http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922מי יודע מה יהיה כאןheCopyright 2026 ד.ט. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=11229877<div align="right" dir="rtl">ושוב עמכם, להגיגון קצר, תגובה על טור של נעה ידלין באתר "העין השביעית". ידלין כותבת, מצויין כהרגלה, נגד כתר ה"רוחניות" שקושרים לעצמם כמה בעלי הון, כמו שרי אריסון ואילן בן דב.היא כותבת, כאמור, יפה מאד, והעשירים-רוחניים באמת מהווים מטרה די קלה, ובוודאי שאני מסכים ליציאתה נגד ההחצנה היתרה של משהו שמקומו הטבעי בנפש פנימה וב' אמות. אבל אני לא משוכנע שאני מסכים להפרדה החדה שהיא עושה כשהיא כותבת: "רוחניות וחומריות הן שתי גישות שונות לחיים, שהבחירה ביניהן משקפת שלל הכרעות מוסריות וערכיות. זהו הקרב הוותיק בין חיי העיון לחיי המעשה, בין ה"ויטה אקטיבה" ובין ה"ויטה קונטמפלטיבה". משבחר באחת מהן, יכול אדם לעשות בזמנו הפנוי ככל שירצה". האם אדם שרוב זמנו מוקדש לענייני חומר, אינו יכול להגדיר עצמו כאדם שקרוב אל הרוחניות - אם בזכות עיסוקיו בזמנו הפנוי ואם בזכות משהו, שאינו נמדד בכמות הזמן המוקדשת לו אלא באורח מחשבה ובהרגשה פנימית? האם מוכרח אני להיות עני כדי להיות רוחני? בכל אופן טור מעורר למחשבה, ובכלל טוריה של ידלין מומלצים בחום.</div>Wed, 09 Sep 2009 20:32:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=11229877http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=11229877http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10519910<div align="right" dir="rtl">החלטתי על זה לפני כמה שבועות ודעתי נחושה.אין לי זמן לנמק, אבל מצאתי כמה שנימקו יפה:אהרן פוירשטין נימק מהלביודן רופא נימק בבהירות, ומזווית מקצועית, כאן ושםו"ררלי" נימקה בצורה מצחיקה מאד</div>Tue, 10 Feb 2009 15:52:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10519910http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=10519910http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10493833<div align="right" dir="rtl">ליאור שמיר העלה בבלוג שלו פוסט שלפיו הצבעה בבלוג היא מעשה בלתי-רציונלי, בנימוק שההסתברות שהבחירות יוכרעו על חודו של קול היא נמוכה עד כדי כך שהיא שקולה לאפס, וחבל על הטרחה. (להמחשה - הסיכוי להיפגע בתאונת דרכים בדרך לקלפי עולה על הסיכוי שההצבעה תשנה).הטענה הזו מעוררת שאלות, הנוגעות להגדרתה של "פעולה רציונלית". בתגובות לבלוג תהיתי איך ייתכן שהתנהגות ראציונלית לכאורה, אם תאומץ על-ידי כלל הציבור הרציונלי, תוביל דווקא לתוצאה גרועה עבור הראציונלים (הבחירות יוכרעו רק בקולותיהם של הלא-ראציונלים). ליאור שמיר השיב כי אמנם אם כולם ינהגו לפי הצעתו הראציונלית, הם ייפגעו, אך " אף אחד מאיתנו זה לא "כולם". כל אחד מאיתנו זה רק הוא, והוא מחליט רק בשביל עצמו." ופה יש לדעתי בעיות והדברים אינם כה ברורים. מדבריו עולה שהמדד היחיד להשפעתה של פעולה של אדם בודד, היא השוואת המציאות שנוצרה מן הפעולה, למציאות שהייתה נוצרת בלעדיה. למשל: אם הצבעתי למפלגה מסוימת, ויצא שהיא קיבלה, נאמר, חצי מיליון ושמונה קולות שתורגמו ל 30 מנדטים. ההשפעה של הצבעתי מתקבלת מהמציאות שהייתה נוצרת לולא הצבעתי, והמפלגה הייתה מקבלת רק חצי מיל</div>Tue, 03 Feb 2009 20:59:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10493833http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=10493833http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10320398<div align="right" dir="rtl">נטייה טרנדית בטורים ובבלוגים (שחר אילן מהיום, למשל) היא למרוד נגד חג חנוכה. הטענה המרכזית של מורדים חינניים כאלה היא שאנחנו, החילונים, בעצם צריכים להזדהות עם המתיוונים שהפסידו במלחמה למכבים. המכבים מייצגים חושך ופונדמנטליזם והמתיוונים - והסלווקים (היוונים-סורים) את הנאורות.