה.<br />נחתנו, קשרנו את הסלקל שהבאנו מראש למכונית השכורה ונסענו בעקבות האיש מחברת ההשכרה, כי מתברר שכתובות זה לא משהו שניתן לסמוך עליו כאן. הגענו לוילה עם בריכה ועמדת ברביקיו, שרק חלקת דשא קטנה ועליה נדנדה משמשת לשכנע שמדובר במקום למשפחות ולא למסיבות רווקים.<br /><br />באופן כללי התעקשתי לא לבדוק מראש שום דבר לגבי היעד, כדי שלא עם רשימת אטרקציות ומקומות שארצה לזמן עליהם וי. המטרה הייתה חופשה, לא מסע, והידיעה שזה אי עם חופים יפיפיים מכל כיוון הספיקה לי.<br />אבל משהו במזג האוויר לא הסתדר לי. אמנם אוקטובר, אבל יוון היא מדינה ים תיכונים ואם אני שוקלת להלביש את הילדה בסוודר- משהו כאן לא בסדר. יוון אולי משכשכת בים התיכון, אך מקיפים אותה מספר ימים שוליים. הים האיגאי החמים, למשל, או הים היוני הקריר. נחשו איפה היינו?<br />אז החופים אכן היו יפיפיים, אבל ירד עלינו גשם והמים היו קפואים.<br /><br />באופן כללי אין לי בעיה עם ים קר, אבל 'נוקת קצת יותר רגישה כשמנסים להכניס לה את כף הרגל והיא ישר מרעידה שפתיים בגבורה, עד שנכנעת ופורצת בבכי "הזיזו אותי מכאן, לא כיף לי!" קטן ועצוב. אמרו- טוב, אבל יש לה סבים! ובמקרה סבתא שלה גם לא חובבת ים!<br />השארנו את התינוקת שבעה ורגועה עם סבתה ונכנסנו לשחות. תוך זמן קצר שמענו קולות בכי. בצעד לא אופייני, החלטתי שאני ממשיכה לשחות כי הן יכולות להסתדר. ראיתי אותן על החוף פוסעות אנה ואנה והבכי נמשך, אז יצאתי. מול דמותי המתקרבת התינוקת החלה לחייך. כך נכנסנו רשמית לתקופת ה"רק אמא", בה אשר לשחק עם התינוקת בהעדרי, אך מדי פעם היא מרימה את הראש, מחפשת סביב, מבינה שאני לא נמצאת ומוחאת בקול על הקיום הנפרד שלנו. כשאני מוצאת את עצמי באוניברסיטה מדי פעם משתוממת נוכח אותה היפרדות עצמה, קשה לי להאשים אותה.<br /><br />בהמשך החופשה מזג האוויר השתפר, אבל אז התברר כי האחרים כן באו עם רשימת יעדים, ורצו לגרור אותי משפת הבריכה לכל מקום שאינו חוף ים. מבצרים מימי הביניים, בתי בד עתיקים וכל הדברים האלו שמאוד מעניינים בחופשות מסוג אחר. מכיוון שהנאה היא עניין של החלטה הרבה יותר מאשר של נסיבות, הודעתי שלא משנה לי בכלל מה התכניות. הבנזוג, לעומת זאת, ממש התנגד. זה גרר ריב משפחתי שכלל נזיפות בהרגלי הגיימינג שלו, שהרי מובן שהוא עייף כי הוא משחק בלילה ולכן לא רוצה לטייל ביום. כל ניסיונותיו להסביר שהתחיל כמעט בו-זמנית עבודה של עשר שעות ביום ואבהות של 24/7 וממש בנה על מעט מנוחה הגיעו לאזניים ערלות. כי הרי הוא משחק, אז הנה.<br />בימים רגילים אני גם לא מרוצה מהרגלי הגיימינג שלו, אבל כשראיתי שחמותי נגדו מיד הייתי צריכה לשנות כיוון. תמכתי בו ללא סייג והבהרתי שמותר לאדם שיהיו לו תחביבים, ומשחק הוא חלק מהמנוחה שלו.