http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635אני תוהה למה בכלל להשתדל...heCopyright 2026 פז. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635upload/235532.jpeghttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12921778<div align="right" dir="rtl">Summer summoned us those sunny daysTo lay at ease but suddenlySombre clouds stormed in andSwept away her smile with tearsso then i said 'dear sunshineWear the sunset like bright glassesNever let a sad storyEnd Without a sigh'n' she smiled at meFlirting gentlyWhile her left hand risedn' she placed the sunsetLike damn glassesOn her eyesn' she kissed me slowlyBut never told meWhy she cried</div>Thu, 08 Dec 2011 09:37:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12921778http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12921778http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12636015<div align="right" dir="rtl"> חושך בחוץ ובפנים. הבית נראה גדול וחסר פנים, הייתי בחוץ והכל נראהלי גדול מעבר למידה אפשרית בטח הייתי בן שש, הכל הלך לאיבוד אז, זו משמעות הילדות לשים באי סדר את הדברים המשעותיים האלו שאחר כך תרדוף אחריהם במשך חייהם שלמים תרדפי אחרי אהובה לא ראיתי אותך הערב לא זיהיתי אותך אולי היית כולן שם אולי אף אחת גשי אלי מרחוק הכריזי עלי רכושך דעי כי הכל זמני תפלות רבת מימדים אני מסוגל לאהוב אך לא בעונה זו </div>Fri, 22 Jul 2011 03:24:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12636015http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12636015http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12630935<div align="right" dir="rtl"> אני יכול להישבע שבזווית העין בעת שמצמצתי נחשפתי לעולם שלם. שמתי לב עד כמה שהצורה הנמוכה של התודעה שלי מתמקדת במגוון דברים: בעיקר בעבודה, דברים שיש לעשות. מה שממלא את העולם היומיומי. ואז, בזווית העין, הרוח מנענעת את ענפי העץ שמחוץ לחלוני. עולה בי תמיהה האם יהיו שם עוד כחמישים שנה, כאשר ישנו סיכוי סביר שעוד אהיה פה בעצמי. אולם הרוח תמיד תהיה פה. רוח נעימה ומתוקה של שעת אחר צהריים, שקטה ונינוחה. מרפרפת על עורי ומנחמת את העצב הגלום בזמניות. הרוח תהיה פה, תלטף עורו של אחר או אחרת. והנה אני, שקוע במשימות יומיומיות, שוכח לחלוטין מהעולם הכמעט-בלתי-משתנה... אני חש מטופש; זוהי צורה של תמימות, ילדותיות על אנושית, השייכת לכל החי. עולם עצום בו אני נקודה זעירה המתמקדת ביקום "העצום" הזה שלה. מעבר לראשי אנישקוע בשלולית.</div>Tue, 19 Jul 2011 17:33:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12630935http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12630935http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12559751<div align="right" dir="rtl"> רעב לעת ערב, מצב שכיח עבור רובנו. התחושה הציקה לי, אך לא יכולתי לאמוד אותה, האם היה זה אכן רעב? בבוקר חטפתי כריך ומאז מיני נשנושים. הבטן שלי הרגישה נפוחה, מלאה. אז אני לא רעב באמת, ספרתי לעצמי, אך בכל זאת, לא הייתי מסוגל עוד לשבת בשקט. שוטטתי בדירה, לא היה איש. חללים ריקים, בטני מלאה. משרטט ברגליי הברות לא מובנות. אי שקט מוחלט שנמשך ונמשך ומנע ממני להתמקד, להיות. ראשי מתפזר, עוד סיפור מסרב להסתיים. התחלות רבות נכתבו, אבל לסיים אותם, זה בלתי אפשרי. לא מסוגל לכך. יש א', אפילו ב', ג' בראש. כל כך הרבה אפשרויות לקשור חוטים אלו, המספר מתפרץ מראשי, כל בחירה &ndash; הרת גורל! אנשים מסוגלים לשנות את גורלם, דמויות לא, אפילו גם הסופר וגם הקוראים יעמידו פנים. דרך &ndash; אחת. מהעמוד הראשון ועד האחרון. הנה, זה כה