אין לי פנאי להסביר לעומק את הטעות כאן. אבל על קצה המזלג, המכבים נשאו את דגל החירות הלאומית, זכותו של כל עם לנהל את ענייניו בעצמו ולקיים את מורשתו ותרבותו. במקרה, זה גם העם שלנו, החירות הלאומית שלנו, המורשת שלנו והתרבות שלנו. מלחמתם, בניגוד למה שמנסים לפעמים לתאר, אמנם לא הייתה מרד בלבד אבל גם לא הייתה מלחמת אזרחים בלבד - הם בהחלט נלחמו גם בצבאות כובשים של הממלכה ההלניסטית הסלווקית. הם נלחמו בשם השכבות הנמוכות נגד האוליגרכיה, שניסו היוונים להשליט. הסלווקים מצדם היו רחוקים מלהיות מופת של חופש ופלורליזם, ואנטיוכוס באמת - זה לא מיתוס היסטורי - ניסה להתערב בחיי הדת של היהודים, לאסור על קיום מצוות מסוימות ולכפות פולחן אלילי. הוא גם שדד את בית המקדש והחרים חלק מאוצרותיו וכליו. אולי שחר אילן תומך בדברים כאלה - אני לא. קראו ל</div>Mon, 22 Dec 2008 13:41:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10320398http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=10320398http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10297417<div align="right" dir="rtl">עוז אלמוג, בפוסט אורח בבלוג של אריה קיזל, כותב על החיוך של ארז טל. אלמוג כתב בעבר בווינט, והפוסט הזה לא אושר לפרסום שם. (הוא רומז שהם לא אהבו את המסר, אני לא בטוח).הוא מסיים במילים:"אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו.".גם אותי מעציב לראות את ארז. בתור אחד שזוכר לו את חסד נעוריו כמגיש מטורף ב"מה יש", ואחר כך בערוץ 2 הניסיוני. (אם כי צפייה חוזרת ב"העולם הערב" אינה מומלצת למי שמעוניין לשמור על הרגש הנוסטלגי).&amp;; כמו שכותב אלמוג: "טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי.". בספרו "המרד השפוף" כתב גדי טאוב יפה כבר לפני כמה שנים טובות על הדרך שעשה ארז טל. ממורד, ללב הממסד. טאוב עמד יפה על כך שטל, עם הציניות והמודעות העצמית, עוד יותר גרוע מאותם שדרנים מרשת גימ"ל שהוא ואברי לעגו לסגנונם המגוחך בימי גלצ, או מדודו טופז נניח. לאותם שדרנים היתה איזו פשטות ואמת שלו אין.מן הטבע שמורדים צעירים מתבגרים, אבל</div>Tue, 16 Dec 2008 01:18:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=10297417http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=10297417http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=9790373<div align="right" dir="rtl">כתבה במוסף תרבות וספרות של הארץ על הסופרת רחל איתן. קראתי רק את ספרה הראשון, "ברקיע החמישי", לפני כמה שנים, וזו הזדמנות להיזכר בו. הוא בין הספרים הטובים ביותר שקראתי. אהבתי את השפה, שהיא עשירה ויפה אבל נקייה לגמרי ממליצות סרק, אבל גדולתו של הספר היא בתיאורים הנפשיים המדוייקים, של עולם הילדות ולא רק שלו. הסיפור (שאת עלילתו אני זוכר מאד במטושטש) מתרחש במעון לילדות, שמשכן יתומות וילדות זנוחות למיניהן. הוא לוכד בעוצמה רבה תופעות כמו האכזריות (מצד אחד) וחוסר האונים (מצד שני) של ילדים, מבלי להזדקק לתרחישים דרמטיים של התעללות מהסוג שמופיע בכותרות העיתונים. והוא ספר סוחף.אנסה להשיג את "שדה ושדות", ספרה השני.