<br /><br />באיזשהו שלב הבנתי שהבעיה שלי עם חמותי היא שיש לי בעיה איתה. אתם מכירים את זה שאתם לא מחבבים מישהו, אז כל דבר שהוא עושה מציק? לא אומר שלום? סנוב. אומר שלום- איזה חנפן עם קול מעצבן. כך מצאתי שהקול התינוקי שהיא משתמשת כדי לדבר אל התינוקת שלי עולה לי העצבים בצורה מיוחדת. ההצקות שלה לתינוקת כשהיא עייפה נראו לי כטיפשות מכוונת. היא גם מהאנשים הנחמדים מדי האלו, שנעלבים עמוקות מכל הפרה של קוד נימוס ארכאי, אובאותה מידה יתנצלו על עצם הקיום שלהם.<br />עדיין, ברגע שהתבהרה לי הסיבה, גם הגיע הפתרון- החלטתי שאני אוהבת אותה. שהיא ילדה וגידלה את הדבר שאני אוהבת. שהיא הסבתא של התינוקת שלי, שרוצה לשחק איתה ולשמח אותה. שהיא עושה הכל ממניעים טובים. שאפתי ונשפתי כמה פעמים והשתדלתי לשתול חום בכל חיוך שהפניתי אליה, עד שבאמת הצלחתי להפיג את עננת חוסר-הסבלנות ולקבל אותה.<br /><br /><br />הבעיה בלכתוב בהמשכים היא שנקטע קו המחשבה. אז אנסה להיזכר במה שרציתי לכתוב:<br />- הצלחנו למצוא פשרה, נחנו במידה וטיילנו במידה, וסיימנו את החופשה בסימן טוב ועם כל המוצצים שהבאנו איתנו מהארץ (!).<br />- שיפקוש הייתה מקסימה. ישבה איתנו במסעדות, נשנשה מכל הבא ליד, התלכלכה כראוי והייתה מרוצה עד מאוד.<br />- יוונים מאוד מאוד אוהבים תינוקות. ברמת שליחת הידיים לתינוקות זרים. אני יודעת שאומרים את זה על ישראלים, אבל בארץ אני לא צריכה להרגיש במגננה בעודי הולכת עם העגלה וביוון זו הייתה מלחמה כדי לשמור שלא יגעו, וידעתי שאם מישהו אחר יסיע את העגלה היא תמושש בהכרח.<br />- זהו, המח שלי ריק, אין לי מושג מה קרה שם.<br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <p>אז הגיעו הטיסות חזרה. השארנו מוצץ בתוך הסלקל כל פעם לפני שמסרנו אותו למטען ואיבדנו ככה שניים. מישהי בשדה התעופה חצתה את הפסים של התור במיוחד כדי ללטף את שיף, ומישהו היה חצוף מספיק כדי להתכופף אליה ולצלם אותה לשיחת וידאו. איכשהו, לא רשפתי עליו אש.<br />במהלך הטיסה הראשונה, בשל בעיות מרחביות ומטעמי צניעות, בחרתי להניק מאותו צד של ההנקה הקודמת. אמרתי שזה גם ככה רק נשנוש וזה יסתדר בהנקה הבאה אחרי הנחיתה. טיסה קצרצרה.<br />התחלתי להרגיש גודש ואז קצת כאב, אבל כאמור, תיכף הנקה. התינוקת אכלה לשובע, הגודף חלף, אך הכאב נשאר. המתנה, טיסה נוספת, הנקות נוספות ו-עוד כואב. כשהגענו הביתה לירושלים בלילה, טענתי שממש קר. היה הגיוני לי שאכן קר, כי בכל זאת ירושלים בלילה, אבל בן הזוג הכחיש נחרצות. אז מדדנו י חום. 37.6. מתברר כי ממש קל לפתח דלקת בשד.<br />אחרי הנקה מהצד השני וסחיטת סרק, גיליתי שאפשר ומומלץ להניק. רעדתי והייתי אומללה. כשהחום שלי הגיע ל-39, בן הזוג התעקש שאתקשר לרופא, שבתורו התעקש על אנטיביוטיקה ושאקח משהו להורדת החום.<br />אין לי אקמול בבית. לקחתי נובימול.<br />תרופות לילדים? זה דוחה. הייתי צריכה מלא מזה, לא היה לי איך למדוד חוץ מהמזרק שלהם, היה צורך בכמה מזרקים מלאים וזה היה דוחה במהשכים. כשסיימתי לגמוע כוס ענקית כדי לשטוף את הפה, כבר ירד החום. כמה רגעים אחר כבר הרגשתי ממש טוב. לעזאזל הסירוב הטיפשי לתרופות!<br /><br />המסקנות:<br />- הכל בגישה.<br />- אין דבר כזה צניעות בהנקה.<br />- משככי כאבים זה אחלה.