ברור לאחר מעשה. אולי משהו לשתות, עם סוכר? לא ממלא וגם מעט משביע. אשליה, אך כזו שעובדת. שתיתי כוס נוזל חם ומעט מתוק. לא עזר. קמתי מהכיסא ופסעתי הלוך ושוב. שבתי לכיסא, הרגשתי תחושת דחייה עצומה, כברק המתחלחל בשמי סערה ומבקש להקיא עצמו בנחיל אור עצום! אור מסנוור אשר לאחר &ndash; רק רעם, מת</div>Wed, 15 Jun 2011 20:10:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12559751http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12559751http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12454915<div align="right" dir="rtl">האצבעות כגיליוטינות מהירות חימה, מקצצות את עולמך הפנימי. אפילו היית הוירטואוז הנפלא בתבל, לעולם, תהיה מוגבל. אולי זו לידת השמחה והאושר, בהבנת מגבלותינו. הבנתן אינו אומר קבלתן, משום שפה נשרף הדגל, תחילת המחאה והו, כמה שמחאה צבעונית יכולה לטלטל את עולמנו הפנימי. הסמסטר הזה היה נשיקת תחייה. עד כה, לא היה לי אפילו שמץ מושג מה אני רוצה לעשות בחיי. כעת, אני רוצה להבין באמצעות הספרות את אינספור הספרות האנושיות. אני סקרן לגבי האמנות. מוזיקה קלאסית. תורות ביקורת והרשימה הולכת ומתרחבת אל האינקץ. גם מקודם הייתי סקרן, אך לא הרצון לדעת לא בער לי. כעת, כאשר אני קורא את "בית בודנברוק" עם נגיעותיו ב"מטמורפוזות" של אובידיוס, קריצותיו לא.ת.א הופמן וכן הלאה, ברור לי שבקיומי נגע נבערות אשר רק בקריאה מרובת שנים אוכל לנקות מעט. אין טקסט שקראנו ללא איזו קריצה לתרבות הקלאסית. כמה שהיא אדירה! היוונים והרומאים עשו מלאכה עצומה. העושר הרב בחומר הלימוד מניף בומרנג-ענווה ליכולת הכתיבה שלי. משפטים צלולים או כאלו החודרים עמוק אל תוך ורידי הנשמה בערפיליות דימויים... העושר כה רב ואילו לי הדרך עודנה ארוכה עד</div>Tue, 26 Apr 2011 19:37:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12454915http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12454915http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12372991<div align="right" dir="rtl">הם המפות העתיקות שלנווטי הים.עשויות הקלף,טבולות בדיו עתיקובקצות האוקיינוסים, המושחזים בצבע,הגשם ממטיר מטה אל האינסוף השחור.דרקון מרים ראשו מעל האיים המזרחייםובמערב סימני שרטון לב. הפליגו לכם, חבריי וחברותיי,באלף ימות הנפשהקריבו עצמכם על מזבח הלא נודע.אפדה דמכם ודמעותיכם בניצוץ אוראשר ילמדני, הוא שעל החוף,את הסכנות האורבותתחת שלוות אשליית האוקיינוס.ניסיונכם הואמגדלור אינסופי יגיע תורי לתור ולשוטלהיסחף במערבולת זרמי הלבלהינחם כאשר רוח אהבהביםתרגש את מפרשי הזקוראו זו אחותה, רוח הבגידה,תקרע את בד הקנבס עליו דמותה של אהובתי. והמפה שבידי, אשר האצלתיהּ לרמת המודרניהתגלתה כמיושנת, ארכאית, אף בוגדניתאו אז אף אני, את נשמתי, אצרוף במגדלור החיים.</div>Tue, 15 Mar 2011 08:44:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12372991http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12372991http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12366457<div align="right" dir="rtl">בְּער ילדי הקט - רמץ שמים מתלקח בלאט ליבך שוטף חופי יפן ועיניך בוכות טיפות בני אדם. הבט ברופאים, בחלוקיהם הלבנים, פורצים גבולות שרב-שווא מבקשים לכבות את אשר מחוץ לעולמם. ילטפו ראשך, בהסבריהם המהימנים, רְעד בּני! השב את השקט לקופסא פְּתח את דלת מכונת הכביסה וראה כיצד גרב אהבתך צבעה בוורד את המחשבות אשר ניסית להלבין. זו לא הדרך - פְּרוץ! זו לא דרכך – המשפטים המוצדקים נטועים עקום וזהו זמנך לעקור אותם. בער, ללא היסוס – זכור כי רופאים לא נועדו לכבות שריפות ואילו אתה, הינך סערה. סער להבות חייך ימחה את קמטי החוף. בער עד לשכחת המוות הקטן.