</div>Fri, 22 Aug 2008 19:11:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=9790373http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=9790373http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=9273834<div align="right" dir="rtl">בוינט ובידיעות אחרונות מתפרסם מכתב ששלח הסופר הוותיק אהרן מגד לאלון חילו, ובו ביקורת על ספרו "אחוזת דג'אני", ומענהו של חילו. מעניין לקרוא. קראתי ואהבתי לא מעט מספריו של מגד (בעיקר "הגמל המעופף ודבשת הזהב" זכור לטוב). לא קראתי את חילו. יש לי רתיעה מספרו בדיוק מהסיבות שציין מגד במכתבו, והתשובה של חילו לא ממש שכנעה. אחד הדברים שאהבתי אצל מגד זו השניוּת של סיטואציות ושל דמויות. תמיד יש איזה משהו ברקע, שעומד בניגוד לחזית התמונה. מי שנראה כדמות חיובית ומעוררת הזדהות, הוא באיזה מקום גם נבל, סיטואציה שנראית שלווה ומאושרת טומנת איזה גרעין מאיים. יש לי תחושה שאצל חילו זה לא כך, ושהוא בנה - מתוך מטרה מוצהרת לערער את הנרטיב הציוני שעליו התחנך - עולם חד-ממדי של יהודים רעים וערבים טובים. מעבר לכך, הטענות של מגד נגד אופן השימוש בדמויות היסטוריות ממשיות די משכנעות. מכל מקום,את חילופי המכתבים שווהלקרוא. צריך לפרגן לעיתונות כשצץ משהו בעל ערך. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3549051,00.html</div>Thu, 29 May 2008 21:20:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=9273834http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=9273834http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=9182698<div align="right" dir="rtl">תגידו, את האתר הזה כבר הכרתם?</div>Wed, 14 May 2008 03:34:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=9182698http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=9182698http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=7951140<div align="right" dir="rtl">מחשבה*: מה שמבדיל אמנות מתחומי עשייה אחרים הוא שאמנות גדולה (לעתים קרובות לפחות) אינה מושגת על ידי הליכה בשביל הזהב.כשאופים עוגה, יש איזו כמות אידאלית של סוכר שצריך לשים. אם שמים מעט יותר, היא תצא כמעט מושלמת אבל טיפ-טיפה מתוקה מדי. לעומת זאת, ביצירת אמנות גדולה (שיר, סרט, ספר) אם תשנה משהו אחד רק במעט, לעתים קרובות תהרוס הכל. סרט עלול להפוך לקיטש גמור אם יעלו רק במעט את מפלס הרגש, דימוי בשיר עלול להפוך למופרך לגמרי או לנדוש לגמרי. דוגמה שאני יכול לחשוב עליה היא "לשבור את הגלים" - סרט אדיר, בעיניי, אע"פ שהוא קרוב מאד למופרכות מוחלטת, למשל בסצינת צלצול הפעמונים בסוף.סייג לזה הוא שגם באמנות יש רכיב גדול של טכניקה, שמתנהג כמו אפיית העוגה - כלומר סטייה קלה בביצוע תגרום לפגיעה קלה בתוצאה. אבל במרכיבים מסוימים, שינוי קל ביותר יהרוס הכל.* שלי, אבל בטח אמרו את זה מיליון פעם, מזל שאני בור יחסית.</div>Sun, 18 Nov 2007 16:42:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=7951140http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=7951140http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=7851922<div align="right" dir="rtl">תזכרו איפה קראתם את זה לראשונה, מטבע הלשון שעומד לכבוש את קהל דוברי העברית בסערה:קדירה דבי שותפי לא חמימי ולא קריריומשמעו - קדירה של שותפים לא חמה ולא קרה, כלומר, בערך: כשעושים משהו בצוות, לא נעשה מה שצריך להיעשות כמו שצריך להיעשות. המקור הוא מסכת עירובין. כרגע יש לביטוי תוצאה אחת בגוגל - בקרוב יהיו אלפים. שלא תתפסו בחורף הקרוב אומרים "גמל זה סוס שהורכב על-ידי ועדה".</div>Tue, 06 Nov 2007 16:01:00 +0200chapeck@yahoo.com (ד.ט)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=105922&blogcode=7851922http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=105922&blog=7851922