<br />- בדומה לחלב אם שמשתנה בהתאם לבריאות התינוק, כך גם התינוק משתנה בהתאם לבריאות האמא. לראייה- הטיפול האידיאלי לדלקת בשד היוא הנקה מרובה, ובאותו לילה היא ינקה כל שעה כדי לוודא שאני מקבלת אותו. אין דברים כאלה. <img title="סטנדרטי" src="../moodicons/straight.gif" alt="סטנדרטי" width="15" height="15" /></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 25 Oct 2017 14:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14926799http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14926799http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14923026<div align="right" dir="rtl"><p>אז יצאנו לחופשה עם המשפחה של הבנזוג.</p> <p>&nbsp;</p> <p>או אדייק:</p> <p>עשרה ימים</p> <p>עם חמותי</p> <p>שהיא הסבתא של הבת שלי</p> <p>ואריכאולוגית</p> <p>ביוון.</p> <p>&nbsp;</p> <p>איחלתי לעצמי בהצלחה.</p></div>Wed, 04 Oct 2017 15:15:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14923026http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14923026http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14917036<div align="right" dir="rtl"><p>אני אוהבת אישורי רופאים. מאוד. אני אוהבת לדעת שכל דבר שמחשיד בעיני נבדק ואושר. הדבר היחיד ששומר עליי מהיפוכונדריה או חלילה מינכהאוזן זו העצלות המובנית שלי, שבכל זאת חזקה יותר.<br /><br />לצערי, לא תמיד אפשר לבטוח בהם. כך למשל הלכתי לרופאה פעם אחת בהריון והיא רשמה לי תרופה שידעתי כי לא מומלצת בהריון. שאלתי אותה והיא אמרה שמה פתאום, הכל בסדר. יצאתי ממנה, התקשרתי למרכז הטרטולוגי שהזהיר שאכן יש סכנה למומים חמורים וקרעתי את המרשם.<br /><br />זה לא הפריע לי כמובן, לבקש אישור על כל דבר אחר.<br />מה שכן, אני מצפה שייתנו אותו. אם אני באה לבדוק שהכל בסדר, אני מעוניינת בתשובה שאכן, הכל בסדר.<br /><br />ואז הם מעזים לומר שבעצם... לא. לא הכל תקין.<br /><br />הכל התחיל מהבדיקה השגרתית אצל רופא טיפת חלב. בעצם, התחילו דברים עוד ברחם, אבל זה היה הדבר הראשון לאחר הלידה. הפניתי את תשומת לבו לכתם קטן שיש לה על יד הפופיק, חיוור קלות ומזכיר פטרייה. למה שתהיה לה פטריה, חשבתי, זה לבטח סתם כתם לידה או אחת ממיליון תופעות העור שנפוצות אצל תינוקות ונעלמות מעצמן.<br />הרופא התבונן, מלמל, התנצל כי הוא צריך לבצע שיחת טלפון קצרה ואז חזר אליי ואמר:<br />יש סיכוי שזה כתם מסוג ash leaf. את צריכה להתייעץ עם המרכז הנוירוקוטנאי. זה חשש לטרשת חרמשית.<br /><br />טוב, הוא לא השתמש במונח העברי. בבית ויקיפדיה גרמה לי לבכות. התקשרתי לקבוע תור לבירור, רק שבבית החולים לא ידעו מה זה המרכז הזה שמתנהל אצלם, גם כשאמרתי את שם הרופאה שמנהלת אותו. היה זה ביום חמישי אחר הצהריים ומי שאולי תדע לעזור לי תהיה בעבודה ביום ראשון בבוקר. את כל סוף השבוע העברתי בין הדחקות נמרצות להתקפים של קוצר נשימה.