</div>Fri, 11 Mar 2011 16:12:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12366457http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12366457http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12350523<div align="right" dir="rtl"> הלילות אינם שלי. או לפחות, בזמן בו אני מתהפך במיטה, ממתין בסבלנות לרכבת שתיקח אותי לתחנת היעד הסופית - השינה, אני הופך לצופה ביקום כאוטי המורכב מחוש הראייה והשמיעה. איך להסביר זאת בצורה הכי טובה? אולי בצורה צלולה, חסרת דימויים. אני נכנס למיטה, סורק את המחשבות היומיומית שלי, מיני דמיונות שאולי יתגשמו ואחרים שהתגשמו ולא ישובו. הדבר דומה לקריאת העיתון היומי, אלא שכל הכותרת מדברות עלי ואני בעל העיתון, העורך, המוציא לאור. אולם, ישנו שלב בו נפשי מחליטה להפסיק להתפלש בעצמה ואני מתחיל לדאות על גל חום העייפות (אולי מעט דימויים, בכל זאת). בשלב זה, אני צופה ומולי מתרחשים תסריטים שונים ומשונים שמקורם לא בי. הדבר שקול להודאה באיזו פס טירוף. או שאיני מזהה חלק ממני או שדבר מה זר צומח בתוכי, מעבר למחיצה בלתי ידועה בי – קיים עולם אחר. עולם קקופוני, בו מייצרים אין ספור סרטים. אני עד לשיחה, זוג פנים לא ידועים לי. שוב ושוב, אלפי תסריטים שונים, בכל לילה. אני מרגיש כאילו ראשי הוא פרוזדור בו חולפות אינספור נפשות. מוחי המתרוקן משמש בימה לאחרים. כה רבים... האם ספגתי אותם בצורה סמויה, בלתי ידועה?</div>Wed, 02 Mar 2011 17:21:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12350523http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12350523http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12338923<div align="right" dir="rtl">"כמה זמן אתה חושב על זה, לרצוח את החברים שלך?" הוא היה המטפל הכי פחות מוכשר שאפשר למצוא. השקט מעולם לא הפריע לו, הוא חשב שזה מוצא טבעי, חלק מתהליך שבו מטופל אמור להיפתח. ואני, כמה פעמים חשבתי להרוג אותו וכל כך הרבה אחרים. מתחשק לי לחשוב, האם זה הופך אותי לחלק פחות אינטגרלי בחברה, אך אני מבין את האבסורד שבקו מחשבה זה, את עצם הרצון להתאים עצמי, אפילו מול האדם שאמור לשמור את סודותיי. רציתי להרוג אותם, כן. לא עשיתי לא זאת, לא אעשה, אך האם זה משנה? כמה זעם יש לי כלפיהם. על השקרים, על כך שהכשירו דרך זנותית כאמצעי קיצור. אם כי גם לי היה חלק בזה, אך השקרים שלי נבעו מתוך הרצון להרמוניה חברתית. זה לא היה משחק. שום רווח או הפסד, איזו יומרה להכפיף תיאוריה. אני יודע לאיפה הוא נוסע, כמעט מתחרט שלא דחפתי אותו מעבר למרפסת, לא שזה היה פותר משהו, שום קתרזיס, אך... אלו המחשבות של האנשים האבודים כבר. אם תראו אדם מסוגי ברחוב, לא תוכלו לזהות. אך אולי איזו סלידה תביעו, רק משום שמבטי מתנדף אל האינסוף ולא משתוקק לחזור ממנו אל עולמנו המשותף. כל כך הרבה כאב שכבר נמאס לי מקלישאות, אני מעדיף להתרכז באיזה סוג</div>Thu, 24 Feb 2011 00:52:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12338923http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12338923http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12335445<div align="right" dir="rtl"> נשיקה טובה היא הישענות הנשמה על קירו העצום של המרחק בין אנשים, היא ביטול הכל תחת כשף השפתיים - ללא מילים, בעיניים עצומות. כל הרגש מתהדר תחת כסות אחידה, שפה יחידה. הרחש של בליל שפות הלב - מילים, מגע, קול, ריח, מראה עיניים - כל אלו לפתע נהיים לאחד מהיר ועוצמתי. נשיקה היא הצצת הנפש דרך חור מפתח הלב, הלוא הוא הפה.</div>Mon, 21 Feb 2011 22:50:00 +0200Dr_Elad_Avni@hotmail.com (פז)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=10635&blogcode=12335445http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=10635&blog=12335445