<br />ביום ראשון האחת שיודעת עדכנה כי יש לה תורים לספטמבר, אולי. פשוט יש רופאה שצריכה לחזור מחופשת לידה. זה היה ביוני.<br /><br />איזה עצוב זה, חשבתי, שאת יודעת שאם את מושכת את חופשת הלידה שלך, כפי שמגיע לך, ילדים לא יקבלו טיפול.<br /><br />קבעתי תור ליתר ביטחון, והתחלתי לחשוב איך אני מקדימה את הבירורים, כי אני לא יכולה להיות בלחץ כל כך הרבה זמן. מבירורים קלים הבנתי שהיתרון במרכז הוא שיש להם את כל המומחים הרלוונטיים ביחד, אבל אני יכולה גם לפנות לאנשי מקצוע שונים כל עוד אני מקפידה על העברה מסודרת של המידע הרפואי.<br />אז הלכתי לרופא ילדים והשגתי הפניות לנוירולוג ורופא עור.<br /><br />למצוא תורים לנוירולוג ילדים זה עסק לא קל. בדרך כלל יש תורים שנה קדימה. במקרה שלנו היה מזל, והודיעו לנו כי יהיו תורים בתחילת 2018. אז שלחתי מייל ישירות לרופאה עם הסיבה להפנייה, והנה- נקבע תור לשבוע הבא.<br />לא ידעתי אם לשמוח מהתור המוקדם או להילחץ מהנכונות של הרופאה לפנות לנו אותו.<br /><br />אצל הנוירולוגית כבר התחלנו לקבל חדשות טובות- הכל נראה תקין, אבל. איזו מילה שנואה זו הפכה להיות. היא נתנה את שאר ההפניות- עיניים, אולטראסאונד מח וייעוץ גנטי.<br /><br />אולטראסאונד מח זו למעשה הבדיקה האחת שרציתי לקבל. בעיקרון אפשר לדעת באופן חד משמעי אם יש את המחלה לפי בדיקה גנטית, אבל קופות חולים לא ממהרות לממן אותן. לעומת זאת, גם אם יש חלילה מחלה, כל עוד היא לא מתבטאת במח אנחנו בסדר. לאולטראסאונד מח יש חלון הזדמנויות קצר יחסית, כי הוא אפשרי רק כל עוד המרפס פתוח. אחרי זה כבר צריך לעשות MRI, שהיא בעיקרון בדיקה לא מזיקה, אלא שבתינוקות היא מצריכה הרדמה. אני לא אהיה אמא היסטרית אם לא אחשוש מהרדמה.<br /><br />המשכנו ברצף התורים ובמקביל:<br /><br />בזמן ההריון איתרו בכבד של העוברית מוקד אקוגני.<br />הרופא שביצע את סקירת המערכות אמר שזה כנראה כלום, אבל.<br /><br />אז הופנינו לסקירות ממוקדות חוזרות, אקו-לב וייעוץ גנטי. הרופא אמר שכדאי להזדרז, כי לפעמים לוקח זמן לקבוע תור לבדיקת מי שפיר.<br />אמרתי שבדיקות מרגיעות אותי? התכוונתי לכאלו לא פולשניות. מחט שנכנסת לתוך שק ההריון הנקי בתוכו מרחפת הילדה שלי לא עונה להגדרה.<br />למזלנו, הכל היה תקין. הלב נשמע טוב, הסקירות הראו שהמוקד לא גדל והיועצת הגנטית לא ראתה לנכון להפנות לעוד בדיקות. נפלא.<br /><br />אלא שלאחר הלידה, צריך לעקוב. אז נשלחנו לאולטראסאונד בטן. שיף התנהגה למופת והג'ל הנוראי והקר בעיקר דגדג אותה. הטכנאית אמרה שהיא מוצאת שני מוקדים, שכנראה לא היו ניתנים להפרדה קודם, אבל גם יחד קטנים יותר מכפי שהיה המוקד שנצפה, אז כנראה שהכל מתפזר מעצמו ונפלא.<br />נשמנו לרווחה והיא שחררה אותנו באומרה כי התוצאות יישלחו לרופא שלנו תוך עד כדי שבוע.<br /><br />שבוע עובר, והנה אני מקבלת שיחת טלפון.<br />"מצטערת, קיבלתי את התוצאות רק עכשיו", אומרת הרופאה מהצד השני. "האולטראסאונד יצא לא תקין".<br /><br />אני שותקת. היא ממשיכה:<br />"תרשמי. יש לה המנגיומה בכבד וציסטה בשחלה. אני אחשוב לאן להפנות אתכם ואחזור אליך".<br /><br />בתוך כל הבלאגן הרפואי הקיים, אני כבר נשברת. ברור לי שהיא טועה. שהיא קוראת תוצאות של תינוקת אחרת. היא מעולם לא ראתה את שיף, היא לא יודעת שהיא מושלמת. מושלמת פירושה גם שלמה.<br /><br />היא לא יודעת שהיא מתעוררת כל בוקר ומתחילה לרקוד, שיש לה חיוך עצום שמגיע לעיניים, שהיא שרה ללויתן שלה, שהיא צוחקת בקול כשמנשקים אותה, שכשהיא שבעה היא מרימה את היד כאומרת "מספיק", שכמשכיבים אותה לישון היא יורקת את המוצץ מסתובבת הצידה ונרדמת. היא לא רואה את זה, אז היא חושבת שיש בעיה, אבל אין. התינוקת שלי מושלמת, עירנית ושמחה וכל כולה עשויה קרניים מבריקות של אור.<br /><br />היא מתקשרת לתת לי את מספר הטלפון האישי של המזכירה של מנהל מחלקת גסטרו-ילדים. התורים אליו תפוסים חודשים קדימה, אבל היא עוזרת לי להשתחל בין ביטולים ואני רק נלחצת יותר מהדחיפות.</p> <p><br />בזמני ההנקות הממושכות של השבועות הראשונים, עשיתי דוקטורט בבטיחות ילדים. קראתי דוחות של ארגוני רופאים, קראתי מאמרים וסקירות, אני יכולה לומר לכם בדיוק איך נכון להרים, לתמוך, להניח. מה לא כדאי לה לנשום, מה לא כדאי לי לאכול, על מה מומלץ לה לישון. ידעתי שאני חייבת לעשות הכל כדי לשמור עליה. אלא שעכשיו כל החששות האלו שלא תלויות בי. יכול להיות שעל אף שאני עושה כמיטב יכולתי, עדיין תהיה בעיה. וזה כל כך לא הוגן שבא לך לצרוח.<br /><br /><br /><br /><br /><br />עכשיו אנחנו אחרי סבב ראשון של מומחים. כולם הסכימו שהכל נראה תקין, אבל. ה"אבל" הזה טומן בחובו פשוט מעקב, כלומר חזרה על הסבב. אף אחד מהרופאים האלו לא ראה ולו דבר אחד לא תקין, הם פשוט מכסים לעצמם את הישבן על חשבון הזמן הפנוי שלנו, הסבלנות של שיפוש לבדיקות והשפיות שלי.<br />אבל.<br /></p></div>Thu, 31 Aug 2017 10:45:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14917036http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14917036http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14914956<div align="right" dir="rtl"><p>בבית החולים כל האחיות הן תומכות הנקה. לא יועצות מוסמכות, אבל כאלו שיודעות להעיר שאת מניקה נכון או לא ולהמליץ על תנוחות. הן כולן, ללא יוצא מן הכלל, חשבו שיש להעיר את התינוקת משנתה כדי שתאכל, בכח. לא רק להעיר אותה ברכות כשהיא מתנמנמת בזמן הארוחה, אלא ממש להפשיט אותה כדי שתתעורר, לדחוף פטמה לפה שלה, לסחוט אותה עד שיטפטף משהו ועדיף מספיק כדי למלא לה את הגרון ולהאלץ אותה לבלוע.<br />היא לא הייתה מרוצה מההתנהלות הזאת כלפיה. ראשית סירבה להתעורר, גם תחת הצקות רציניות. לו בכל זאת הקיצה, הייתה פותחת בבכי קורע לב. לא צווחות, רק בכי עצוב שלופת את בית החזה ומחוץ אותו, וסירבה לינוק בכל זמן בו לא ביקשה את זה בעצמה. לא התעקשתי- בכל זאת, אני רוצה הבת שלי תדע שכשוחפים לה איברים לפה ודורשים ממנה למצוץ היא לא רק שאינה חייבת, אלא שצרחות והטלת מום בדוחף הן אכן התגובה הנכונה. אז היו לי פטמות כואבות ולב גאה.<br /><br />הלילה שהייתי איתה לבד היה קסום. הצלחתי להבדיל בלי קושי בין הבכי של התינוק השכן לזה שלה ולא להתעורר סתם, הגבתי אליה ישר, הנקתי כשהייתה רעבה, החלפתי חיתולים לראשונה בחיי והרמתי אותה מבלי להרגיש שהיא תישבר. אפילו ישנו בין לבין. עד שהגיעה הרופאה לבדיקה לפני שחרור, פרצה לחדר בחטף, הדליקה אור, הפשיטה את התינוקת עוד לפני שהספקתי למצמץ, ערכה בדיקה זריזה והשאירה אותה כך חשופה. היא בכתה והשתוללה ונדרש זמן רב עד שסלחה לי שהרשיתי לזה לקרות לה.<br /><br />למרות שהבדיקה הייתה תקינה, בשקילה בבוקר התברר כי ירדנו במשקל. כל התינוקות יורדים במשקל לאחר הלידה, אבל אנחנו חצינו איזה רף שרירותי. רציתי לומר שזה שטויות, כי היו לנו מספיק חיתולים רטובים והרי לו היו מודדים רגע לפני הפיפי-קקי היו מתווספים בדיוק הגרמים שמהווים אחוז משמעותי ממשקל גופה הזעיר. אבל היא גם הצתהבהבה לה מעט ולצערי לא היה לי כח להתווכח. נשארנו לילה נוסף, הפעם בתמיכה של בן הזוג.<br />הלילה כלל סחיטות ומזרקים ושעונים מעוררים וכל מה שעלול להביא יולדת לכדי ייאוש. היא עלתה בדיוק את מה שנדרש כדי שנוכל לצאת הביתה ולא גרם יותר.<br /><br />כמובן שהסבתות, מטבען, היו חייבות להגיב. הן היו מאוד מופתעות מכך שאין לנו בכלל תחליף חלב בבית, ואיך נאכיל אותה אם אין לי מספיק חלב בשבילה. הרגעתי אותן שאם יהיה צורך, יש סופר במורד הרחוב. אבל צריך גם לעקר בקבוקים מראש ולוודא שיש לך בבית, כי מה אם תתצטרכו בלילה, ואת לא יכולה להרעיב את התינוקת. הנהנתי בכוב ראש, הבעתי הסכמה והבטחתי לטפל במחדל. כמובן שהתעלמתי מהן לחלוטין, אך עם יד על הדופק ותוך מעקב אדוק אחר החיתולים. ביקשתי משיף שרק לא תרד עוד במשקל לפני טיפת החלב עוד יומיים, כי אם אשמע גם מהאחות משהו בסגנון כבר אצטרך אקטיבית לסנן את הרעש ולא יודעת אם יש לי כח לזה.<br />בינתיים התינוקת כנראה שמעה שמקשקשים בבית על זה שהיא אולי לא יודעת לינוק וצריך לעזור לה והיא, שינקה עוד כשהייתה מחוברת לבטן של אמא שלה, לא אהבה את הביקורת. אז היא ינקה. ממושכות. ארבעים דקות, אפילו שעה כל פעם. אכלה ואכלה.<br /><br />כשהגענו לטיפת חלב הזכרנו איכשהו בפני האחות את משך הזמן, והיא אמרה בצער שזה כנראה מעיד על יניקה לא יעילה. דקה אחר כך היא התנצלה לאחר שראתה שהקטנה הוסיפה לעצמה מאתיים גרם ביומיים, כי היא לא אוהבת כשמעירים לה. הבת שלי.<br /><br />חזרנו הביתה מסופקים והצבנו אחר כבוד את משקל הממטבח על שידת ההחתלה שלה, כדי שנוכל להמשיך לעקוב אחר הפיכת העובר שלנו לדינוזאור. בפועל, שקלתי חיתולים, כי אמרו שחיתול רטוב הוא בערך שלוש כפות, כלומר כמעט חמישים גרם פיפי, וזה אפשר לי לוודא שהיא לא מתייבשת גם בלי להחליף כל שעתיים או חלילה לסמוך על עצמי.<br />אגב פיפי, ידעתם שגם בנות יכולות להשתין בקשת? החלפתי לה בתמימות, החיתול היה כמעט יבש ופתאום זרם אדיר יצא ממנה, מעבר לשידה וישירות לרצפה, מותיר אמא אחת שחמקה בקושי המומה למדי. ככה רציתי, שתשבור תקרות זכוכית מגיל אפס.<br /></p> <p>&nbsp;</p> <p>ואיך ההנקה עכשיו? טפוטפוטפו, הכל בסדר. אחרי שבועות בהם ביקשתי כל יום חמישי בערב שנתקשר ליועצת הנקה ביום ראשון על הבוקר וכל יום ראשון שכחתי מה בכלל רציתי לשאול, הסתדרנו. הילדה יודעת לינוק יותר מאשר אני יודעת להניק, אז אם אני לא מתאימה את עצמי אליה היא פשוט בועטת בי עד שאני מבינה. אוכלת כשהיא רעבה, ולפעמים גם סתם כשמתחשק לה, למרות שהיא בדיוק בשלב בו החיים מלהיבים מספיק כדי שתשכח לאכול לפעמים.</p> <p>חמותי מתעקשת לשאול כל מפגש אם אני כבר מצליחה "למשוך אותה". לא יודעת למה, מאוד חשוב לה לשאול את זה. בפעם האחרונה שאלתי אותה בטון הכי תמים שלי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "למשוך".<br />- את יודעת, להאכיל בהפסקות גדולות יותר ממה שהיה עד עכשיו.<br />- את מתכוונת להשאיר אותה רעבה בכוונה?<br />- לא, פשוט היא צריכה בגיל הזה לאכול כל כך וכך זמן.<br />- כן? חשבתי שהיא אמורה לאכול כשהיא רעבה. אני אתחיל עכשיו להסתכל בשעון לפני שאני מאכילה אותה, זה באמת לא בסדר, אם <strong>כל</strong> הילדים בעולם מתנהגים בדיוק כך ורק היא אחרת...<br /><br />סדום זה כאן. נראה לי שהשאלה לא תחזור על עצמה.<br />עכשיו אני רק צריכה תגובה הולמת לסבתא שלו (שהיא סבתא-רבתא של שיף, שזה פי 10 יותר סבתא!), שמתעקשת שבגיל הזה ילדים לא אמורים לאכול בלילה ומספיק לתת להם מים. והיא יודעת, כי היו לה חמישה ילדים בגיל הזה.*<br /><br /><br />*ותאומות! שזה קשה פי שניים! ובארץ לא היה חד"פ אז! וכשאחת נרדמה השנייה התעוררה! ואיך אנחנו בכלל מתלוננים?! (אנחנו לא)</p></div>Sun, 20 Aug 2017 15:08:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14914956http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14914956http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14913810<div align="right" dir="rtl"><p>השבוע בסימן הצורך לענות על שאלות מהותיות:</p> <p>- מהן הבעיות שמעכבות אותי בהתקדמות במחקר?</p> <p>- האם הן ניתנות לפיתרון?</p> <p>- האם אני מעוניינת לפתור אותן?</p> <p>- איך פותרים אותן?</p> <p>&nbsp;</p> <p>ונראה שיש לי טיוטה של תשובה לכל אחת פרט לשלישית.</p></div>Mon, 14 Aug 2017 09:18:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14913810http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14913810http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14913678<div align="right" dir="rtl"><p>אני כותבת על הכל בדיעבד, ועלולים להיעלם לי רגעים.</p> <p>כמו להתעורר בלילה כשהיא צמודה אליי, אחרי שכנראה התגלגלה ממיטתה הצמודה, אוחזת לי בחולצה וישנה.</p></div>Sun, 13 Aug 2017 16:28:00 +0200nobody@israblog.co.il (עכברת גינה)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=108905&blogcode=14913678http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=108905&blog=14913678